קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים של ספרית: א. הרקע וההליך: .1ביום 19/1/97הגישה התובעת תביעתה לביה"ד וביום 21/1/98הוגש כתב תביעה מתוקן בו טענה כי עבדה כספרית מקצועית מ- 27/9/92ועד 1/97ובסה"כ במשך 6שנים אצל הנתבע ואצל נתבע נוסף שנמחק (החלטת כב' הרשמת מרגלית מ30/12/98), וכי בתאריך 8/1/97פיטר הנתבע את התובעת ללא מתן הודעה מוקדמת ובלי שקיבלה מכתב פיטורים. התובעת טוענת לזכאות לדמי הודעה מוקדמת בגין 14ימים ובסך של 053, 2ש"ח, פיצויי פיטורים בסך של 999, 21ש"ח, ריבית והצמדה כדין בסך של 757.2, 45ש"ח. יצויין כי מועד התחלת העבודה תוקן לנובמבר 91' (ההחלטה הנ"ל של כ' הרשמת). .2הנתבע הגיש כתב הגנה מתוקן ביום 15/9/98בו טען כי עבדה אצלו מיום 27/9/92כ"מתקדמת" ולא כספרית מקצועית, וכי ביום 9/1/97נתבקשה לסייע לעובדים האחרים במספרה ולא רק שסירבה לעשות כן אלא בתגובה לבקשה זו קמה ועזבה המספרה. נטען כי משכורתה הקובעת הייתה 207, 4ש"ח ברוטו לחודש, וכי אינה זכאית לפיצויי פיטורים, ואם יקבע אחרת, הרי שהזכאות היא ל- 055, 18ש"ח בלבד (לפי השכר הנ"ל, לתקופה של 51.5חודש). עוד נטען כי התובעת אינה זכאית לדמי הודעה מוקדמת (ואם תהא זכאית אז זכאותה היא כסכום הנתבע), אלא שהנתבע זכאי לחלף הודעה מוקדמת מהתובעת בסך של 207, 4ש"ח שיקוזזו מכל סכום לו תמצא התובעת זכאית. עוד נטען כי הנתבע הציע לתובעת כמחווה של רצון טוב ועל מנת לסיים המחלוקת, פיצויי פיטורים, אולם התובעת סירבה לקבלם. הנתבע עתר לאי חיובו בפיצויי הלנה. .3ביום 15/9/98הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד מתוקן ובו טען כי על הנתבעת שכנגד לשלם לתובע שכנגד דמי הודעה מוקדמת של חודש אחד, בהתאם לגובה המשכורת לה טענה בכתב תביעתה ובסך של 500, 4ש"ח, ולחילופין, לפי כל שכר שיקבע. .4התובעת הגישה תצהירה והנתבע הגיש תצהירו, תצהיר אודי סדיס (להלן: "אודי") ותצהירה של שלומית משיח (להלן: "שלומית"). בראשית הדיון מיום 26/1/00הסכימו הצדדים כי מועד תחילת עבודתה של התובעת הוא ב - 9/92וכי שכרה הקובע 397, 4ש"ח. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. לאחר ששבנו ועיינו בכל החומר שבפנינו - ניתן פסק - הדין : ב. ההכרעה: .1הנטל על התובעת להוכיח כי פוטרה מעבודתה כתביעתה, כשחובה זו נובעת מהכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה", קרי: משהתובעת טוענת כי זכאית היא לפיצויי פיטורים, עליה למעשה, להוכיח את עצם הפיטורים, כשאין משנה העובדה מדוע פוטרה (דב"ע לה/5-3 נורית פריד נ' מכון בית יעקב למורות, פד"ע ו', 113). התובעת העלתה מספר טענות, ולהלן נבחן כל אחת לגופא: .2התובעת טענה כי עבדה כספרית מקצועית במשך 6שנים וכי ביצעה תפקידה על הצד הטוב ביותר. הנתבע טען בתצהירו כי התובעת לא עבדה אף פעם כספרית מקצועית אלא כ"מתקדמת", דהיינו: כחופפת ופניסטית ואף ביצעה