כללי 1. בפנינו תביעת נזיקין בגין תאונת עבודה, שארעה לתובע, ראובני אליצור (להלן: "התובע" או "אליצור") ביום 30.11.95, בעת ביצוע עבודה עבור הנתבעת 1 (להלן: "העירייה" או "הנתבעת"), רשות מקומית אשר הזמינה את שירותיו המקצועיים בתחום הצילום. תוך כדי ההכנות לביצוע העבודה לשמה הוזמן נפל התובע מגובה רב אל רצפת אולם אירועים ונפגע. הנתבעת בוטחה בידי הנתבעת 2. טענות התובע 2. התובע טוען כי הוזמן על ידי הנתבעת לבצע עבודת צילום. כהכנה לביצוע העבודה נאלץ הוא לפרוש תשתית כבלים באמצעותה יוכל לצלם ולהעביר את הצילום אל ניידת השידור שלו, אשר תשדר את המצולם על ידו. ניידת זו חנתה מחוץ להיכל התרבות ולאולם שבו הופק האירוע. תוך כדי פרישת כבלי השידור דרך מסדרון אחורי פתח התובע דלת אשר המשך הדרך ממפתנה לא היה המשך קרקעי, מה שהותיר את התובע באוויר והביא לנפילתו ארצה על הקרקע, מגובה של מספר מטרים. השבר בחוליות הגב, שנגרם כתוצאה מהנפילה, אובחן רק כעבור זמן. 3. בסיכומו של דבר מתנקז טיעונו של התובע לעובדה כי הופנה לדלת שירות, שלא הוזהר כי טמונה סכנה בפתיחתה, כך שלא ננקט שום אמצעי אזהרה על הדלת או בסביבתה המורה על הסכנה המסתתרת מאחוריה. התובע טוען, כי התאונה נגרמה עקב התרשלות הנתבעת. מכאן תביעתו לחייב את הנתבעות לפצותו בגין נזקיו שנגרמו עקב התאונה: נכויות ומגבלותיו בתפקוד, הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה מוגברות, אובדן השתכרות, פגיעה בתנאים סוציאליים ובתגמולים שונים וכן בגין כאב וסבל. בעקבות התאונה הכיר המוסד לביטוח לאומי בתביעתו, קבע לו 5% נכות ושילם לו דמי פגיעה כחוק. טענות הנתבעות 4. הנתבעות חולקות, בראש ובראשונה, על הטענה במישור החבות. מעבר להכחשה כללית של תאור התאונה, נטען, כי מלוא האחריות רובצת לפתחו של התובע. לשיטתן, כלל לא התרשלו או הפרו חובה חקוקה כלפי התובע. לדידן, התובע בכלל הגיע לאזור השירות במרכז האירועים מבלי שנדרש לכך. עובדה היא כי בזמן התאונה שהה התובע לבד וללא אף גורם מוסמך מטעם הנתבעת. כן טוענות הנתבעות כי התובע פעל בניגוד לתנאי השטח המצויים במקום התאונה, קרי- נכנס בדלת ללא ידית, התעלם משלט ברזל שסימן "אין כניסה", ולבסוף- עבר מבעד למחסום שהועמד לפני הדלת בכדי למנוע מקרים דוגמת תאונתו שלו. הנתבעות מכחישות גם את היקף הנזקים הנטענים. 5. כפי שעולה מטענות הצדדים, המחלוקת שלפנינו נטושה הן לעניין אחריות העירייה לאירוע התאונה, הן לעניין אשמו, המכריע או התורם, של התובע והן באשר להיקף הנזקים שנגרמו לו. בכל אלה יש להכריע. אחריות תיאור אירוע התאונה 6. עיון במסמך הרפואי הראשון בעניינו של התובע מהמרכז הרפואי תל אביב ע"ש סורסקי- בי"ח איכילוב, הינו מיום התאונה, משעה 16:35, ובו נרשם כך: "בן 40, נפל על ישבן מקומה 3. מתלונן על כאבי גב תחתון ואגן. ללא חבלת עמ"ש צווארי... אורטופד: רגישות בע"ש מותני בעיקר ברמות L4-S1 ופרוורטברלי עם כאבים בתנועות; צ. ע"ש מתני... ללא שברים." (מסמך רפואי מיום 30.11.05). מסמך זה נערך כפי הנראה סמוך לזמן פציעתו של התובע. בהמשך, עיון בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה, אשר מולא ע"י התובע ביום 7.5.98, כשנתיים וחצי לערך לאחר פגיעתו, מגלה כי שם נכתב בתת פרק ג' "תאור הפגיעה" כי: "במהלך עבודתי נתבקשתי לצלם אירוע בתיאטרון עינב בת"א (טקס יקיר העיר) הגעתי למקום בערך בשעה 14:00 כדי לבצע הכנות. עליתי לקומה שנייה כדי לפרוש כבלים. פתחתי דלת צעדתי פנימה ונפלתי מגובה 5 מ' על הבמה". (טופס ב.ל. 211 מיום 7.5.98). ממסמך זה עולה תמונה שלפיה התובע נפל במקום עבודתו, ולא זו בלבד, אלא הוא חוזר על התיאור כי נפל מן הגובה, מקומה שאיננה קומת הקרקע, כל זאת במהלך פריסת תשתית מערכת הצילום לערב לשמו הוזמן. בטופס הבקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה אשר מולא על ידי התובע הוא מוסר, בסעיף 12 שעניינו "פרטים על הפגיעה" כך: "נפילה מגובה 5 מ', פגיעה בגב ובצוואר". (טופס ב.ל. 200 מיום 7.5.98). ממסמכים אלו ניתן ללמוד חד משמעית שהתובע נפל מן הגובה אל הארץ תוך כדי עבודתו כצלם שעה שפרש את החוטים/כבלים לשם ביצוע צילום האירוע שנדרש. כלומר - לא תאונה תוך כדי הליכה ברחבי היכל התרבות אלא נפילה בשטח עבודה בן מספר מטרים רבועים מקומת השירות אל קומת האולם. 7. בכתב התביעה נטען כי: "ביום 30.11.95 ... הוזמן התובע ע"י נתבעים 1 ו-2 לבצע עבודת צילום בטקס יקיר העיר, אשר אמור היה להתקיים באולם במרכז... מנהל האולם הורה לתובע לפרוס את כבלי הצילום כך שישתלשלו לבמה מחלון בקומה השנייה. התובע עשה דרכו במסדרון בקומה השנייה, פתח דלת ללא סימן אשר נראתה כדלת כניסה רגילה לחדר, וזאת במטרה לאתר את החלון ממנו היה עליו להעביר את הכבלים, פסע לכיוון ווילון אשר היה תלוי מאחורי הדלת, ולפתע נפל על הבמה מגובה של כחמישה מטרים ונפצע בכל גופו... לאחר מעשה התברר כי הדלת אותה פתח התובע לא הייתה דלת רגילה, אלא נפערה ישירות לחלל הבמה בגובה כ-5 מטרים מהבמה, ומאחוריה לא היה כל משטח הליכה ו/או עמידה." (כתב תביעה, ס' 5). על דברים דומים חזר התובע בתצהיר עדותו הראשית. אכן, מהתמונות המקוריות והצבעוניות שצולמו לאחר קרות האירוע וצורפו לתצהיר (תצהיר עדות ראשית, תמונות בדפים מס' א'4-א'7), ניתן ללמוד כי המדובר במעבר המורכב משתי דלתות. כאשר הדלת הימנית נפתחת ראשונה ולאחריה ככל הנראה קיימת אפשרות לפתוח גם את הדלת השמאלית. קודם ולפני דלתות אלו ניצב מחסום בצורת