הפסיקה נתנה פירוש דווקני לסעיף והאחריות האזרחית של החותם אינה תלויה בשאלה אם פעל החותם בתום לב, אם טעה, או הוטעה וזאת כל עוד לא אישרה החברה בהתנהגותה את פעולת המנהלים. כאשר מדובר בשטרות, יש חשיבות רבה לחזות החיצונית של המסמך. סביר להניח כי בתי המשפט ידרשו הוכחה גלויה יותר על פני השטר לשליחות כאשר מדובר בשטרי חוב בהם לא מוטבעים פרטיו של השולח. אותו הדין יחול גם כאשר נטענת הטענה שהחתימה נעשתה בשם חברה. הדברים עולים גם בקנה אחד עם האמור בסעיף 25(ב) לפקודת השטרות, שכן הברירה היא או לקבוע שהכוונה היא לחתימה בשם החברה ואז החתימה לא תואיל בהעדר חותמת החברה, או לקבוע שמדובר בהתחיבות אישית. פרשנות אחרונה זו היא המועילה ביותר לכשרותו של המסמך לענין האמור בסעיף 25(ב) לפקודת השטרות ולכן היא זו שיש לאמצה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה על שטר בשם החברה: א. מהות התביעה והעובדות. זו היא תובענה שמלכתחילה הוגשה כבקשה לביצוע שטר ע"ס 000, 765ש"ח (קרן). לפי האמור בשטר, הרי הוא נעשה בתל-אביב ביום .12.8.91מקום התשלום: משרדי חברה ישראלית להספקה לחקלאות בע"מ. על השטר חתומים שני הנתבעים, האחד מתחת לשני וליד כל שם מופיע מספר תעודת הזהות שלו. עוד נכתב בשטר, כי "התמורה קיבלתי בגרעינים ומספוא לדקה מכון לתערובת בע"מ". הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע השטר. הבקשה התבררה בפני כב' השופט נאמן, ששימש אז כרשם בימ"ש זה ובהחלטתו מיום 12.10.94נתן רשות להתנגדות. הדיון בתיק לגופו התעכב זמן רב בשל נסיונות חוזרים ונשנים של הצדדים להגיע לפשרה. בישיבה מיום 13.1.99הודיעו הצדדים, כי אין ביניהם מחלוקת עובדתית וכי על כן הם מבקשים לאפשר להם לסכם בשאלות משפטיות. העובדות כפי שהן עולות מהתצהירים, הן כדלקמן: התובעת (להלן: "הספקה"), מחזיקה בשטר בסכום של 000, 765ש"ח בחתימת הנתבעים ג'מיל דקה (להלן: "ג'מיל") ומוחמד דקה (להלן: "מוחמד"). הנתבעים הם המנהלים של חברת דקה מכון לתערובת בע"מ (להלן: "החברה"). בשטר נאמר, כי החייבים קיבלו את התמורה הנקובה בשטר ב"גרעינים ומספוא לדקה מכון לתערובת בע"מ". השטר הזה היה אחד מסדרה של שטרי חוב שניתנו לאספקה בהקשר לאספקת גרעינים ומספוא. הנתבעים טוענים בתצהיריהם את הטענות הבאות: מי שהיה בקשרים עסקיים עם הספקה היתה החברה ולא הם אישית. החברה נהגה לשלם להספקה בשיקים ובשטרי חוב חתומים על ידה. לתצהיר צורפו דוגמאות של שטרי חוב שגם בהם מופיעים שמות הנתבעים האחד תחת השני בצירוף מספרי השטר נשוא הדיון ניתן על יד החברה כבטחון. השטר ניתן כשתורפו ריק. מתוך טעות והיסח הדעת, לא הוספה חותמת החברה לחתימות הנתבעים והיה ברור לשני הצדדים כי השטר ניתן ע"י החברה. הנתבעים אישית לא קיבלו כל תמורה בגין השטר. לא נשלחה לנתבעים הודעת חילול. לאחר הגשת ההתנגדות לביצוע השטר, נחתם ביום 1.3.93הסכם בין הספקה לבין החברה (להלן: "הסכם הפשרה"). בהסכם זה נאמר, כי חוללו מספר שיקים שניתנו ע"י החברה להספקה בסכום נומינלי כולל של 894, 440ש"ח. כמו כן, מאוזכר בהסכם שטר חוב חתום ע"י הנתבעים שלא צוין לגביו סכום, והכוונה היא לשטר החוב נשוא הדיון (הדבר נובע מאיזכור מספר תיק ההוצל"פ) ושיקים מעותדים בסכום נומינלי של 000, 18ש"ח. בהסכם מצוין גם שהוגשה התנגדות לביצוע שטר החוב. להלן נאמר שהצדדים מעונינים להסדיר את