סלסולים, גוונים, עזרה בנקיון, הגישה קפה וטיאטאה את המקום. גם מעדותה של שלומית עולה כי התובעת לא עבדה כספרית מקצועית אלא עשתה "תספורות של ילד, פוני וקצוות" (עמ' 15שורה 3). נציין כי אף התובעת עצמה אישרה בעדותה כי לא עבדה כספרית ממש אלא עבודתה הסתכמה בקיצור פוני, קצוות, צבעים, גוונים ופנים (עמ' 4שורה 4-3). מסקנתנו היא איפוא כי התובעת עבדה כ"מתקדמת" ולא כספרית מקצועית כטענתה. .3התובעת טענה בתצהירה כי הנתבע פנה אליה ביום ה- 8/1/97בטענה כי לא טיאטאה המספרה ועל אף שהשיבה שאין זה תפקידה, הסכימה לנקותה, אולם בכל זאת פיטרה הנתבע באומרו כי תסתלק מהמקום, וכשדרשה מכתב פיטורים סירב לתת לה. הנתבע טען כי לאור פנייתו של אודי בטרוניה כי "המתקדמות" האחרות לא ניקו המספרה, ביקש מהעובדים לנקותה, ומשהחל ויכוח, החליט לכנס ה"מתקדמים" במטבח בהסבירו כי במספרה שלו כולם עושים את כל העבודות (כשמדובר בנקיון קל), אלא שהתובעת התנגדה באומרה כי היא כותיקה אינה צריכה לעשות זאת, כשהנתבע הגיב שהדבר אינו מקובל עליו. לאחר מכן יצא מהמספרה לארוחת צהריים וכשחזר נאמר לו כי התובעת הלכה. נזכיר עוד כי עיון בתשובות התובעת באשר לקורותיה אותו יום (עמ' 3) מלמד כי אין לקבל ממנה גרסה עובדתית אחת ברורה, והארוע מתואר באופן שונה בכל שלב. טענת התובעת בתצהירה אינה עולה בקנה אחד עם הנאמר בעדותה, ואם בתחילה העידה כי הנתבע דיבר במטבח רק עימה, הרי שבהמשך שינתה גרסתה באומרה כי דיבר עם שלושתם, קרי: עם התובעת שלומית ואודי, אך עדיין טענה כי הנתבע דיבר אליה בלבד. טענה זו, לא רק שאינה הגיונית (שהרי זימן הנתבע את כל ה"מתקדמים" למטבח), אלא שאינה מתיישבת עם עדות אודי באומרו: "הוא ביקש ששלושתינו ניתן יד אחד לשני", וכי התובעת לא הייתה מוכנה לזה (עמ' 6שורה 22). עוד טענה התובעת בתצהירה כי הסכימה לנקות המספרה, אולם בעדותה אין לכך כל איזכור, תוך שניתן אף להסיק ההיפך, משהעידה כי אמרה לנתבע כי אין זה תפקידה אלא תפקיד אודי ושלומית וכי היא "בכירה" מהם ולכן לא צריכה לנקות המספרה. לטעמנו, גרסתה של התובעת אינה מהימנה, התובעת מוסיפה ומשנה גרסאות עפ"י הקושיא שבפניה, מה גם שאין בה כל הגיון. האמנם מחד הסכימה התובעת לנקות המספרה, ודוקא כתגובה לכך הנתבע כה התעצבן מהסכמתה עד שאמר לה "להסתלק" מהמספרה!? יתרה מכך - אף הטענה לפיה השיחה נגעה לה בלבד אינה מקובלת עלינו ובמיוחד משהנתבע שוחח עם שלושה עובדים ברמה מקצועית זהה, ולכן הגיוני כי דרישותיו תהיינה זהות, ואילו רצה לשוחח רק עם התובעת - היה מזמן רק אותה למטבח. מעדותה של שלומית לפיה התובעת הלכה לאחר שהנתבע אמר כי "מי שלא נראה לא (צ"ל "לו") יכול לקום וללכת" (עמ' 15שורה 14), לא ניתן להסיק על פיטורים. ואף אם נניח כי "אימצה" התובעת דבריו, משמדובר בעבודתה הרגילה מחד, ומאידך היא לא פוטרה בפועל, והנתבע אף הציע לה לחזור לעבודה - אין לומר כי מדובר