האות ח' המצוי במרחק מה מן הדלתות ומאפשר בכל זאת לפתוח אותן בצורה כזו שאדם מבוגר יכול לעבור דרך הדלת השמאלית לאחר שפתחה. בצילומים אלו מופיע פרט מהותי נוסף והוא שלט האזהרה בגובה העיניים (של אדם בוגר) המורה על אי כניסה או מעבר אל מעבר לדלת. מעבר לכך לא מצויים כל אמצעי אזהרה נוספים. שלט זה, של "אין כניסה", גם אם היה על הדלת במועד האירוע, יכול לרמז גם על איסור כניסה מסיבות אחרות דוגמת "שטח פרטי" או "איזור למורשים בלבד" וכיוצ"ב, ולא בהכרח על סכנת נפילה דווקא. עצם הצבתו לא פוטרת מאחריות, במיוחד אם התובע הונחה להשתמש בפתח זה לצורך העברת הכבלים. בעניין זה העיד מר רמי יצחקי, אשר עבד ביום האירוע ביחד עם התובע במרכז התרבות: "ש. שאתם מגיעים לשם יש חלוקת עבודה? ת. שניים פרקו ציוד ואליצור היה צריך לחפש מקום על מנת להעביר את הכבלים מהניידת לכיוון המצלמות שהיו באולם. ש. בשלב הזה לא התלוות אליו ואתה לא יודע מה קרה? ת. נכון. ש. אתה אומר שאחרי כן הלכת לבדוק את הדלת. אחרי שקרתה התאונה. ת. נכון. ש. מה שאתה אומר שלא היה שום סימון אזהרה? ת. לא היה שום שלט על הדלת היא הייתה נראית כמו כניסה לחדר. ש. היה שם שלט אין כניסה בולט בגובה העיניים? ת. לא זכור לי שהיה דבר כזה. ש. אני מראה לך את נספחי א' 4 שהיה שם גם מחסום לדלת? ת. בוודאות לא היה וכך גם השלט. היינו בהלם טוטאלי שלא היה כלום. ש. וילון היה? ת. וילון לא מבחוץ מבפנים, מחוץ לדלת בפרוזדור, אם אתה פותח את הדלת, היה וילון. היה חשוך. ש. האולם היה חשוך? ת. זה בגובה התקרה איפה שהיו מתקנים ואתה לא רואה. ש. האולם מתכוננים בו לאירוע והוא חשוך? ת. אתה פותח את הדלת אתה מעל גובה האולם. המנורות לא דלקו זה לא פרוז'קטורים שמאירים את הבמה. זה מאחורי הקלעים. ש. הדלת הזאת נפתחת אל חלל הבמה? ת. ברור, בין הדלת לבמה היה פרגוד. והיה חשוך. ש. מה היה המרחק בין הפרגוד לדלת. ת. זה לא היה צמוד..." (פרוטוקול עמ' 12-14). 8. התובע הצהיר בתצהיר עדות ראשית: "ביום 30.11.95 ערכתי באולם מרכז עינב הכנות לקראת ביצוע עבודת צילום אשר הוזמנה על ידי מחלקת המופעים בעירית תל אביב... ניידת השידור חנתה בחניון במפלס קרקע, והאולם עצמו נמצא במרכז במפלס שגובהו כגובה קומה 4-5 מעל פני החניון. את הכבלים מהניידת היה צריך לחבר למצלמות שהיו מוצבות באולם, והדרך היחידה לבצע זאת הייתה להעביר את הכבלים מהחניון, דרך חלונות המצויים בקומת המסדרון (קומה שנייה במרכז עצמו), משם לאורך המסדרון דרך דלת במסדרון אל מאחורי הקלעים של האולם ומשם למצלמות שבאולם." (ס' 2-3). דברים אלו, טוען התובע, נודעו לו מנציג מטעם הנתבעת, הוא מר זכריה, מנהל האולם: "והוא גם הראה לי, כשעברנו במסדרון, את הדלת שממנה צריך להעביר את הכבלים מהמסדרון אל מאחורי הקלעים. הדלת הייתה נעולה וזכריה היה אמור לדאוג לכך שתהיה פתוחה." (שם). באשר לנקודת הזמן בה נפל הצהיר: "לאחר מכן הלכתי במסדרון בקומה השנייה, פתחתי את הדלת עליה הצביע זכריה (הדלת הייתה ללא סימון ונראתה כדלת כניסה רגילה לחדר), מאחורי הדלת היה וילון, ניסיתי להסיט את הוילון ותוך כדי כך צעדתי צעד אחד קדימה כאשר לפתע "נעלמה הקרקע" מתחתי ונפלתי על הבמה מגובה של כ-5 מטרים". (שם, ס' 4). בהמשך תצהירו מוסר התובע: "אדגיש כי ביום התאונה לא היה כל מחסום ו/או שלט, אזהרה מכל גודל וצבע כלשהו לפני או על יד או על הדלת, וגם זכריה בסיור לא הסביר לי שזו למעשה אינה דלת רגילה אלא דלת הנפתחת ישירות אל חלל הבמה בגובה". (שם, ס' 5). על דברים אלו חזר התובע בחקירתו: "ש. תתאר לי את הסיור עם זכריה? ת. התחיל מהלובי עלינו במעלית למפלס העליון כל השולחנות מצויים שמה. שם חיפשנו איפה רואים את הניידת... שאלתי את זכריה איך אני מגיע לאולם והוא הצביע על הדלת שלא היה עליה שום סימן ולא חיבלול אפר לבדוק אצלהם מתי הם הזמינו, שאני באתי לצלם תוך כמה ימים זה כבר היה. הוא אמר לי שדרך הדלת הזו אני נכנס לאולם הוא רק שכח לומר לי שהבמה אולי נמצאת למטה הוא גם לא ידע כנראה. הוא המשיך עם המסדרון לאולם, לצידי האולם ואני נגשתי לאותה דלת, פתחתי את הדלת. דיקלורמה הוא וילון ענק שפרוס לאורך כל האולם. פתחתי את הדלת עם ידית היא לא הייתי (צ.ל. הייתה. א.ז.) נעולה היא הייתה סגורה. ש. הגעת למקום הסתובבת עם זכריה ונפרדתם בדיוק ליד הדלת? ת. כן. ש. לא היה שלב בדרך שבו עזבת את זכריה וכל אחד עשה משהו אחר? ת. ניסיתי להזיז את הוילון וראיתי שהוא לא זז. ש. באיזה שלב הדלת הייתה נעולה עם בריח? ת. שום שלב. ש. מפנה לסעיף 3 לשורה האחרונה לתצהירך... ת. הדלת הייתה נעולה מבחינת מוגבת. זכריה השאיר אותי ליד הדלת לא היה לי צרור של מפתחות לא פרצתי את הדלת" (פרוטוקול, עמ' 37-39). 