סעיף 62 א(א)(10) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965, מסמיך ועדה מקומית להתיר "... הקמת תחנת תדלוק באזורים המיועדים בתכנית לתעשיה, למסחר, לחקלאות, למשרדים, לאחסנה או לחניה" קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוי ייעוד קרקע חקלאית לבניית תחנת דלק: 1. ההליך 1.1 העותרת תוקפת החלטה שנתנה ועדת הערר המחוזית של מחוז הצפון (להלן - ועדת הערר), בערר 180/02 ביום 8.6.03. ועדת הערר דחתה ערר שהגישה העותרת על החלטתה של הועדה המקומית לתכנון ולבניה בקעת בית הכרם (להלן - הועדה המקומית), בה קבעה שהסמכות לדון בתוכנית שהגישה העותרת לשינוי יעודה של קרקע חקלאית שבבעלותה בכפר ראמה למטרת הקמה של תחנת תידלוק, נתונה לסמכותה של הוועדה המקומית. 1.2 העתירה הוגשה תחילה לבית המשפט המחוזי בנצרת. בישיבה הראשונה שנתקיימה שם, העלה בית המשפט את שאלת הסמכות המקומית. לאור הדברים האלה, בקש ב"כ העותרת להעביר את העתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה, ובהסכמת ב"כ המשיבים נעשה כך. 1.3 משהובאה העתירה בפני, קבעתי שמיעתה. בתיק כבר הייתה תגובה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת. במועד שנקבע לדיון שמעתי טיעוני ב"כ הצדדים. 2. ההסכמה והמחלוקת 2.1 סעיף 62 א(א)(10) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965, מסמיך ועדה מקומית להתיר "... הקמת תחנת תדלוק באזורים המיועדים בתכנית לתעשיה, למסחר, לחקלאות, למשרדים, לאחסנה או לחניה" (ההדגשה הוספה). מלשון הסעיף ומהגיונו, ברור שסמכותה של ועדה מקומית היא לדון רק באזורים "המיועדים בתכנית", והכוונה לתכנית מסוגן של התכניות ברישא לסעיף (א) כלומר - "תכנית מפורטת או תכנית מתאר מקומית". 2.2 נראה שעד לשלב זה אין מחלוקת בין ב"כ הצדדים. המחלוקת היא האם קיימת "תכנית מפורטת או תכנית מתאר מקומית", המייעדת את האזור שבו מצויה תחנת התדלוק לחקלאות (ואין טענה ליעוד אחר), או שהיעוד לחקלאות נקבע בתכנית ברמה גבוהה יותר, כזו שאינה מקנה סמכות לועדה המקומית. 3. הטענות 3.1 העותרת מסתמכת בעיקר על תכנית ג/6540. אין מחלוקת שזו תכנית מקומית. ועדת הערר מביאה בהחלטתה שני סעיפים מתוך תכנית ג/6540. בסעיף 1.7.ב נכתב "קביעת תנאים לשימוש במבנים חקלאיים באזור שיעודו חקלאי כמשמעותו בתכנית מתאר או בתכנית מפורטת החלה על השטח או כמשמעותו על פי הכרזה...". בסעיף 1.8.א נקבע "תכנית זו תואמת הוראות תכנית המתאר המחוזית למחוז הצפון ת.מ.מ.2 ומשלימה תכניות מתאר מקומיות ומפורטים לגבי אזורים שיעודם חקלאי" (ההדגשות במקור). ועדת הערר פרשה מלים אלה שבתכנית כקביעות הנוגעות להוראות לבניה בקרקע חקלאית, ולא כקביעת יעוד חקלאי של המקרקעין. 3.2 ב"כ העותרת מסתמך בעיקר על דברים שכתב השופט ממן מבית המשפט לענינים מנהליים בנצרת בעת"מ 140/01 יאיר בן דוד נ' ועדת ערר מחוז צפון ואח' (ניתן ביום 14.3.02). ב"כ העותרת מבקש ללמוד מפסק הדין כי המקרקעין הם קרקע חקלאית מוכרזת, כי התכנית ג/6540 חלה על כל הקרקעות החקלאיות באזור הצפון וכי בהתאם לסעיף 17 בת.מ.מ.2, רשאית "... בתוכנית מתאר מקומית או תכנית מפורטת מותר לייעד קרקע לשימוש חקלאי אפילו נועדה לשמש למטרה אחרת בתכנית זו". 3.3 ב"כ העותרת מפנה גם לסעיף 1.7(ב) לתכנית ג/6540, ומסיק מסעיף זה כי בהגדרה "אזור שיעודו חקלאי" מכוונת התכנית לשניים, כלשונו: "הן אזור שנקבע כחקלאי בתכנית והן אזור שהוכרז כקרקע חקלאית כ'אזורים שיעודם חקלאי'; זה כזה שווים בעיניה [התכנית] - שניהם באים בגדר 'אזור שיעודו חקלאי' כמוגדר בה" (סעיף 15 בעתירה). הוא תומך טעונו גם בהצהרה שבתכנית ג/6540, לפיה תואמת התכנית את הוראות ת.מ.מ.2 ומשלימה תכניות מתאר מקומיות. לטענתו, בהשלימה את החסר, מיעדת התכנית ג/6540 קרקעות שבתוכה לחקלאות. 