קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לדמי שימוש ראויים בין בני זוג: 1. זה ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לעניני משפחה בחיפה, שניתן ביום 31.8.00 (להלן "פסה"ד"). בפסה"ד נדחתה תביעת המערער לחייב את המשיבה בדמי שימוש ראויים עבור שמוש בלעדי שלה בדירה שהיתה שייכת לשני הצדדים בבעלות משותפת (להלן "הדירה"). המערער עתר לדמי שמוש מאז 1.9.96 ועד שהדירה תפונה על ידי המשיבה. התביעה הוגשה ב28.12.97-. 2. אתאר בקצרה עובדות אחדות להבהרת המחלוקת. המערער והמשיבה נישאו זל"ז בשנת 1978, והולידו שני ילדים: בת נשואה ובן שהיה כבן 17 ביום שהוגשה התביעה (להלן "הבן"). בין בני הזוג גבה טורא ורבו הריבים וההליכים המשפטיים ביניהם, עד אשר הם התגרשו ב17.11.97-. ביום 1.9.96 עזב המערער את הדירה, והבן הלך אתו. מאז 1.9.96 ועד עצם היום הזה גרה המשיבה בדירה. ביום 13.2.97 נחתם חוזה מכר של הדירה לאשה בשם אינה גונצ'רנקו (להלן "אינה"). החוזה נכרת בין אינה לבין כונס נכסים שמונה לדירה (לפי בקשת בנק למשכנתאות שנשה בבני הזוג), והמכירה אושרה ע"י ראש ההוצל"פ ב22.5.97- (ענין המכר של הדירה לאינה לא בא זכרו בפסה"ד, וגם הצדדים לא העלוהו בבימ"ש קמא, אך הוא הובא לידיעתי בערעור ע"י הצדדים). ביום 14.1.98 ניתן צו מניעה זמני, ע"י כב' השופט טירקל מביהמ"ש העליון, האוסר על כונס הנכסים והבנק ואינה וראש ההוצל"פ לגרום לפינויה של המשיבה, "עד לסיום הדיון בתובענה שהגישה המבקשת (הכוונה למשיבה דנן י.י.ש.) בביהמ"ש המחוזי". התובענה הנזכרת בצו המניעה היא תביעה שהגישה המשיבה להצהיר כי המכירה לאינה "בטלה ומבוטלת", והוא הדין להחלטת ראש ההוצל"פ המאשרת את המכירה. התובענה האמורה תלויה ועומדת בביהמ"ש המחוזי בחיפה. המשיבה טוענת שהמכירה לאינה נעשתה שלא כדין, וכי אינה היתה "פילגשו" של המערער (כלשון המשיבה). המערער תומך בתוקף ובכשרות של מכירת הדירה לאינה. המערער מודה שהוא כבר שנים אחדות עם אינה בדירה פלונית, אם כי לטענתו לא היו ביניהם יחסים אינטימיים בעבר, אך כיום, כלשונו, "כמובן היחסים התקרבו". 3. בבימ"ש קמא הסכימו הצדדים "הסכמה דיונית" לפיה לא יובאו ראיות, אלא שהצדדים יגישו "סיכומי טענות בצרוף מסמכים", ולאחר מכן יינתן פסק דין. קיצור הדרך הזה גרם לכך שהדברים לא התלבנו דיים בבימ"ש קמא. כאמור, בפסה"ד נדחתה תביעת המערער. כב' השופט קמא סבר בצדק ששותף בדירה שעזב אותה מרצונו אינו זכאי לדמי שמוש ראויים, וכי זכאי לדמי שמוש רק מי שהשימוש בדירה נמנע ממנו מחמת שותפו. כב' השופט קמא התבסס על ההלכה שנפסקה ברוח זו בפסקי הדין בענין מוריה (ע"א 219/89, לא פורסם) ובענין זרקא נ. פארס ע"א 1492/90). כב' השופט קמא קבע: "התובע לא הוכיח כי נמנע ממנו השימוש בדירה ע"י הנתבעת". המערער טען שעזיבתו נגרמה מחמת התנהגותה הבלתי נסבלת של המשיבה כלפיו וכלפי הבן, עד כי לא ניתן היה לגור במחיצת המשיבה. עוד הוסיף בימ"ש קמא שני נימוקים נוספים למסקנתו לדחות את התביעה: א) כי המערער הודיע בביהמ"ש, בדיון שנערך ביום 30.9.97 בפני שופטת אחרת, "כי אינו מתכוין לחזור ולגור בבית, ומכאן אתה למד כי הדבר נתון לרצונו"; ב) "יתר על כן, עקב ההליכים המרובים שבין