9. חיזוק לטענות התובע ניתן למצוא בגרסת העד מר יהודה גבאי בעניין זה ממש. עד זה מכיר את התובע באופן אישי וגם הוא עבר בעד אותה דלת נשוא התובענה ביום 13.2.2001 ונפל, וכך העיד: "ש. אתה עשית את מה שאמר לך איש הצוות שלך? ת. הוא הצביע לכיוון ואני הלכתי לשם. ש. על הדלת אני אומר לך שחלק מהמבנה שלה יש שם סימן בולט של אין כניסה. ת. נכון אבל קטן. זה לא אומר שזה מסוכן. גם על לשכת השופט יש שלט. ש. היה שם מחסום? ת. כן. ש. בזמן שאתה הגעת לשם האולם היה מואר? ת. האולם היה מואר לסירוגין, עבדו. ש. כשהדלת הזאת היא קצת פתוחה רואים את כל האולם? ת. היה פרגוד שמסתיר אותה. ש. פרגוד היה בינך לבין הדלת? ת. מאחורי הדלת היה פרגוד. ש. הוא קיים עד היום, ראית אותו שוב? ת. אני מניח שכן, הוא חלק מהתפאורה, כדי להסתיר את ספקי הכוח וכו'. ש. מציג את צילומי הבמה. זאת הדלת שבה מדובר? ת. נכון. בתמונה א' 4 רואים בדיוק את מה שראיתי. ש. הדלת הזאת מסומנת ב- X ב-א' 1? ת. נכון. ש. אז היכן הפרגוד? ת. אם לא היה פרגוד שיבלום את הנפילה שלי לא הייתי פה. החיכוך והתברברות איתו בלמו חלקית את הנפילה... ש. מאיפה היה תלוי הפרגוד? ת. מעל הדלת בחלק הפונה לאולם..." (פרוטוקול עמ' 10-11). בתצהיר עדותו הראשית מסר מר גבאי את הדברים הבאים: "ביום 13.2.01 הגעתי למרכז עינב לביצוע הכנות לשידור במסגרת עבודתי. עליתי למסדרון הקומה השנייה כדי להעביר כבלים מחלון בקומה השנייה, דרך המסדרון לבמה. ניגשתי לדלת שעליה היה שלט קטן כמתואר בתמונה הרצ"ב ושלמפני שני עמודים נמוכים וביניהם מתוח פס. הדלת הייתה פתוחה במקצת ומאחוריה היה פרגוד. אדגיש כי על הדלת לא היה סימון המזהיר בפני סכנה, ומהשלט שהיה אפשר היה להבין שהוא מכוון לאנשים מזדמנים, ומטרתו למנוע הפרעות למתרחש על הבמה... אדגיש שוב כי על הדלת לא היה כל שלט המזהיר מפני סכנה והאוסר על הכניסה, וכל רמז לכך שזו אינה דלת רגילה אלא דלת אשר דרכה עלולים ליפול מגובה. רק לאחר האירוע שמו על הדלת שלט אזהרה גדול וברור." (תצהיר עדות ראשית, יהודה גבאי, ס' 2-11). 10. בסוגיית קיומו של שלט אזהרה וכן מחסום לפני המעבר אל כיוון הדלת העידו מטעם הנתבעת מר ישראל וויזר וכן מר זכריה כהן. בתצהיר עדותו הראשית מסר וויזר את הפרטים הבאים: "בין השנים 1995-2000, לרבות ביום התאונה, שימשתי כמנהל אחזקה במרכז ענב לתרבות... במהלך ההכנות לאירוע ובזמן ששהיתי באולם, קראו לי מחדר הסאונד עקב נפילה של התובע. ניגשתי לתובע וראיתי אותו שכוב על גבי רצפת האולם... לפני התאונה (וגם לאחריה כמובן) עשינו את המירב הדרוש להבנתנו, כדי למנוע מזרים לפתוח את הדלת שממנה טוען התובע שנפל. כך למשל, על הדלת היה מותקן שלט "אין כניסה". בנוסף, לפני הדלת היה מעקה בטיחות. הדלת באופן קבוע נעולה, ואפילו התובע מציין זאת בעצמו בתצהיר, בסעיף 3... לפי התמונות שמצורפות לתצהיר ניתן לראות שאכן היה שלט "אין כניסה" ומעקה בטיחות (אם כי בזמן התאונה היה הפוך) וסוגר עליון". (תצהיר עדות ראשית, ישראל וויזר, ס' 2-9). במצב דברים נתון, בו התובע פסע לו לאיטו דרך הדלת, קשה לקבל את טענת מר וויזר שהדלת הייתה נעולה. היא הייתה סגורה, אך לא נעולה. יותר מכל תימרור או אזהרה אחרת, נעילתה היא הפעולה אשר היה בה כדי למנוע תאונה זו. מעבר לכך, לא הוכח כלל וכלל כי השלט והמחסום אשר נטען כי הוצבו במקום אכן הוצבו לפני האירוע. התמונות המצורפות לתצהירו של עד זה צולמו שנים לאחר קרות תאונת התובע. אין בהן כדי לאשש טענה זו. דווקא בנקודה זו מסתברת יותר הטענה כי במקום לא היו אמצעי הזהירות הנ"ל. כך הצהיר והעיד בפניי, כאמור לעיל, מר רמי יצחקי אשר עבד עם התובע ביום המקרה במקום התאונה וכך גם הצהיר והעיד התובע בעצמו. גם מתצהירו של עד ההגנה מר זכריה כהן לא ניתן לחלץ נתונים אשר יאירו באור שונה את גרסת התובע. מר כהן הצהיר כי: "ביום התאונה הנטענת, פגשתי את התובע בחדר המדרגות, ושאלתי אותו מה הוא עושה כאן. הוא השיב שרוצה לצלם, ואמרתי לו שכדי לצלם באירוע דרוש אישור ממנהל האולם, ישראל וייזר. ביקשתי ממנו להמתין במקום, ולא לזוז, עד שאני אברר אם מותן לו לצלם באירוע. הלכתי לישראל וייזר שהיה באולם, ולפני שהספקי להגיע אליו... נשמעה צעקת התובע" (תצהיר עדות ראשית, זכריה כהן, ס' 3). על דברים אלו נשאל והשיב התובע: "ש. זכריה כהן אומר בס' 3 לתצהירו...? ת. שקר וכזב מה שנאמר. האירוע נסגר חודש לפני כן כולל הצילום שלי. עשו תיאום עם זכריה וישראל, עם מנהל האירועים הם יודעים על כל מהלך שקורה, זה היה פעם ראשונה שצולם שם אירוע, אין מצב שיגיד שהוא לא ידע. הוא קיבל איתי הוא סייר איתי בסיור הלוקיישן". (פרוטוקול, עמ' 37).דבריו אלו של התובע מקובלים עליי. התובע הותיר רושם מהימן ודבריו אלו מדויקים ומתיישבים עם מבחן המציאות. אין חולק כי התובע הגיע על מנת לצלם באולם. טענה, שלפיה לאחר כניסתו של התובע לאולם עלה הצורך לבדוק אם בכלל ניתן לצלם איננה הגיונית. התובע הושאר לבדו במקום שבו לבסוף נפגע. 11. בשקלול סך הפרמטרים השונים, שהם לענייננו טענות התובע ועדותו, תצהיר ועדות מר רמי יצחקי, תמונות אולם הכנסים והדלת המובילה אליו ושממנה נפל התובע ועדותו הבלתי תלויה של העד יהודה גבאי, שהעיד כי: "שמעתי על נפילה שלו 8 חודשים לאחר הנפילה שלי. שמעתי שאח של ראובני נפל אבל עד היום שפגשתי אותו פה לא ידעתי במי מדובר" (פרוטוקול עמ' 10), מקובלת עליי גרסת התובע שלפיה נפל בזמן עבודתו באולם האמור כתוצאה מהליכה מבעד דלת אשר הייתה לא נעולה. עדי ההגנה לא הצליחו להזים טענות אלו. נהפוך הוא. ניואנסים קודמים, גם אם אינם מדויקים (דלת "סגורה", "נעולה" או "מוגפת"), אין בהם כדי להשמיט את הקרקע תחת גרסת התובע, שעה שבמאזן הסתברויות עסקינן. שאלת הרשלנות 12. לטענת התובע, לנתבעת, כמי שמחזיקה באולם וכמי שהזמינה עבודה בו, עומדת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, וכפי שעולה מן העובדות, התרשלה משלא דאגה לנעול את הדלת או לנקוט בתימרור מפורש המסביר את אופי הסכנה, קרי סכנת נפילה מגובה רב. נקיטת אמצעים אלו, לשיטת התביעה, הייתה מונעת את התאונה. 13. לשיטת הנתבעת, האחריות בגין המקרה רובצת לפתחו של התובע בלבד, שכן התעלם מהנחיה מפורשת אשר ניתנה לו על ידי מי שהתלווה אליו לסיור שלא לגשת למקומות אסורים ומסוכנים לגישה באזור השירות, ויתרה מכך, התעלם מכל "תמרורי האזהרה" ופעל בחוסר זהירות קיצוני שהביא לנפילתו. 