בפיטורים. .4לראשונה בעדותה טענה התובעת כי לאחר שהנתבע פיטרה אמרה לאודי ולשלומית: "אתם עדים שהוא מסלק אותי ברגע זה" (עמ' 3שורה 13). טענה זו הוכחשה מכל וכל בחקירתם הראשית של אודי ושלומית, ואף אודי הוסיף בחקירתו הנגדית כי לפני שהתובעת הלכה היא לא אמרה דבר (עמ' 6שורה 25). כנאמר לעיל - נטל ההוכחה בדבר פיטורי התובעת מוטל על התובעת, ולא רק שעדותה - עדות יחידה היא, הרי משהוצגה גרסה זו לראשונה בעדותה, ולא נתמכה בראיות כלשהן, לא שוכנענו כי הדברים אכן נאמרו, והעיקר - נאמרו לתובעת. יתרה מכך - גם גרסה זו התבררה כלא נכונה משטענה כי: "לא נכון שהלכתי בזמן שהוא (הנתבע) לא היה במספרה" (עמ' 3שורה 9), לכן תמוהה העובדה כי מחד נכח הנתבע במספרה, ומנגד צריכה הייתה לומר לשאר העובדים שיודיעו לנתבע כי היא הולכת! לשוני בגרסאותיה של התובעת אין כל הסבר, וגרסתה בכללותה לא נשמעה מהימנה. .5התובעת טענה בתצהירה כי חודשיים לאחר שפוטרה התקשר אליה הנתבע למקום עבודתה החדש ודיבר עימה על מתן פיצויי הפיטורים, וכי היא לא העלתה את נושא הפיטורים מיוזמתה (עמ' 4שורה 24). הנתבע, לעומתה, טען כי לכשהתקשרה אליו התובעת לאחר שנתבקשה לכך ע"י אחת מעובדותיו, דיברה עימו על פיצויי הפיטורים, וכי אמר לה שכל עוד היא לא חוזרת לעבודה, נחשבת היא בגדר מתפטרת ולפיכך לא מגיעים לה פיצויי פיטורים. מעדותו עולה כי בערך שבוע או 10ימים לאחר שעזבה העבודה התקשר לתובעת והודיע לה כי הוא מתכוון לשלם לה פיצויי פיטורים, וכי לאחר מכן התקשר למקום עבודתה החדש כדי שתבוא לקחת את הטפסים (עמ' 9שורה 10). בעדותה הכחישה התובעת הטענה לפיה כבר בשיחת הטלפון הראשונה דיברה עימו על נושא הפיצויים (עמ' 4שורה 15), ואף טענה כי הנתבע דיבר עימה על פיצויי הפיטורים רק כשעבדה במקום עבודתה החדש לאחר חודשיים (עמ' 4שורה 24). התובעת סיימה עבודתה ב- .8/1/97 אין חולק כי השיחה הראשונה התקיימה לאחר מספר ימים וכי לאחר שבוע-שבועיים התקיימה השיחה השנייה. לכן, עפ"י גרסת הנתבע, החליט לתת לתובעת פיצויי פיטורים בערך ב- 26- 22לחודש ינואר. מנספח ג' עולה כי המסמכים הוכנו ע"י הנתבע לרואה החשבון בתאריך ה- 4/2/97(והתקבלה בבנק (קופ"ג) ב - 6/3). משהתובעת טענה שהחלה לעבוד במקום עבודתה החדש לאחר חודשיים, קרי: בתחילת חודש מרץ, הרי שלא יתכן כי הנתבע החליט לפתע לאחר חודשיים לתת לתובעת פיצויי פיטורים, בלי שהתובעת ידעה על החלטתו ו/או בלי שביקשה זאת, ועוד לפני שביקשה! משכך - מסיקים אנו כי התובעת דיברה עם התובע בנוגע לפיצויי הפיטורים בשיחתם הראשונה. .6התובעת טענה בתצהירה כי לאחר שאחת מעובדות המספרה ביקשה ממנה להתקשר לנתבע - התקשרה אליו בהצעה לקבלה לעבודה וכי הנתבע השיב לה כי עליו לחשוב על כך, ולאחר שהתקשרה שוב לאחר שבוע - אמר לה כי אין לה למה לחזור. הנתבע טען בתצהירו כי ביקש מאחת העובדות להתקשר לתובעת, ולאור פנייתה התקשרה אליו התובעת