קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר על שחרור בערובה: .1לבית המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו, הוגשו נגד המשיבים, יוסף פסטינג ואשר גוטמן, שני כתבי-אישום: האחד בת"פ 861/84 והאחר בת"פ 842/.84 מכתב האישום שבת"פ 861/84 משתמע סיפור, שבתמציתו אומר: שני המשיבים היו בתאריך הרלוואנטי בעליה ומנהליה של חברה בשם הבה נגילה בע"מ", שעיסוקה בתיור ונסיעות, וכן מנהליה של חברה אחרת בשם "אף. גי' אינטרנשיונל בע"מ", שמטרתה לנהל ולהקים סוכנויות לנסיעות. השניים הכירו אחד בשם מנחם שני (הנאשם 3באותו תיק, אך אינו צד בערר הנוכחי); הלה תכנן, ביחד עם אדם רביעי (עודד ניר), הצגת טלקסים שתוכנם כוזב כדי שאפשר יהיה, בעזרת טלקסים אלה, להעביר כספים לחו"ל שלא כחוק. לתכלית זו פתחו שני המשיבים חשבונות פת"ם בבנק המזרחי יפו ובבנק לאומי, סניף הצפון (ת"א), וכן חשבון עו"ש בבנק המזרחי ודיסקונט (סניף בוגרשוב). בעזרת הטלקסים הכוזבים קיבל עודד ניר סך שני מיליון וחצי דולרים לשיעורין לחשבונות בחו"ל, שאמורים להיות חשבונותיה של חברת "הבה נגילה בע"מ". בדרך זו עלה בידי כל המעורבים להונות את הבנק ולרמותו וגם להבריח את הסכום שבו מדובר אל מחוץ לגבולותיה של ישראל. כן הואשמו המשיבים באותו תיק, שהם מכרו, בסיועו של פקיד בנק המזרחי - שמואל רובינשטיין - כ-000, 690דולרים לאנשים שונים שלא דין. .2מכתב האישום, שהוגש לתיק השני (ת"פ 842/84), משתמע הסיפור הבא: שני המשיבים קשרו, בתחילת 1984, קשר עם שניים אחרים, מאיר ברמלר וג'ף בראש, לבצע פריצה למשרד, שבו עבד ברמלר כנציגה של חברת בריטיש אירווייס בישראל. למען קידום הקשר מסר ברמלר לשותפיו לקשר מפתחות מותאמים לדלת הכניסה של המשרד שבו עבד, וגם מסר להם פרטים אודות מקום הימצאו של מפתח הכספת ואודות נוהלי העבודה במשרד. בהמשך לפעולות אלה פנו שני המשיבים באמצע חודש פברואר או בסמוך לכך ביחד עם ג'ף לאוסקר הופמן, על-מנת שהלה יפרוץ את המשרד למענם. הופמן ביצע את הפריצה שהוזמנה, כאמור, ביחד עם אחר; ושניהם גנבו מכספת החברה 000, 1כרטיסי טיסה ריקים. ממש בליל הפריצה והגניבה נמסרו הכרטיסים הגנובים לידי המשיב 1ולג'ף, בעוד המשיב 2קיבל, כל אותו הערב, מידע מפורט משותפיו על התקדמות הפעולה ושלביה. ביום 22.2.84המריא המשיב 1לשווייץ, כשהוא נושא ברשותו את הכרטיסים גנובים, וכעבור יום או יותר הצטרפו אליו הופמן וג'ף. בעקבות המפגש שהיה לשלושה בחו"ל התחיל ג'ף בזיוף הכרטיסים הגנובים, ובעזרתם של אחרים הופצו הכרטיסים לשימושם של נוסעים תמימים. התביעה טוענת, שבתקופה מפברואר 1984עד יולי 1984הפיצו הנאשמים ביחד עם שאר הקושרים כ- 200כרטיסי טיסה, שהתמורה שנתקבלה ממכירתם הסתכמה בלא פחות מ-000, 184דולרים, וסכום זה נכנס לכיסם. .3עם הגשתם של שני כתבי האישום בתיקים הנזכרים פנתה באת-כוחה המלומדת של המדינה לבית המשפט וביקשה, שהמשיבים ייעצרו עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 21.3.85, המשתרעת על שמונה עמודים מודפסים, דחה בית המשפט קמא את הבקשה ואיפשר למשיבים להשתחרר בערובה לפי התנאים שהעמיד בהחלטתו. בערר שלפנינו משיגה המדינה על ההחלטה הנ"ל, ואני מתבקש לבטלה ולהשאיר את המשיבים במעצר (ביצוע ההחלטה נדחה ב- 48שעות). .4מקובל על כולנו, שגם מי שנאשם והועמד לדין הוא בבחינת זכאי, שאין לשלול את חירותו קודם שדינו נגזר, להוצי מקרים מסוימים, כאשר בשל הוראת חוק מפורשת או בשל נסיבות שנתקבלו על דעתו של בית המשפט כמספיקים לשלילת חירותו של נאשם נעצרו נאשמים עד תום ההליכים. במקרה שבו עסקינן נימק השופט המכובד את החלטתו בכך, שאמנם מיחסת התביעה למשיבים מעשים חמורים, אך, אליבא דבית המשפט קמא, אין ההלכה מצדיקה מעצרו של נאשם אך ורק בשל חומרת העבירה המיוחסת לו. מסקנתו זו של בית המשפט נסמכת על מספר החלטות, שיצאו מבית-משפט זה, שהשופט המכובד סבר, שהן מתאימות למקרה שעליו סב הערר הנוכחי, וכך