3.4 עוד מסתמכים ב"כ העותרת על דברים שכתב השופט אנגלרד בע"א 6739/99 חברת נוף פוריה בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים טבריה, פ"ד נו(3) 734. באותו ענין ראה השופט אנגלרד בהכרזה בידי ועדה על קרקע חקלאית, משום "אינקורפורציה" כאשר ההכרזה הוזכרה בתכנית המתאר הארצית (באותו מקרה, תמ"א13). 3.5 ב"כ המשיבה מפנה לכך שפסק דינו של השופט ממן בוטל בבית משפט העליון, אם כי הביטול לא התיחס להנמקה הנוגעת לעניננו בפסק הדין. ב"כ העותרת טוען שבהעדר ביטול מפורש של קביעותיו של השופט ממן ביחס לנושאים השנויים במחלוקת בעניננו, צריך לראות את פסק דינו כאילו לא בוטל. לעומת זאת קובעת ועדת הערר (והמשיבה מאמצת קביעה זו), כי הביטול מאיין את כל הקביעות בפסק דינו של השופט ממן. 3.6 ועדת הערר בחנה בהחלטה את כל הטענות שהועלו בפניה ובכללן את קביעותיו של השופט ממן בפסק הדין. היא ציינה שפסק הדין בוטל כולו בערעור בבית-המשפט העליון, ולפיכך אין הוא מחייב. היא בחנה גם את הקביעות בפסק הדין בשאלה אם יש בתכניות כדי למלא אחר הדרישה של "יעוד לחקלאות" וקבעה שאין זה כך. 3.7 טענה נוספת של העותרת היא שהתכנית ג/6540 "מאמצת" (המרכאות במקור) את ההכרזה על קרקע חקלאית, ולפיכך צריך לראות בכך מתן יעוד חקלאי למקרקעין. 4. דיון 4.1 לא מצאתי בטעוני ב"כ העותרת משום עילה להתערב בהחלטתה של ועדת הערר. לא ניתן, על פי תפיסתי, ללמוד מן התכנית ג/6540 שהיא קובעת יעודם של מקרקעין. אין לכך בסיס בלשון התכנית וגם לא בהגיון. היעוד נקבע בתכניות אחרות, ברמה גבוהה יותר. 4.2 גם הפנייתו של ב"כ העותרת לדברי חבר הכנסת פורז בשם ועדת הכלכלה, בדיון בכנסת בהצעת חוק משק הדלק (קידום התחרות) מיום 21.7.98, שם הבהיר את ההצעה להרחיב סמכותן של הועדות המקומיות לדון באישורן של תחנות דלק, מתוך כוונה להוסיף תחנות דלק לאלה הקיימות, אינו יכול לשנות את המגבלה העולה מהוראות התכניות כפי שהן. 4.3 האמור בפסק הדין בפרשת חברת נוף פוריה, מחייב אותנו להתיחס לשאלה האם אפשר לראות בתמ"א 31 הכרזה, גם אם מכללא, שמייעדת את הקרקע לחקלאות, ברוח הדברים שכתב שם השופט אנגלרד: "נמצא, כי אין לראות בעצם השמטת החלופה של ההכרזה מתוך ההגדרה של 'קרקע חקלאית' בחוק משום שלילה מוחלטת מראש של ההשפעה האפשרית מצד ההכרזה על קביעת ייעוד הקרקע. ראינו כי בית משפט זה היה מוכן, על יסוד מבחן ענייני, להוציא מפשוטה הוראה מפורשת בחוק. בענייננו, מדובר בצעד שאינו כה מרחיק לכת. כל מה שנדרש הוא מתן משמעות להכרזה מכוח חוק התכנון עצמו, הכרזה שהשלכותיה הענייניות מאפשרות לכלול בהגדרה של 'קרקע חקלאית' את הקרקעות המוכרזות. כל שכן, מוצדקת מסקנה זו כאשר התכנית עצמה מאמצת כמו במקרה שלפנינו, את ההכרזה." (סעיף 9 בפסק הדין). 4.4 ועדת הערר התיחסה לנושא זה בעמודים 8 ו-9 של פסק דינה. הועדה קבעה שתמ"א 31 "... אינה קובעת יעודים, אלא מגמות תכנוניות אותן יש לישם במסגרת תכניות שיאשרו כדין" (סעיף 7.ד). עוד היא מפנה לענין זה גם להוראות סעיף 12 בתמ"א 31, שם נכתבו הדברים במפורש. 4.5 אכן, משמצהירים מנסחיה של תמ"א 31 במפורש את הכתוב בסעיף 12.1 ובעיקר בסעיף 12.2, ברור שלא ניתן ללמוד מתמ"א 31 שהיא מייעדת לחלקה שבעניננו יעוד חקלאי. וזו לשונו של סעיף 12.2 "אין בתכנית זו כשלעצמה משום מתן אישור לתכנון הכלול בתשריטים הנזכרים [שצורפו לתכנית], כל עוד התכנון טרם אושר בתכנית אחרת כנדרש לפי החוק, ועל מנת לתת תוקף לתכנון זה יהיה צורך לנקוט, לגבי כל תכנית, בהליכים הנדרשים על פי כל דין". 4.6 המסקנה מכל אלה היא שאין יסוד להתערב בהחלטתה של ועדת הערר. אני דוחה את העתירה. העותרת תשלם למשיבה הוצאות ההליך בסך 20,000 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ותתווסף לו תוספת בשעור מע"מ. בניהתחנת דלקחקלאותקרקע חקלאיתדלקשינוי ייעוד במקרקעין