לאחר מס' ימים ואמרה כי היא לא באה לעבודה משום שפיטר אותה. הנתבע הסביר לה כי לא עשה כן ולכל היותר פירשה דבריו לא נכונה, אולם צריכה היא לעשות את עבודתה כמקובל מזה שנים. בתגובה לכך, לטענתו, אמרה התובעת שעליה לחשוב. עוד טען כי בשיחה זו דיברה עימו אף בנושא פיצויי הפיטורים. מסעיף 6לתצהיר התובעת עולה כי התקשרה לנתבע היות והוא זה שהיה מעוניין לשוחח עימה. אין מקובלת עלינו טענתה כי התחננה פעמיים לחזור. אם ביקשה לחזור, מדוע לא חזרה? מדוע לא התקשרה מיוזמתה לנתבע - והרי שלומית מטעם הנתבע היא שהתקשרה אליה! (עמ' 4שורה 20,11). יתר כל כן, אם אכן ביקשה היא לחזור והנתבע ביקש שהות של שבוע שבועיים (שם שורה 21) - מדוע התקשרה אחרי שבועיים (ולא אחרי שבוע), אם כגרסתה כה רצתה לחזור לעבודה? נשכחה מהתובעת, ככל הנראה, גרסתה בתביעה המתוקנת (סעיף 6) לפיה הנתבע הוא שביקש שתשוב לעבודה, ואף גרסתה כי התקשרה אחרי שבוע ולא אחרי שבועיים כעדותה! (ראה גם שינוי גרסתה בסעיף 6לתצהירה). לא מקובלת עלינו הטענה לפיה הנתבע מחד, יזם השיחה עם התובעת, ומנגד לא הסכים להחזירה לעבודה, ספק רב בעינינו גם ביחס לגרסתה החדשה לפיה מדובר בשתי שיחות, שאחריהן נפגעה ובכתה - כשכל שהיה בראשה הוא לבקש מכתב פיטורין. ואם זו גרסתה הכיצד לא הוצגה כלל לעדי הנתבע? משכך - לא רק שלא שוכנענו כי התובעת פוטרה, אלא מגרסה זו אף הוכח בפנינו אי רצונה לחזור כלל לעבודה. .7התובעת טענה בסיכומיה כי הוכיחה את עצם הפיטורים ע"י נספח ב' ו-ג' (טופס 161) לתצהיר הנתבע, בבחינת הודאת הנתבע בפיטוריה. לטענתה (החדשה) - כבר מכותרתו של נספח ג' - "הצהרה בדבר פיטורי עובד וזכותו לפיצויים" - ניתן להבין הודאה שכזו, ומשחתם הנתבע על הצהרה זו, הצהיר למעשה כי פיטר התובעת וכי זכאית היא לפיצויי פיטורים. עוד טוענת התובעת כי אישר הנתבע האמור בנספח זה, משהעיד כי כל מה שכתוב בנספח ג' נכון. הנתבע טען בסיכומיו כי יש לדחות טענה זו, היות וחובה על מעביד למלא טופס 161ולהעבירו למס הכנסה כדי שיוכל לשלם פיצויי פיטורים, תוך שטופס זה אינו מצהיר על פיטורים או זכאות במובן המשפטי אלא רק על עצם תשלומם של הפיצויים ושיעורם, וכי אין כל קשר בין פרוצדורה פורמלית זו לבין נסיבות הפסקת העבודה, כשכל פירוש אחר יגרום לכך כי בכל מצב בו ישולמו פיצויי פיטורים בהסכמה, הדבר יהווה משום הודאה כי העובד פוטר. עוד טען הנתבע כי לנוכח סירובה של התובעת לקבל פיצויי הפיטורים, הודיע לבנק על ביטול התשלום ובכך למעשה "ביטל הצהרתו". לא ניתן ללמוד ממסמך זה על פיטורים, אף כי כך רשום בכותרתו, שכן מסמך זה מהווה נוסח קבוע לפטור מתשלום מס בגין מתן פיצויי פיטורים. טפסים אלה אינם מקנים זכויות מהותיות, וכשם שנקבע כי טופס זה אינו נחשב כ"פשרה והודאת סילוק" כמשמעה בסעיף 29לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963אף במצב בו עובד מצהיר כי קיבל כל פיצויי