פרעון החוב להספקה ועל כן, הוסכם שהחברה תשלם סך כולל של 300, 575ש"ח במספר תשלומים ואם תעמוד החברה בתשלומים שקיבלה על עצמה לפי ההסכם יבוטלו כל ההליכים המשפטיים נגד החברה ונגד הנתבעים. ואם לא תעמוד החברה בתשלומים לפי ההסכם, ימשכו כל ההליכים, לרבות ההליך הנוכחי כשכל צד שומר לעצמו את טיעוניו המשפטיים. החברה שילמה על פי ההסכם סך של 300, 125ש"ח ולאחר מכן סכום נוסף של 000, 25ש"ח וביחד 300, 150ש"ח. מההתכתבויות בין הצדדים עולה לכאורה, כי הסיבה שההסכם לא קוים במלואו נובע מכך שהספקה לא שעתה לדרישות ב"כ החברה להמציא חשבוניות בגין השיקים שנשלחו להספקה. הטעם שנתנה הספקה לאי מתן חשבוניות היה, כי בעת הספקת הסחורה בגינה נוצר החוב, כבר הוציאה הספקה חשבוניות מס כדין, העבירה המע"מ הגלום בהם למע"מ ומאידך ניכתה החברה מס תשומות עפ"י חשבוניות אלה בלי ששילמה את הסכומים הגלומים בחשבוניות. אין גם מקום לפי עמדת הספקה במכתביה להוצאת חשבוניות על ידה בגין הסכום שנוסף על הקרן של השיקים שנמסרו בזמנו כתשלום עבור הסחורה על פי ההסכם, שכן אין מדובר בעיסקה החייבת במע"מ ולכן לא נדרשה החברה לשלם מע"מ על סכום זה. עם זאת, במכתב מיום 6.7.93(מ/6), אומר ב"כ הספקה, כי: "לענין השאלות האם הסכום הנוסף לקרן החוב לפי ההסכם חייב במע"מ או לא, וכן האם הינו כולל מע"מ או לא, יבררו וידונות הצדדים במטרה לנסות ולהגיע לפתרון מוסכם בענין זה עד ליום 10.8.93". בעת הדיון בבקשת ההתנגדות הצהיר ב"כ הספקה, כי השטר ניתן לבטחון והוא היווה ערבות אישית של מנהלי החברה לחובותיה, למקרה שלא יפרעו השיקים והשטרות שניתנו על ידי החברה. בסיכומיהם, חזרו הצדדים על טיעוניהם כפי שהם משתקפים בתצהירים ובפרוטוקול הדיון בהתנגדות. הנתבעים מפנים גם לכך שהטענה בדבר הערבות האישית של הנתבעים לא נטענה בבקשת הביצוע. עובדה שגם צוינה בהחלטת כב' השופט נאמן, בהחלטה הנותנת לנתבעים רשות להגן ולמרות שניתנה להספקה הזדמנות להגיש כתב תביעה מתוקן בישיבה מיום 25.1.95, לא ניצלה הספקה הזדמנות זו (ראה הודעת ב"כ הספקה בישיבה מיום 9.4.95). התובעים מצדם טוענים, כי "כוונת החתימה" צריכה להבחן מתוך השטר עצמו ובשטר מופיעים חתימות הנתבעים. ליד השמות הוספו מספרי מאחר והשטר היה חתום כדין זכאית היתה הספקה למלא את הפרטים בשטר לפי סעיף 19(א) לפקודת השטרות. אשר להודעת החילול, הרי בשטר נאמר שמקום תשלומו במשרדי התובעת ולא הועלתה טענה כאילו לא נדרש פרעונו. אשר לסכום החוב, אומרת הספקה, כי אין לחייב הנתבעים במלוא הסכום המופיע בשטר אלא בסכום המופיע בהסכם הפשרה, דהיינו 300, 575ש"ח ומאחר והנתבעים טענו ששילמו 300, 150ש"ח, הרי יש לחייבם ביתרה בסך 700, 374ש"ח נכון ליום .1.3.93 מאחר והשטר מאוזכר בהסכם הפשרה, הרי נובע מכך שהנתבעים הודו בחובם. ב. דיון ומסקנות. לאחר התלבטות לא מועטה, הגעתי למסקנה שיש מקום לקבל את התביעה באופן חלקי. ואלה נימוקי: נטל ההוכחה, כי השטר האמור הוצא על ידי החברה ולא על ידי הנתבעים אישית - מוטל על הנתבעים. אמנם הנתבעים לא נחקרו על תצהיריהם, אך סבורני, כי גירסתם בדבר הטעות היא בלתי מתקבלת על הדעת על פניה. הגירסה, כפי שהיא מופיעה בתצהיר המקורי שהשטר ניתן על החלק ע"י החברה להבטחת התשלום עבור סחורה שהחברה תרכוש, אין לה הגיון כלכלי. הוכח, כי החברה נהגה להוציא שיקים כל אימת שרכשה סחורה ולכן לא