14. כידוע, עוולת הרשלנות נחלקת לשלושה יסודות: קיומה של חובת זהירות מצדו של המזיק כלפי הניזוק, הפרת חובת הזהירות ע"י המזיק וקשר סיבתי בין השניים. הנתבעת הזמינה את התובע לעבוד בחצריה. אין חולק בדבר קיומה של חובת זהירות כלפי כל מי ששוהה בחצרים אלה, במיוחד כלפי מי שנקרא לבצע עבודה, שדרשה גישה למקום מסוכן במיוחד. אין חולק גם, כי חובתו של המחזיק היא לנקוט אמצעי זהירות "סבירים", ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, ורמת הזהירות נקבעת, למעשה, על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. כך, בין היתר, נערך "איזון" בין גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה מזה; "עלויות מניעת הסיכון" אל מול "תוחלת הנזק". ככל שתוחלת הנזק תהא גבוהה יותר מעלויות מניעת הסיכון, כך תטה יותר הכף לסווג את פעולות המניעה במתחם הפעולות "הסבירות", שחובה על מזיק לנקוט. 15. בעניינינו, מדובר בנזק גוף; עלות "מניעת הסיכון", הן לציבור והן למזיק, אינה גבוהה; ניתן בנקל לקיים זאת. בנסיבות העניין ניתן אף לומר כי ישנה אפשרות מעשית למנוע לחלוטין נפילת אנשים מגובה, תוך נקיטת פעולות פיקוח הדוק יותר של כניסת אורחים לשטחים אסורים, נעילת הדלת וסימון בולט יותר אשר יפרט מפורשות את הסכנה האורבת מעבר לדלת. האמצעים שהונהגו בהיכל התרבות, גם בהנחה שננקטו ביום האירוע, אינם אמצעים מספקים ויעילים. חובת הזהירות הופרה. הקשר הסיבתי בין המכשול שהוצב לפתחו של התובע לבין נזקו - הוכח. אשם תורם 16. לטענת הנתבעת, ניתן היה לצפות שהתובע, כבעל ניסיון בהפקת אירועים, היה אמור להפעיל שיקול דעת ותשומת לב יתרה בפעולתו טרם הנפילה. משאין חולק שהתובע לא הוכשר בתחום הבטיחות ולא הוטלה עליו משימה בטיחותית בקשר עם האירוע, אין ממש בטענת הנתבעת כאילו מעצם כישוריו, סוג עיסוקו ונוכחותו של התובע באזור האירוע יש כדי להטיל עליו את האחריות וחובת הזהירות מפני המפגע הבטיחותי שנוצר מקיומה של הדלת הפתוחה והבלתי מסומנת דיה. הנתבעת צפתה, ולפחות הייתה אמורה לצפות, שהעובדים המועסקים בהפקת האירוע ושלא היה להם כל קשר למבנה בו מתקיים האירוע יעסקו בתחומם, ולא יהיו מודעים לסכנה האפשרית מקיומו של פתח ממנו ניתן ליפול ארצה. כאמור, התובע פעל במסגרת עבודתו, לצילום אירוע שאליו הוזמן, שעה שבמבנה מצויים מעברים שונים, ובין היתר גם המעבר שממנו התבקש להעביר את הכבלים. התובע לא יכול היה לצפות אירוע חריג מעין זה. אינני רואה לנכון לייחס לו אשם תורם כלל ועיקר. הנזק הנכות הרפואית 17. לתובע נגרמה נכות רפואית אורטופדית בגין הפגיעה בעמוד השדרה. וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה 5% נכות. המומחית מטעמו של התובע, דר' אורית ביין, העריכה את נכותו באותו שיעור בקובעה: "דיון ומסקנות: ... נחבל באזור גב ואגן. פנה על ידי אמבולנס לבי"ח איכילוב. שם בוצעו צילומי עמ"ש במנחים שונים והצילום סוכם כתקין. מעיון בצילום עולה כי נגרם שבר דחיסה בחלק קדמי עליון של חוליה L1. מר ראובני המשיך לחוש כאב עז ופנה לבדיקת רופא בקופת חולים. נעשו צילומי עמ"ש מותני בתאריך ה- 3.12.95. גם הם סוכמו כתקינים. גם מעיון בצילומים אלו עולה כי קיימת הדגמה של השבר האמור. לאור המשך תלונות בוצעו מספר בדיקות CT, גם הן מדגימות את השבר, ללא דינאמיקה בין הצילומים וללא מעורבות של התעלה הגרמית באזור זה. בדיקת EMG מתאריך ה 11.11.02 שוללת נזק נוירולוגי (בהסתייגו- בדיקה לא שלמה)... בבדיקה עולה רגישות באזור השבר וכן באזור מותני תחתון. קיימת הגבלה קלה בכיפוף לפנים. הועדה לנפגעי עבודה במל"ל קבעה למר ראובני נכות צמיתה בשיעור של 5% על פי סעיף 37 (8) א' על שבר בחוליה ללא תזוזה ניכרת מתאריך ה- 16.12.95" (חוו"ד, עמ' 3). בסיכומו של יום קובעת המומחית: "לאור המסמכים, הבדיקה הקלינית ואמצעי ההדמיה, מתאימה פגיעת הגב של מר ראובני ,דהיינו שבר בגוף חוליה L1, לנכות צמיתה בשיעור של 5% על פי סעיף 37 (8) א' כל זאת מתאריך 1.2.96." (שם); המומחה מטעם הנתבעות, דר' אבינעם גורדין, העריכה ב - 0% וכך קבע: "רק כשנתיים וחצי לאחר התאונה נמצא בצילום CT שבר דחיסה ישן של חוליה מתנית ראשונה. כל זאת בזמן שמר ראובני התלונן בעיקר על כאבי צוואר ויד שמאל שנבדקו במסגרת הכנה לניתוח הסרת ליפומה (גידול שומני טב) מהצוואר ויוחסו לשינויים ניוונים בע"ש הצווארי. יש לציין שלמר רובני נגרמה חבלה לאזור זה בשנת 1974 בה נשברה ונותחה עצם הבריח הימנית. לאחר התאונה שבה אנו עוסקים עבר מר ראובני בדיקות הדמיה מרובות בהם לא נראה השבר בחוליה המתנית אשר נראה רק שנתיים וחצי מאוחר יותר ואין לכן דרך לקשור ממצא זה עם התאונה מנובמבר 1995. בכל אופן אין למר ראובני הגבלה שהיא בתנועות הגב או סימני נזק עצבי העשויים להוות נכות". המומחה מטעם בית המשפט, דר' ישראל כספי, מצא לנכון לקבוע 10% נכות. לאחר שפרט את המסמכים אשר ניצבו בפניו לשם עריכת חוות דעתו הוא כותב כדלקמן: "סיכום ומסקנות: מר ראובני אליצור היה מעורב בתאונת עבודה בתאריך 30.11.95... חש כאבי תופת בגב תחתון ורגליים, ופונה לבי"ח איכילוב שם עבר בירור הדמייתי שלא איבחן שברים. חזר לעבודה עם כאבי תופת ומגבלות, וטופל ללא הטבה. לאחר כחצי שנה הועלה חשד לשבר בחוליה וטופל על ידי שחייה. כיום אינו מטופל... עדין חש לסירוגין מגבלות בתנועת