הצדדים, נראה כי המטרה בהגשת תביעה זו היא ליצור לחץ על הנתבעת ולא לקבל דמי שמוש ראויים". שני נימוקים אלה אינם נראים בעיניי. באשר לטעם הראשון: ההצהרה של המערער כי אינו מתכוין לחזור ולגור בבית, אינה סותרת את טענת המערער שמגורים עם המשיבה הם בלתי נסבלים. ראוי גם לזכור שכאשר ניתנה ההצהרה עמדו הצדדים ערב המועד לסדור גט ביניהם (הם נתגרשו ב17.11.97-, היינו כעבור כחדש וחצי מההצהרה). הטעם השני אינו נהיר לי. ראשית, מנין לכב' השופט שהמערער אינו חפץ ביקרם של דמי השמוש, הרי מדובר בתקופה ארוכה למדי שהמשיבה לבדה משתמשת בדירה לבדה, והמערער לא יכול היה לדעת מתי יעלה הרצון מלפני המשיבה לפנות את הדירה. שנית, כל תובע "יוצר לחץ" על נתבע בעצם הגשת התביעה. 4. לעומת שני הטעמים הנ"ל, הטעם הראשון של בימ"ש קמא יש בו טעם, אם אכן היתה עזיבת המערער את הדירה מרצונו הטוב, מבלי שהמשיבה תגרום לעזיבתו. ואולם, בענין הגרימה לעזיבה סבורני שיש יסוד מוצק לגירסת המערער דוקא. אקדים ואומר שכיון שלא נשמעו עדויות, והכל מתבסס על מסמכים, אין יתרון לכב' השופט קמא על פני ביהמ"ש שלערעור, במה שנוגע להסקת מסקנות. והנה בעניננו פי המשיבה ענה בה (בעדותה בביהמ"ש המחוזי, בתיק מ.א. 2246/95, בעמ' 24 לפרו'), שהיא הגישה יותר מעשר בקשות להרחקת המערער מהדירה מאז נובמבר 1995, וכי הבקשות הוגשו במעמד צד אחד ונעתרו, ובדיון במעמד שני הצדדים הצווים בוטלו. היו אלה אפוא בקשות חסרות בסיס לכאורה, וזו הטרדה קשה מאד שאינה מאפשרת המשך מגורים בדירה. יתר על כן, בין המשיבה לבין הבן היו היחסים קשים מאד, עד אשר המשיבה פנתה לביהמ"ש וביקשה להרחיק את הבן מהבית. הבן היה זקוק למקום מגורים נפרד עם אביו, המערער, ואכן הם גרו יחדו מאז עזיבת הבית. גם תסקיר פקידות הסעד מיום 10.8.95 תאר קושי רב במגורים במשותף, והמליץ ש"על בני הזוג להיפרד לאלתר". אכן, ההמלצה בתסקיר אינה מלמדת בהכרח שהמשיבה היא לבדה הגורם לצורך במגורים בנפרד, אך מסתבר מהתסקיר שגם המשיבה תרמה למצב. 5. אגב, המערער טען שבגידתה של המשיבה אף היא אילצה אותו לעזוב את הבית. טענה זו אינה נראית לי. בגידה של בן זוג כשלעצמה, ובמיוחד בגידה בעבר, אינה סיבה לעזיבת הבית על ידי האחר. יש גם רגליים לטענת המשיבה שגם הקשר שהיה למערער עם אינה, לא היה קשר "תמים", כפי שמתאר אותו המערער. ועוד. אפילו תמצי לומר שהעזיבה של המערער לא נגרמה מחמת המשיבה, הרי עכ"פ מיום הגרושין ואילך חייב היה אחד מבני הזוג לפנות את הדירה, כל עוד אין הדירה נמכרת. כאמור, המשיבה עודנה מחזיקה בדירה וגרה בה. לפיכך מאז הגט לבטח זכאי היה המערער בדמי שמוש, וזאת לא רק מכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין (שתנאי על פיו שהמשיבה גרמה לעזיבה), אלא גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן המשיבה כבר לא היתה זכאית למגורים בדירה כ"מדור" מכוח דיני המזונות, והיא חסכה לה דמי שכירות. 6. המשיבה טוענת שהתביעה היתה רק לסכום נקוב של 13,275 ש"ח ולתקופה מוגדרת, היינו מיום 1.9.96 ועד להגשת התביעה, ועל כן אפילו נתקבלה התביעה, היה ניתן לחייב על פיה לכל היותר את הסכום הנ"ל. אין טענה זו נכונה. בכתב התביעה נאמר במפורש שהתביעה לדמי שמוש היא "עד לפינוי הדירה" על ידי המשיבה (סע' 12 לכתב התביעה). לפיכך, אם זכאי המערער לדמי שמוש, הריהו זכאי לכך עד לפינוי. 