הגיע למסקנה שאליה הגיע. נראה לי, בכל הכבוד, שהשופט המכובד לא דק פורתא במסקנה שאליה הגיע בנקודה זו. בב"ש 204/77 [1] (עותק צורף לתיק) קבע כבוד הנשיא שמגר כדלהלן: "חומרת המעשה אינה מושג ערטילאי בלבד אלא יש לו מסקנות נגררות ומשמעויות נלוות בכל הקשור להליכי המשפט, הווה אומר, ככל שהעבירה חמורה יותר גם גדל הצורך להבטיח כי ההליכים יקויימו באופן תקין ללא הפרעה וכי לא יוכלו בדרך כלשהי. תוצאה זו ניתן להבטיח בדרך כלל, בראש וראשונה על-ידי מעצרו של הנאשם, ויש להניח כי זו אחת הסיבות - ולא היחידה - היוצרות את הזיקה בין חומרת העבירה לבין הצדקת המעצר עד תום המשפט". החרה והחזיק אחריו חברנו המכובד ד"ר בייסקי, אשר בהחלטתו בב"ש 994/84, 995[2], נפרשה לפנינו יריעה רחבה בסוגיה זו, ואין לי מה להוסיף על הדברים הברורים שנאמרו שם; דהיינו: אין דעה אחידה בבית- משפט זה באשר למעצרו של נאשם עד תום ההליכים בשל חומרת העבירה; ואין כלל, שחומרת העבירה בלבד אינה מצדיקה את המעצר. ברור, אם כן, שמסקנתו ההחלטית של בית המשפט קמא בסוגיה זו אינה תואמת את פסיקתו של בית-משפט זה. .5אולם על-מנת להיעתר לבקשתה של התביעה ולצוות לעצור נאשם עד תום ההליכים יש צורך וגם חובה לבדוק, אם אכן קיימות הוכחות לכאורה, שמסבכות את הנאשם במעשה העבירה המיוחס לו. שהרי מציאותן של ראיות כאלה הינה תנאי קודם למעצרו של הנאשם: ב"ש 1110/83 [3], בעמ' 11מול ות השוליים א. בערר שלפנינו קבע השופט המכובד בהחלטתו בזו הלשון: "עיינתי בחומר הראיות שב"כ הצדדים המציאו לי וכן בטיעוניהם בעל פה ובכתב, וזהו חומר רב כמות, והנני מוצא כי בידי התביעה ראיות לכאורה להאשמות המיוחסות למשיבים בשני כתבי-האישום". אין להרהר אחרי קביעתו של בית המשפט קמא, ויש מקום וגם טעם לקבוע, שהתנאי הראשוני למעצרם של העוררים, דהיינו הימצאה של תשתית ראייתית לכאורית, אכן התקיים. .6כיד הכישרון הטובה עליהם טענו שני הסניגורים המלומדים בטוב טעם ובמסירות ראויה לציון. שניהם תמימי דעים, שאין להיעתר לבקשתה של המדינה, כי אם יש להשאיר את החלטתו של בית המשפט קמא על כנה. ואכן, היו אלה טענות מגוונות ומסועפות לכל הכיוונים, שאם אשיב על כל אחת מהן עלול אני לסטות מהנקודה העיקרית, שבה ניתן למצוא, לדעתי, את התשובה הניצחת לכל הטענות שהועלו לפנינו. מצינו, כי המעשים שנעשו הצטיינו לא רק בחומרתם כי אם גם בתחכום שאפין את ביצועם. מעשים אלה כללו הדחת פקידים, שהיו צריכים להיות נאמנים למעבידיהם, למעשה פשע חמור. כן כללו מעשים אלה התאמת מפתחות ושכירת פורצים על-מנת להשיג מקורות נוספים לדולרים שזרמו כמים לכיסיהם של המשיבים. ולא עוד אלא שכל הסכומים האלה הוברחו אל מחוץ לגבולותיה של המדינה תוך ביצוע זיופים עם כל הכרוך בהם. העובדות המפורטות לעיל, כאשר הן מצטברות ביחד, מציירות לפנינו תמונה של מקרה חריג בחומרתו לאין שיעור בהשוואה לאותם המקרים החמורים, שעליהם הצביעו הסניגורים המלומדים, שלגביהם היה שיקול שלא לצוות על מעצרם של המעורבים בהם. אין להשגיח בטענה, שלפיה הדיונים במשפטיהם של השותפים המעורבים עלולים להתמשך, ובכך תתארך תקופת סבלם של המשיבים אם יוחלט על מעצרם. בנושא זה נאמנים עלי דבריה של באת-כוחה המלומדת של המדינה, שהדיונים במשפטים אלה הגיעו לשלבים מתקדמים לקראת הסיום. לכל זה יש להוסיף, שבידי התביעה מצוי מידע חסוי, שהמשיב 2מתכנן, מיד עם שחרורו, בריחה מהארץ בדרכים א חוקיות ובסיועם של גורמים מבחוץ. כאשר מדובר במי שביצע את המעשים המפורטים בכתבי האישום (כך משתמע מההוכחה הלכאורית שהייתה מהימנה על בית המשפט), מן הדין שבית המשפט יתייחס בכובד ראש לידיעות מסוג זה ולא יאפשר לנאשם כזה להלך חופשי. התוצאה היא איפוא כדלהלן: עררה של המדינה מתקבל, והחלטתו של בית המשפט קמא לשחרר את שני המשיבים בערובה בטלה בזה. שני המשיבים ייעצרו עד תום ההליכים המשפטיים בשני התיקים שמספריהם ציינתי לעיל. מעצרערובהשחרור בערובה (בערבות)ערר