הפיטורים (ראה דב"ע נד/193-3 שבי שומרון, אגודה שיתופית בעמ' נ' דוד אלבז, פד"ע כ"ח, 396) - לא יחשב הודאה בגין פיטורי עובד, במקום בו העובד לא פוטר. לטעמנו, כל פרשנות אחרת תגרום לסטיה מעקרונות דיני העבודה (ודיני החוזים), המאפשרים הענקת פיצויי פיטורים גם ללא פיטורים. לאור כל האמור - מקובלות עלינו טענות הנתבע. .8התובעת טענה בסיכומיה כי זכותה לקבלת פיצויי פיטורים עולה אף מכח הסכם בין הצדדים, לפיו הסכים הנתבע לשלם לתובעת פיצויי פיטורים. לטענתה, הפר הנתבע הסכם זה וטענתו כי "אין לו חשק לתת לה פיצויי פיטורים" - טענת ספק היא. הנתבע טען בסיכומיו כי יש לדחות על הסף טענה זו - המהווה שינוי חזית. נכונותו של הנתבע לשלם לתובעת פיצויי פיטורים לפנים משורת הדין וסירובה של התובעת הובאו עוד בכתב ההגנה העיקרי, ואף לאחר שהוגש כתב תביעה מתוקן ואף שתוקן שוב ב - 18.11.98- לא הוסיפה התובעת עילת תביעה זו. אין התובעת יכולה להעלות טענה זו בסיכומיה - ואף להסיק על קיומו על הסכם או הפרתו בלי שחקרה על כך בצורה גלויה וברורה. ולדעתנו - טענתה של התובעת אינה מקובלת עלינו, ולא רק משום שהועלתה לראשונה בסיכומיה, ומהווה היא משום שינוי חזית. אין גם לומר כי הנתבע "הסכים" לו! התובעת לא הוכיחה בפנינו קיומו של הסכם כלשהו בין הצדדים, כשלכל היותר מבינים אנו כי הסכים הנתבע לשלם לתובעת פיצויי פיטורים לפנים משורת הדין, כשהתובעת סירבה לקבלם, וממילא אין הסכם תקף בין הצדדים. יתרה מכך - גם אם נניח שנוצרה לתובעת הזכות לפיצויי פיטורים מכח הסכמת הצדדים, הרי שהסכמה זו הופרה דווקא ע"י התובעת משהעדיפה להשאיר על כנה את התביעה שהגישה למתן פיצויי פיטורים. ומה לנו יותר מדברי התובעת עצמה בעדותה, לפיהם לא הגיעה להסכם עם הנתבע בדבר תשלום פיצויי פיטורים. גרסת הנתבע להסכמתו לפיצויי פיטורים הועלתה על ידו בלא שהתובעת טענה בעניין זה, ובלא שטענה כלל כי ביקשה לקבל את פיצויי הפיטורים (להבדיל מטענתה כי ביקשה לקבל מכתב פיטורים ב- 8/1/97). כיצד ניתן לטעון הסכם, כשהצד העותר עפי"ו מתכחש לקיומו? - כזאת לא נדע. מעבר לכל אלה מקובלות עלינו טענות הנתבע בסיכומיו (סעיף 23). הדיון המשפטי אינו בנוי על תרגילים, פעלולים או דרכי עקלקל. זכאי צד לדעת בפני מה עליו להתגונן ומה נטען כלפיו, וביה"ד חייב לדעת מהם הקושיות שבפניו, בהן נדרש הוא להכרעה. ספק רב בעינינו אם העלאת טענה שהיא טענת עובדה הדורשת טיעון וראיות - עומדת בחובת תום הלב המחייבת צד ליחסי עבודה, וצד להליך משפטי. .9לסיכום: התובעת הציגה בפנינו מסכת עובדתית ממנה ניתן ללמוד לכל היותר כי עזבה המספרה רק משום שלא רצתה לנקותה, וכי נפגעה היות והנתבע השווה אותה לשאר ה"מתקדמים", משום שלדעתה הייתה הרבה יותר מהם. התובעת לא טענה כי לא ניקתה בעבר את המספרה - ובפועל מדבריה עולה ההיפך. עולה גם מעדותה כי הייתה "מתקדמת" כחבריה, וממילא אין כל בסיס להיפגע. משלא