ע"ש. בבדיקתו, למעט צלקות מניתוחים קודמים [כתף/ברך], תחושת כאב המלווה תנועות ע"ש במקטעים השונים [ראה סעיף בדיקה]. בהדמיה שעמדה בפני עדות לשבר דחיסה בחוליה L1 , למעלה מ-50% דחיסה [קיר קדמי 1.5 ס"מ לעומת קיר אחורי 3.5 ס"מ], ושינוי ניווני [מפרקי ודיסקוני] בכל מקטעי ע"ש צווארי [ראה סעיף הדמיה]... לאחר התאונה בה עסקינן בוצע צילום ע"ש מתני המדגים שינוי ניווני ואינו מאבחן שברים [ר' מסמך 3]. לא עמד בפני כל תיעוד מיום החבלה ולמעשה עד תחילת שנת 1997, שנה בה אובחנה לימפומה בצוואר כאשר התלונן על כאבי צוואר מקרינים ליד שמאל [ר' מסמך 4], בוצע צילום ע"ש צווארי שהדגים שינויים ניווניים והלימפומה נכרתה [ר' מסמך 5,6,7]." (חוו"ד, עמ' 3). בהמשך מפרט המומחה את ההתפתחות באבחונו של התובע: "כשנתיים לאחר התאונה הופנה לפיסיותרפיה בגין כאבי צוואר אך לא ברור באם בוצעה [ר' מסמך 8]. פונה לאורתופד בגין המשך כאב הצוואר וההקרנה ליד שמאל, וזה מתרשם מממצאים קלים בדיקת CT, ומבקש MRI ע"ש צווארי [ר' מסמך 9,16]. בדיקת MRI מדגיממה בלטי דיסק ללא לחץ משמעותי, נבדק ע"י אורתופד עמית ומופנה לייעוץ מרפאת גב בי"ח מאיר הקובעת כי יש להמשיך בטיפול שמרני [ר' מסמך 11,12,13]". (שם, עמ' 4). בהתייחסו לחוו"ד עמיתיו- המומחים מטעם התובע והנתבע, קבע מומחה ביהמ"ש: "ד"ר ביין אורית בחוות דעתה קובעת כי קיימת דחיסה בחוליה L1 אך אינה מציינת מידת הדחיסה באחוזים או מעלות, וממליצה על 5% נכות בגין פגיעה זאת [ר' מסמך 19]. ד"ר גורדין אבינועם, מעידך, קובע כי קיימת דחיסה קלה בבדיקת CT של ע"ש שנעשתה מספר שנים לאחר החבלה, וכי בדיקות הדמייה שנעשו בסמוך לתאונה אינן מדגימות שברים [כל זאת מבלי לראותן], לפיכך אין מקום לקשירת קשר נסיבתי בין התאונה והממצא בהדמייה [ר' מסמך 20]." (שם, עמ' 4). בסיכומו של דבר קובע המומחה: "לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה כי למר ראובני אליצור נגרמה, בעקבות תאונת העבודה מיום 30.11.95 פגימה בתחום האורתופדי - שבר בחוליה L1 עם דחיסה של למעלה מ- 50% בגוף החוליה הקדמי- ודרגת הנכות המומלצת הינה 10% צמיתה לפי תקנה 37 (8) ב'" (שם). על חוות דעתו זו נחקר והעיד דר' כספי בפניי. תחילה פרט את אופי פגיעתו של התובע: "ש. מה שקרה כאן זה שבר דחיסה? ת. נכון. ש. תסביר מה זה? החוליה נדחסת. ש. אין תזוזה של החוליה למקומות אחרים, פשוט הטווח האנכי שלה מצטמצם? ת. החוליה בנויה משני מרכיבים, חלק קדמי שזה גוף חוליה וחלק אחורי שהוא מעין קשר היוצרת את התעלה. החוליות אחוזות אחת לשנייה ברקמות רכות, קרי רצועות שרירים ודיסקוסים. אופי הפגיעה, בחוליה דהיינו שבר, הוא תלוי בקשר ישיר לעוצמת הפגיעה, דהיינו שבר, הוא תלוי בקשר ישיר לעוצמת הפגיעה, דהיינו לאנרגיה המושקעת כדי לגרום לשבר ולזווית, אם זה זווית אנכית, תוך כדי סיבוב או כפיפה. או תוך ישור לאחור. מרבית השברים הם תוצרת של כוח אנכי, כמו נפילה, וכמה שזה גבוהה יותר זה מלווה בכפיפה קדימה, כאשר הכפיפה קדימה, הם הגורמים לדחיסה, כאשר הנפילה הם מגבהים רבים או מחבלה זה מלווה באלמנט של סיבוב ואז יש קרע ברצועות והחוליה למעשה מתפוצצת. במקרה שלנו הדחיסה היא רק בגוף החוליה ללא פגיעה במרכיבים האחוריים". (פרוטוקול, עמ' 41-42). באשר לאבחון הספציפי של חבלת התובע מסר דר' כספי: "ש. החוליה עצמה לא זזה? ת. נכון, היא נדחסה, אך למידת הדחיסה יש משמעות לעתיד, על שתי החוליות הסמוכות. היום אנו יודעים שכאשר הזיוות של השבר מעל 30 מעלות שווה ערך לדחיסה של מעל 50%, זה גורם להאצה של שינויים ניווניים בחוליות הסמוכות. בשבילי דחיסה של מעל 50% נחשבת לתזוזה ניכרת. ש. זאת פרשנות, החוליה עצמה לא זזה, אותם מקרי חמורים שבהם השבר בחוליה הוא בדרגת חומרה כזאת שמזיז את החוליה וגורם לפגיעה ברקמות רכות זה לא קרה? ת. בשבילי החוליה זזה בעקבות הדחיסה. ש. חוליה זזה, לפי מה שאני מבין היא לא שהיא נדחסת בתוך החלל שלה עצמה אלא שהטראומה שהיא ספגה גורמת לזה שהחוליה באמת זזה וגורמת לנזק פריפריאלי ברקמות סביבה? ת. זאת לא הפרשנות שלי. מה שאתה אומר זה לא הפרשנות המקובלת בתחום שאני עוסק בו, עמוד שדרה. זו פרשנות פשטנית." (שם, עמ' 42). באשר לפער בין חוות דעתו לאחרות מציין דר' כספי: "ש. האם שבר דחיסה מעל חמישים אחוז זה דבר שהוא צריך איזה שהיא דקות מאוד מיוחדת כדי לעמוד בו, לאבחן אותו, או שזה דבר שכל אחד שיסתכל על צילום רנטגן יכול לראות זאת? ת. אני חושב שכן, אמור. ש. אם כך אני יודע שהפענוח של צילום הרנטגן הזה עמד בפניך. ת. אכן (נ/1). ש. תסכים איתי כי לא עולה כי הפענח לא זיהה דרגת חומרה כפי שאתה אומר? ת. הצילום עצמו עמד בפניי, אני זיהיתי את השבר, כנרה שנעשתה טעות טיפולית. הגישה הטיפולי היא שונה. ש. יש מפענח ד"ר דובין, אתה מכיר אותו? ת. היום הוא ילד, ב- 95 היה עולל יחסית אלי. אני חושב שהוא טעה. ש. האם אנחנו מסכימים מהפענוח שלו, שהוא לא זיהה שבר בחומרה כמו שאתה זיהית? ת. נכון, טעה. שא. ד"ר אמית, וד"ר קליין במל"ל , גם הם ראו את צילומי הרנטגן, ד"ר אמית כותב על השבר כי הוא שבר עם מעיכה קלה. הועדה עיינה בתצלום הרנטגן. טעה? ת. לא בדק, זה דבר סובייקטיבי. הוא לא מדד. אני מפנה אותך לפענוח שלי של הצילום, שבו נמדדו הקירות של החוליה, הקדמי והאחורי כמפורט בחוות הדעת. החור של המל"ל לא עמד בפניי. ש. ד"ר ביין שחוות דעתה כן עמדה בפנייך, היא בטח לא חשודה כניטרלית או מטעם חברת ביטוח, קובעת ששבר דחיסה הוא רק בחלק קדמי העליון שזה