היה צורך בשטר בטחון נוסף של החברה. היה טעם בשטר בטחון כזה רק אם היה בו כדי להוסיף משהו על התחיבות החברה. לפיכך, נוטה ההגיון לכך ששטר בטחון שנמסר על החלק בא להוות בטחון נוסף על התחיבויות החברה בדרך של ערבות הנתבעים אישית. אמנם בבקשה לביצוע לא נטען, כי השטר ניתן כערבות, אך נראה לי כי ליקוי זה בא על תיקונו בטיעון הנתבעים כי מדובר בשטר בטחון ונותרה רק המחלוקת מי נתן את שטר הבטחון, החברה או הנתבעים. כאמור, אין הגיון שהחברה שנהגה לשלם בשיקים תיתן "בטחון" בצורת שטר - דבר שאין בו לא תוספת בטחון ולא יתרון כלשהו. לכך יש להוסיף, כי גם אם התכוונו הנתבעים להוציא את שטר החוב בשם החברה, הרי משנמנעו לרשום את שם החברה ולהטביע את חותמה, הם חייבים אישית לפי סעיפים 98(2) ו- 99לפקודת החברות. כפי שצוין, בפלמן דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה, מהדורה רביעית בעריכת ד"ר הדרה בר-מור ע' 2-201) בהתיחס לסעיף 99(ב), הרי הפסיקה נתנה פירוש דווקני לסעיף והאחריות האזרחית של החותם אינה תלויה בשאלה אם פעל החותם בתום לב, אם טעה, או הוטעה (וראה גם לרנר, דיני שטרות סעיף 12.20ע' 396), וזאת כל עוד לא אישרה החברה בהתנהגותה את פעולת המנהלים (ראה ע"א 209/83 סוליפלסט הגליל בע"מ נ' סטאפלסט פד"י ל"ח (1) 340). במקרה הנדון, לא אישרה החברה בדיעבד את הפעולה, שכן החברה אינה צד להליך בפני והנתבעים בטענתם כי החברה היא החייבת על פי שטר החוב לא פעלו בכשירותם כמנהלי החברה ולא יכלו לחייב את החברה בהבל פה. בהסכם הפשרה, שנעשה ע"י החברה, רק אוזכר שטר החוב ולא עוד שנאמר ב"הואיל" הלפני אחרון כי "בידי אספקה שטר חוב שנעשה לפקודתה ע"י מוחמד אסעד דקה אין כאן מילת הסתיגות האומרת שהשטר נעשה ע"י החברה ורק בטעות הושמטה החותמת. האמירה הכללית בסעיף 5(ב) להסכם הפשרה כי שני הצדדים שומרים על כל טענותיהם, אין די בה כדי לקבוע שהחברה נטלה על עצמה את ההתחיבות שבשטר החוב. כאשר מדובר בשטרות, יש חשיבות רבה לחזות החיצונית של המסמך. כפי שאומר לרנר בספרו, דיני שטרות ע' 385מעל הערה 31: "סביר להניח כי בתי המשפט ידרשו הוכחה גלויה יותר על פני השטר לשליחות כאשר מדובר בשטרי חוב בהם לא מוטבעים פרטיו של השולח". אותו הדין יחול גם כאשר נטענת הטענה שהחתימה נעשתה בשם חברה. הדברים עולים גם בקנה אחד עם האמור בסעיף 25(ב) לפקודת השטרות, שכן הברירה היא או לקבוע שהכוונה היא לחתימה בשם החברה ואז החתימה לא תואיל בהעדר חותמת החברה, או לקבוע שמדובר בהתחיבות אישית. פרשנות אחרונה זו היא המועילה ביותר לכשרותו של המסמך לענין האמור בסעיף 25(ב) לפקודת השטרות ולכן היא זו שיש לאמצה. אשר לטענה בדבר העדר הודעת חילול, הרי אין בה ממש. לפי סעיף 47יש ליתן הודעת חילול למושך ולמסב שהם חייבים משניים בשטר ואילו חותם על שטר חוב אינו בגדר מושך או מסב אלא בגדר קבל (ראה ס' 90(ב) לפקודה) ולכן מעמדו הוא של חייב עיקרי בשטר ולגביו לא נזקקים להודעת חילול כתנאי לחבות. בשים לב לכך שהספקה מודה בפרעון חלק מהסכום הנקוב בשטר כמפורט לעיל, אני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם להספקה סך של 700, 374ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.93ועד לתשלום בפועל. בנסיבות המקרה, כאשר הספקה נמנעה מלהביא תצהירים מטעמה ולא תרמה להבהרת התמונה, אין חיוב בהוצאות. מסמכיםשטר