הוכיחה התובעת את פיטוריה, כנאמר לעיל, ועזבה המספרה רק בשל העובדה שלא הסכימה לנקות המספרה - אין היא זכאית לפיצויי פיטורין. ודאי כך כשהנתבע הציע לה לשוב לעבודה והיא, משיקוליה, סירבה. נעיר עוד כי גרסת הנתבע מסתברת אף לאור העובדה כי הנתבע אינו חולק כי הסכים לשלם פ"פ על פי עצת-בקשת אשתו, אך אח"כ סירב לעשות כן משהוברר לו כי הוגשה נגדו תביעה, וכשהיה מוכן לשלם, אם תבוטל התביעה. נציין כי הסכום הנזכר בטופס 161אינו 000, 16כטענת התובעת, ומתאים הוא לטענת הנתבע ביחס לשכר התובעת, אף כי אח"כ הסכימו הצדדים כי השכר הקובע אחר הוא - עובדה הגורמת לשינוי בזכאות בשיעור של פחות מ- 500ש"ח. משנה אמינות יש לגרסתו של הנתבע משהוא ש"נידב" מידע זה על פרטיו ומסמכיו! .10ראינו לנכון להתייחס לסוגייה נוספת: התובעת טענה בסיכומיה כי אין לקבל עדויות הנתבעים בשל אי דיוקים העולים מהם. ממכלול העדויות שהובאו בפנינו, הן מטעם התובעת והן מטעם הנתבע, לא נראו אי דיוקים מהותיים בעדויות הנתבע. השוני בשאלה מי נכח במספרה כשהנתבע חזר למספרה ו/או אי יכולתה של שלומית לזכור תאריכים מדוייקים (ובמיוחד שזכרה האירועים, שאף התאימו רבות לעדות התובעת) - אינם משמעותיים. לעומת זאת, דוקא בעדויות התובעת נתגלו סתירות רבות, ולטעמנו מהותיות יותר, כשאף טענתה זו לוקה באי דיוקים לכשעצמם, היות וטענה כי אודי אמר שהיה במספרה כשהתובעת הלכה, וכי שלומית אמרה שאודי כלל לא היה במספרה, כשבעדות שלומית נאמר: "היינו שם אודי, אני ורחלה" (עמ' 15שורה 23), כשכל טענתה של שלומית הייתה כי אודי לא היה כשהנתבע חזר למספרה. התובעת אף טענה כי עדותה של שלומית עדות שקרית היא וכי שיקרה "ביודעין". נציין כי טענה זו לא מקובלת עלינו, הן משום שלא קיבלנו רושם שכזה מעדותה (ולא רק משום שאין אנו נוטים לכנות במהרה עדות כ"שקרית"), והן משום שדוקא מעדות התובעת קיבלנו הרושם כי היא שנקטה בדרך כזו לצורך קבלת רצונותיה, באומרה כי לא חששה לומר לנתבע כי אינה יכולה להסיר התביעה היות והסכום שהוצע לה לא סיפקה, ביודעה, לאחר ייעוץ עו"ד - כי אין זה כך! .11משהוכח מעבר לכל ספק כי התובעת מיוזמתה הפסיקה העבודה, משסירבה לשוב לעבודה, ומשלא הודיעה על הפסקת עבודתה מבעוד מועד - זכאי הנתבע לחלף הודעה מוקדמת בסך של 937, 4ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/2/97ועד לתשלום בפועל. .12נעיר למען הסר ספק כי אף לו שוכנענו כי התובעת פוטרה, לא היינו רואים לחייב הנתבע בפיצויי הלנה, שכן גרסת הנתבע הייתה ברורה ובהירה מראשית ועד תום, ומשכך לכל היותר, אף שהיה מיוצג, היה מקום לראות באי תשלום הפיצויים טעות כנה. .13משנדחתה התביעה ונעתרה התביעה שכנגד תשלם התובעת לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 500, 1ש"ח בצירוף מע"מ. כל הסכומים ישולמו בתוך 30יום אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פיטורים