מזכה ב- 5%. גם היא טעתה? ת. אני לא אמרת שהיא טעתה, אני התייחסתי לחוות דעת, ורשמתי כי גם היא לא מדדה את יחס הקירות. ש. היא לא ציינה? ת. אז כנראה היא לא מדדה, לכן קשה לקבוע מהי מעיכה קלה ומהי קשה ללא מדידה. ש. אחרי שסוף סוף המציאו לד"ר גורדין את הצילום כותב שמדובר בשבר דחיסה קל של 25%... האם יכול להיות, והוא כן מדד, האם יכול להיות שד"ר דובין, ד"ר אמי, ד"ר קליין, ד"ר ביין וד"ר גורדין כולם צודקים? ת. לא. אם היה בפניי תצלום הייתי מסביר לך..." (שם, עמ' 42-43). אחר כל הדברים הללו דעתי היא, כי יש להעמיד את הנכות הרפואית של התובע על שיעור של 5%. הרופאים לא היו חלוקים לגבי בסיסם של דברים; דעתו היחידה של דר' כספי, אשר מרחיבה אף יותר מקביעות המל"ל ומהמומחית של התובע עצמו, היא פרי פרשנות סובייקטיבית (גם אם לגיטימית) את מצבו ותנועותיו של התובע. לא התרשמתי כי ראוי לתת לה עדיפות על פני הקביעות האחרות. הנכות התפקודית 18. כידוע, "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. נפסק, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית" (ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, ניתן ביום 4.7.05, פיסקה 10). עם זאת, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה, ובוודאי שיש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע. כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות...רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"" (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799 - 800 (1995)). בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד" (ע"א 3526/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, נז', 717 (2000)). במקרה שבפניי, הפגיעה בתפקוד הכללי של התובע תואמת את הנכות הרפואית, או קרובה לשיעור זה. דר' כספי מסר את הדברים הבאים: "ש. הבדיקה הקלינית שביצעת הייתה תקינה לחלוטין? ת. כן. ש. תנועות מלאות, מה המשמעות? ת. תנועות מלאות בכל המישורים. ש. מה משמעות הממצא של העדר דלדול שרירים? ת. שאין לחץ עצבי ושהעצב שמפעיל קבוצות שרירים פועל כתקנו. ש. הממצא הזה של העדר דלדול שרירים, המשמעות שלו, הוא שהתפקוד השוטף היומיומי, מאז 95 יש יותר מעשר שנים, הוא לא נחזה להיות חלקי. ת. שגרתי, אני רק מעיר הערה, שאני לא יכולתי למדוד את שרירי הרגליים כי התובע היה אצלי לאחר ניתוח ברגל. מה שמדדתי היה תקין. ש. וזה לא מפתיע אותך שגם אצל ד"ר גורדין, אצל ד"ר ביין, ובמל"ל התוצאה הייתה דומה? ת. השבר במקום כזה, התרומה של המקטע הזה לתנועה לסך כל התנועה של עמוד שידרה מותני שווה אפס. הנזק שעלול להיגרם לשורשים או לסוגרים או עצבים שמפעילים את שרירי האגן אין לזה השפעה על גפיים חתונות כמובן גם לא עליונות... ש. אני מזמין אותך לכך, שזו התזוזה שמבדילה בין סעיף קטן א' ל-ב', כאשר השבר גורם לתזוזה של הקיר האחורי וכתוצאה מכך, גרמת פגיעה כלשהי בתעלה, תעלת השידרה אז אנחנו מדברים על תזוזה ניכרת, וכאשר זה לא קורה אלה לא פני הדברים יש להפעיל את סעיף 37 (8) א' כפי שעשו יתר הרופאים. אין את התזוזה הזאת שהיא בעלת המשמעות? ת. אני לא מסכים לפרשנות זאת, היא לא כתובה בתקנות. זה פרשנות של אותם רופאים שאתה ציינת אך לא שלי. ש. ולכן אתה עומד שעל דעתך שמבחינה רפואית הוא זכאי ל- 10% אבל בהתחשב בשבר במיקומו, אלה 10% שאין להם השפעה על הגבלות בתנועה? ת. נכון ההשפעה היא בעיקר בכאבים". (פרוטוקול, עמ' 43-45). לאור האמור לעיל לא נראה סביר שתפקודו הכללי של התובע, בהתחשב באופי פעילויותיו בתחום עיסוקו כצלם אירועים, ייפגע במידה העולה על אחוז נכותו האורטופדית. שכרו של התובע 19. על רמת הכנסתו של התובע בשנים שקדמו לתאונה ניתן ללמוד מדוחו"ת השומה אשר צורפו לתיק: בשנת המס 1991 עמדה הכנסתו מעסק על סך של 24,420 ₪; בשנת המס 1992 על סך של 34,728 ₪; בשנת המס 1993 - 86,994 ₪; בשנת המס 1994 - 42,127 ₪. מדובר בשכר חודשי ממוצע של 4,000 ₪ (במעוגל) דאז. לפי מסמכי המל"ל עולה כי שכרו הרבע שנתי של התובע עמד על סך של 14,065 ₪, קרי שכר חודשי בן 4,688 ₪. הפסדים לעבר 20. התובע הצהיר כי הינו צלם ובעל אולפן ומעבדות לצילום והסרטה. טרם התאונה החל התובע לצלם ולשדר באמצעות ניידת שידור. בתצהירו מסר את הדברים הבאים: "... אדגיש כי הייתי מהראשונים בישראל שהשתלבו בתחום ניידות השידור הפרטיות הקטנות... הרופאים המטפלים לא אבחנו בתחילה את השבר, לא המליצו לי על מנוחה מלאה ל-3 חודשים ושימוש במחוך, ולכן נמשכה למעשה תקופת הריפוי וחוסר התפקוד שלי בעסק זמן רבה בהרבה מהזמן הרגיל הנדרש במקרים אלה. כל אותה תקופה לא תפקדתי בעבודתי המצריכה מאמץ פיזי... נאלצתי להיעזר רבות בעובדים בשכר, והייתי גם במצוקה נפשית בשל חוסר ההתאמה בין מצבי הפיזי לבין דברי הרופאים אשר חזרו ואמרו לי כי "אין לך כלום". (תצהיר עדות ראשית, ס' 11-12). אכן אבחונו הרפואי של התובע נתעכב. יחד עם זאת מומחה ביהמ"ש העיד כי: "ש. אתה מסכים איתי כי לקח זמן רב להבחין את השבר? ת. נכון. ש. כעת, אתה כתבת כי הטיפול הרצוי הוא ללכת עם מחוך... הטיפול לא נעשה בגלל האבחון המאוחר? ת. נכון. ש. במקרה כזה תהיה תקופת אי תפקוד ארוכה יותר? ת .לא בהכרח, מה היה קורה אם אנחנו רואים כזה שבר בהתחלה. המטרה הראשונית הייתה צריכה להיות לתקן את הזיוות ולאפשר שהחוליה תתאחה בפחות זיוות לאור ההשלכה לשנים הבאות. התובע לא עבר את אותו הטיפול והזיוות נשאר. ש. התובע סובל מכאבים הוא בא לרופא ואומרים לו כי אין לו כלום, הוא ממשיך לנסות לעבוד, ואם הוא היה במנוחה?