7. לאור האמור לעיל, ראוי היה לכאורה לקבל את התביעה ולפסוק לטובת המערער דמי שמוש ראויים מאז 1.9.96 ועד לפינוי הדירה ע"י המשיבה. ואולם שני מכשולים עומדים בפני המערער, ואלו הם: א) המשיבה טוענת שלא הוכח כמה הם דמי השמוש הראויים לחדש. המערער טען בכתב התביעה שמדובר במחצית מהסך 500 דולר, אך המערער לא הביא ראייה לכך בבימ"ש קמא. המערער טען שלא היתה כפירה בסכום שנקב המערער, אולם לא כך הדבר (ראה סעיף 5 ח' לסיכומי המשיבה בבימ"ש קמא). אגב, בסיכומיו בכתב בבימ"ש קמא כתב המערער, שהוא מצרף אשור של מתווך על דמי השמוש הראויים, אך אישור כזה לא צורף. אמנם נכון שבתצהיר המשיבה, שצורף לתיק תמ"ש 39650/97 ביום 15.1.98, אין הכחשה של שווי דמי השמוש הראויים, אך לא הובעה הסכמה של הצדדים שתצהיר זה ישמש ככתב הגנה גם בתביעה נשוא הערעור דנן (תמ"ש 39651/97), ורק בימ"ש קמא רשם משום מה בהחלטה מיום 20.5.98, ש"הוגש מסמך שהוא כמוהו ככתב הגנה ביום 15.1.98"; ב) כאמור, הדירה נמכרה לאינה בפברואר 1997. אם נכונה טענת המערער שהקנייה ע"י אינה היתה כדין, כי אז מאז פברואר 1997 אין המערער בעל הדין האמתי, אלא אינה, ואינה לא תבעה. אכן, המשיבה טוענת שהמכר לאו מכר הוא, וממילא הבעלים של הדירה הם עדיין המערער והמשיבה. ענין תוקפו של המכר תלוי ומתברר בביהמ"ש המחוזי בחיפה, וההכרעה בתובענה תבהיר אם המערער הוא בעל הדין הנכון (הדברים אמורים מאז 13.2.97, ואינם חלים על התקופה מ1.9.96- ועד 13.2.97). כאמור, ענין המכירה לאינה לא הועלה בבימ"ש קמא, ואף כב' השופט לא דן בו ובהשלכותיו על התביעה. הענין הועלה בפניי בערעור. נראה לי שנכון להשתמש בסמכות הנתונה לביהמ"ש שלערעור, בדונו בפסק דין של ביהמ"ש לעניני משפחה (סעיף 9 לחוק), ולדון בערעור דנן בשאלה מי בעל הזכויות בדירה מאז פברואר 1997. ומדוע? משום שהשאלה אם הבעלים של הדירה הם המערער והמשיבה או אינה, היא שאלה המצריכה ברור והכרעה כדי להכריע נכון בשאלות האמיתיות שבתביעה. לפיכך נראה לי שנכון להורות כאמור להלן בקטע 8. 8. לאור האמור בקטע 7 לעיל, נראה לי שראוי לקבל את הערעור במובן זה שהתיק יחזור לבימ"ש קמא, על מנת שיושלמו הראיות והטענות לענין גובהם של דמי השמוש הראויים ולענין זכותו של המערער לתבוע לגבי התקופה שמאז 13.2.97. כיון שההכרעה לענין הבעלות של המערער מאז 13.2.97 תיעשה ע"י ביהמ"ש המחוזי, נראה לי שנכון שבימ"ש קמא יעכב את המשך הדיון כנ"ל עד שיינתן פסה"ד בתביעת המשיבה להצהרה על בטלות המכר. אם ייקבע בתביעה הנוגעת למכירה לאינה, שאינה היא הרוכשת, כי אז תתקבל התביעה דנן רק לגבי התקופה מ1.9.96- ועד 13.2.97 (לפי דמי השימוש שיוכחו), ואם תתקבל התביעה ההיא, וייקבע בה שהמכירה לאינה בטלה, כי אז יחול החיוב מאז 1.9.96 ועד הפינוי בפועל, לפי סכום דמי השימוש הראויים שיוכח. 9. סוף דבר, אני מבטל את פסה"ד של בימ"ש קמא, ומורה כאמור בקטעים 7-8 לעיל. ההוצאות עבור ערעור זה ייפסקו ע"י בימ"ש קמא בתום הדיון בפניו, ובהתחשב בתוצאות המשפט. הפקדון שהפקיד המערער יוחזר למערער. בני זוגדמי שימוש