ת. זה לא היה משנה. עובדה שלא קרה שום דבר, כנראה שלא היה לו מספיק כאבים על מנת להגביל אותו... ש. אני לא שואלת על ההחלמה של השבר, אלא על התפקוד בחודשים הראשונים. האם לאור העובדה שלא אבחנו זאת, חוסר התפקוד נשאר הרבה מעבר לשישה חודשים? ת. אני לא חושב, בדרך כלל כאבים חזקים נמשכים בערך שלושה חודשים, עד שהשבר מתאחה, זה תקופת האיחוי. אנחנו לא נותנים מנוחה בכלל, נותנים מחוך. אם הוא המשיך לתפקד למרות זאת, מעבר לשלושה חודשים הללו, אני לא חושב כי היה לו כאב ניכר שהגביל תפקוד. אני לא חושב שזה משהו פסיכולוגי". (פרוטוקול עמ' 45-46). 21. זאת ועוד, מנתוני מס הכנסה אשר צרף התובע עולים הפרטים הבאים: בשנת המס 1995 הכנסתו מעסק הייתה 29,178 ₪; בשנת המס 1996 - 51,847 ₪; בשנת המס 1997 - 64,331 ₪; בשנת המס 1998 - 106,102 ₪; דווקא בשנים 1999-2000 חלה נסיגה בהכנסות העסק והתובע השכר בהתאמה לשנים הנ"ל: 12,723 ₪; 39,202 ₪. לא יקשה להבחין כי הכנסתו של העסק עלתה לאחר התאונה. הן מהנתונים הרפואיים והן מהנתונים ההשתכרותיים המפורטים לעיל ניכר כי לתובע לא נגרמו הפסדי שכר לאחר התאונה, ואם היו אי אלו "נפילות", אין הן קשורות לפגיעתו. מכל מקום, התובע לא הוכיח זיקה ישירה כזו. שאלה נפרדת היא, ודומה שהיא העיקר, נוגעת לטענה, שלפיה נמנעה מהתובע הכנסה משמעותית נוספת, בשל "פספוס" לנצל את "חלון ההזדמנויות" שנוצר עם התרחבות שידורי הספורט באותה תקופה. עניין זה נוגע הן לעניין הכנסות העבר והן לעניין הכנסות העתיד, ואחזור אליו מיד. הפסד שכר לעתיד 22. התובע טוען כי: "גם כיום אני מתקשה בביצוע עבודתי, הכרוכה במאמץ פיזי רב וממושך, בשל הצורך בנשיאת המצלמה והאביזרים הכבדים, ולפיכך אני נאלצתי לצמצם את היקף עבודתי הפיזית עם המצלמה, בהשוואה לשעות רבות של עבודה פיזית לפני התאונה, ואני עצמי עוסק יותר בעבודות ניהול או במטלות אשר אינן מצריכות מאמץ פיזי, ונאלץ לשכור עובדים לבצע עבודות אותן ביצעתי בעצמי לפני כן". (תצהיר עדות ראשית, ס' 13); עיקר הדיון נסב, כאמור, סביב סוגיית האופק הכלכלי של קריירת הצילום אותה פיתח התובע. בסוגיה זו העיד התובע: "ש. אני מבין שמבחינתך כל השינוי בסטאטוס המקצועי שלך מיוחס לאותו שבר בגוף החוליה שכל המומחים מסכימים שהוא לא מביא להגבלה בתנועות...? ת. צריך לחלק את השאלה לשני חלקים. מדומה לרץ שנפל במשוכה האמצעית ולא הגיע לשיא. שאדם קורה לו נפילה תוך כדי ריצה, יש פגיעה פיזית ויש פגיעה נפשית, הפגיעה הפיזית היא רק 50% מהפגיעה שאתה צריך להתמודד, הפגיעה הפיזית הייתה. זאת הייתה מגבלה רפואית." (פרוטוקול, עמ' 26), ברוח דברים אלו הצהיר התובע: "בשנת 95 ביצעתי עבור ערוץ 5 עבודות שידור שונות, הן ישירות והן כקבלן משה עבור מפיקים שקיבלו פרויקטים מערוץ 5 או עבור קבוצות ספורט ששילמו לי עבור העבודה וקיבלו מימון חלקי או לא מערוץ 5. בנוסף לכך ביצעתי עבודות שידור עבור עיריות, מנחם גולן, תיאטראות וכו'. בממוצע ביצעתי עבור ערוץ 5 באופן ישיר כ-10 עבודות בחודש". (תצהיר עדות ראשית תובע, ס' 14). התובע ניסה לטעון כי היה חלוץ יחיד בתחומו וכי יכול היה להמשיך לפעול בשוק צילום ושידור האירועים באמצעות ניידת לאורך זמן, בין היתר בשל היותו ספק ייחודי של המוצר. התובע מנסה לקשור בין הצלחתן כיום של חברות מתחרות לבין הפוטנציאל הכלכלי אשר יכול היה לעמוד בהווה לרשות חברת ההפקות בראשה עמד. לשם הוכחת טענה זו משווה התובע בין עסקו לבין חברות אחרות שכיום מצליחות מאוד: "בסופו של דבר נאלצתי להפסיק את עבודתי עבור ערוץ 5, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין. וגורמים אחרים שחלקם היו כבר בשוק, וחלקם נכנסו לשוק לאחר מכן, נכנסו לנישה זו במקומי, ואחר כך כשמצבי הגופני הוטב, כבר לא הצלחתי לקבל שוב עבודות מערוץ 5. (במישרין או כקבלן משנה). כך לדוגמה חב' "מזמור", שבעבר השתמשה בניידת שידור ברמה דומה למדי לשלי, ואף הגקימה אותה אחרי, היא כיום מהמובילות בארץ, בעלת שתי ניידות ענק ששוות כ-3 מיליון דולר, וככל הידוע לי עובדת, בין היתר, בהפקות ערוץ הספורט ומבצעת לפחות 15 הפקות בחודש. (בשנת 99 הם עבדו למיטב ידיעתי בהיקף יום יומי)". (שם, ס' 15-16). 23. טענות אלו של התובע לא מצאו תימוכין בראיות חיצוניות, והן נותרות בגדר הערכה בלבד, לגירסת הנתבעות אפילו ספקולציה או משאלת לב ותו לא. אמנם, מטעם התובע העיד מר שכי פרנץ המשמש כסמנכ"ל תפעול בערוץ הספורט: "ש. לא הייתה מניעה להשתמש בשירותיו של מר ראובני גם אחרי שנת 1995? ת . באופן כללי לא. אבל אם נכנס יותר לפרטים יש שני סוגי מניעות. מחויבות שלי מעל סכום מסוים לתת זכות סירוב ראשונה לחברה. והשנייה איכות ההפקה ועומק ההפקה. מעל מספר מצלמות מסוים וגם איכות הנדרשת. לאחר שנת 95 לא זוכר שקיבלתי מהתובע הצעות מחיר. מי שיוצא לתקופה קצרה מהשוק קצת קשה לו לחזור כי ניידות סגורות לשנתיים שלוש". (פרוטוקול עמ' 9). מדבריו של עד זה ניתן ללמוד כי התובע אכן יצא ממעגל צלמי הניידות אך לא ניתן הסבר של ממש היכול לקשור ישירות את אירוע התאונה הנדונה ליציאה ממעגל זה. ייתכן בהחלט כי התובע יצא מן המעגל בשל סיבות אובייקטיביות אחרות לגמרי כגון זכות סירוב של החברה או חוסר יכולת לשדרג את הציוד טכני המאפשר ביצוע עבודות צילום בסטנדרט גבוה, כמתבקש על ידי ערוץ הספורט המזמין. גם מעדותו של העד טל קלדרון מטעם התובע לא ניתן היה ללמוד כי התובע כשל עם עסקו בשל פגיעתו: "ש. אתה לא היית מעורב במו"מ בין ערוץ הספורט לבין המפיקים החיצוניים? ת. המפיק היה מגיע לאחר שקיבל את העובדה. ש. כל מה שאתה יודע הוא ש מ-96 ראובני לא היה בא אליך עם עבודות לערוץ הספורט? ת. נכון. ש. מי כן היה בא? ת. זמוש, לנקרי, ווי בי אם. ש. להם היו ניידות יותר משוכללות משל התובע? ת. כן... ש. מה שקרה שהמתחרים, עלו ליגה שידרגו את הניידות, וראובני לא שידרג את הניידת שלו? ת. נכון, הוא ניסה לשדרג ונעצר איפה שהוא..." (פרוטוקול, עמ' 21-24). במצב דברים שלפיו רמת ההכנסות של התובע דווקא עלתה לאחר התאונה עוד מספר שנים לאחריה, לא ברור מדוע לא יכול היה לעמוד בתחרות, שדרשה עמידה בסטנדרטים גבוהים הרבה יותר מבעבר בכל הקשור להשקעה בציוד. דומה, כי הסיבה הדומיננטית הייתה העדר גב פיננסי מתאים לעומת גופים גדולים יותר. מכל מקום, קשה לקשור בין אי התקדמותו העסקית של התובע כמצופה על ידו לבין פגיעתו הפיסית. בעולם התקשורת התחרות תמידית ומאסיבית: "ש. המשמעות של תחרות מתבטאת גם במחיר? ת. כן. ש. וגם ברמת הציוד, התחרות הקשה מחייבת רמת ציוד גבוה יותר מבעבר ואנשים מקצועיים, צלמים מקליטים? ת. כן, בעלי המקצוע שידרגו את עצמם..." (פרוטוקול, עמ' 25). בתנאי שוק מעין אלו יתכן וגורל עסקו של התובע והניידת שברשותו היה זהה גם אלמלא התאונה. הרי העד קלדרון בעצמו העיד כי: "ש. כל מה שאתה יודע הוא שמ- 96' ראובני לא היה בא אליך עם עבודות לערוץ הספורט? ת. נכון. ש. מי כן היה בא? ת. זמוש, לנקרי, ווי בי אם... ש. להם היו ניידות יותר משוכללות משל התובע? ת. כן" (פרוטוקול, עמ' 23). גם יצחקי אישר, כי ג'יי.סי.אס. ומזמור היו "ליגה אחרת", וכי ניידת שידור מתקדמת עלתה מיליוני דולרים (פרוטוקול, עמ' 15-16). עובדה היא, שהתובע המשיך לעבוד לאחר התאונה בעסקו משך 3 שנים עד להגשת תביעתו להכרה בפגיעתו כתאונת עבודה מול המל"ל. בתקופה זו, כפי שפורט לעיל, הכנסותיו של התובע הלכו ועלו. עסק הצילום לא נפל מיידית עם פגיעתו. דומה כי יציאתו של התובע משוק צלמי ניידות השידור הייתה הדרגתית, מה שמחזק את ההשקפה כי לא הייתה קשורה בהכרח לפגיעה הפיזית, אלא דווקא לנסיבות טכניות וכלכליות. אם כה רבים יחסית נוספו לשוק ואחרים שדרגו את הניידות, כלל לא בטוח שהתובע היה מצליח. עוד יש לזכור, כי תקופת אי הכושר שנקבעה לתובע היא 3 חודשים באופן מלא ושלושה חודשים נוספים של 50% נכות חלקית (תשובות הבהרה דר' כספי, 2.1.05). עניין זה מצטרף לעדות המומחה: "ש. כעת, אתה כתבת כי הטיפול הרצוי הוא ללכת עם מחוך... הטיפול לא נעשה בגלל האבחון המאוחר? ת. נכון. ש. במקרה כזה תהיה תקופת אי תפקוד ארוכה יותר? ת. לא בהכרח..." (פרוטוקול, עמ' 45-46). לא הוכח כי במהלך חודשי אי כושר אלו אירעה פגיעה בעסקו של התובע וכי היא קשורה בפגיעתו. נתוני ההכנסה הצביעו על מגמה הפוכה של רווחיות. 24. מסקנתי היא אפוא כי מכלול הנתונים הללו מקשה ליצור זיקה בין פגיעתו הפיזית של התובע, שלא הייתה למרבה המזל מן החמורות, לבין העדר היכולת להוות גורם מוביל בתחום ניידות השידור, בוודאי לא זיקה בהיקף שהתובע מבקש לטעון. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי לתובע 5% אחוזי נכות רפואית. לא הייתי מבטל כליל את השפעות התאונה. הוא סבל מנכות גבוהה של 100% או 50% במשך חצי שנה. קשה לומר כי אין לכך כל השפעה. בהחלט מדובר ב"צעד לאחור", שעלול היה ליצור קושי בהדבקת הפער מול המתחרים ובפריצה קדימה בהמשך. בנסיבות אלו, הייתי נוקט בדרך של פסיקת פיצוי גלובלי, לעבר ולעתיד, פיצוי שיבטא את האפשרות המסתברת, שלפיה לפציעה הייתה "תרומה", ולו מסוימת, לאי שדרוג עסקו של התובע. אני מעמיד פיצוי זה על סכום כולל של 300,000 ₪ (נכון להיום) (מעבר לסכומי המל"ל). כאב וסבל 25. בהתחשב בנכותו, הטיפולים שעבר וסבלו, אני מעריך את נזקו של התובע בראש נזק זה בסכום של 30,000 ₪. הוצאות שונות ועזרה בבית 26. התובע הצהיר: "עקב התאונה נגרמות לי הוצאות רפואיות, מעבר למימון הניתן על ידי קופ"ח, הוצאות בגין נסיעות לטיפולים ולמעקבים רפואיים ובגין מגבלות ניידות, וכן הוצאות בגין עזרת צד ג', לרבות עזרת בעלי מקצוע בשכר לצורך ביצוע תיקונים בבית וכיו"ב, אותם ביצעתי בעצמי עובר לתאונה." (תצהיר עדות ראשית, ס' 20). התובע לא הציג ראיות משכנעות של ממש בהקשר זה פרט למספר מועט של קבלות בגין הוצאותיו הרפואיות דוגמת ייעוץ רפואי וקבלה מבי"ח. כאמור, טענות אלו לא נתמכות בראיות כלשהן. לא ברור גם כיצד ניתן לצאת לעבוד בחנות הצילום: "חזרתי לעבודה אבל לא לעבוד" (פרוטוקול עמ' 29) אך בבית להיות חסר יכולת תפקודית באופן מוחלט. מכל מקום, במיוחד לאור תקופות אי הכושר, שבוודאי חייבו עזרה מוגברת והוצאות, ומתוך הנחה שייתכנו כאלה בעתיד, ולו במידה מסוימת, הייתי מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, על סכום גלובלי של 15,000 ₪, נכון להיום (הכולל גם הוצאה בגין חוו"ד). לסיכום 27. אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 345,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד של 20% + מע"מ. בשל הפער בין הנדרש לנפסק, ישא כל צד ביתרת הוצאותיו. היה ולא ישולם הסכום תוך 30 יום מיום ההמצאה, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד ליום התשלום בפועל. ניתן היום י"ג בשבט, תשס"ח (20 בינואר 2008) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. אבי זמיר, שופט עמוד השדרהשברחוליות