קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול צו מעצר אוניה: .1בפנינו דיון שנוגע להיקף סמכותו של בית-המשפט לימאות ולתוקפו של הסכם לשיפוט זר שנקבע בשטרי מטען. א. המבקשות הן האניה "דיקו" (להלן - "האניה") ובעלת האניה, חברה שרשומה בפנמה, המשיבים הם בעלי עסקים מקסטלוניה שבספרד. המשיב מס' 1הגיש נגד האניה תביעת חפצא, שתוסבר להלן. ביום 15.9.82הוא ביקש וקיבל צו למעצר האניה, ומאז היא נתונה במעצר בנמל אשדוד. המשיבה מסי 2הצטרפה לדיון על דרך של מתן הודעת אזהרה כנגד שחרור האניה ממעצרה. המשיבים הם בעלי מטענים (להלן - "המטענים") של אריחי קרמיקה וחרסינה, שהוטענו על האניה בקסטלוניה ויועדו להובלה לנמל ג'דה שבערב הסעודית. תנאי ההובלה נקבעו בשטרי מטען (צילומים מהם צורפו לבקשה), שנחתמו ביום 12.7.82ומשמשים חוזי ההובלה בין בעלת האניה ובין המשיבים. בשל סכסוך שנפל בין בעלת האניה ובין חוכרתה, חברה אחרת מקסטלוניה שאינה בעלת-דין בענייננו, בקשר עם הפרת תנאיו של חוזה מיום 2.7.82לחכירת האניה להובלת המטענים ולהובלת מטענים אחרים (צילום ממנו צורף אף הוא לבקשה), הגישה בעלת האניה תביעה בפמגוסטה שבקפריסין. במסגרת הליך זה, שהוגש נגד חוכרת האניה ונגד אחרים, שהמשיבים שבפנינו אינם נימנים עליהם, השיגה בעלת האניה צו לעיכוב המטענים. מכוח אותו צו, המטענים, שפורקו בנמל פמגוסטה, עוכבו נתונים שם תחת משמורת להבטחת תביעתה של בעלת האניה. המשיבים, שכאמור, אינם צד להליך בפמגוסטה, טוענים שבעלת האניה הפרה את חוזי ההובלה, בכך, שהמטענים לא הובלו לנמל ג'דה ולא נמסרו שם לרוכשיהם. בשל הפרה זו, הם תובעים פיצויים מן האניה ומבעליה, על דרך של תביעת חפצא נגד האניה ועל דרך של הודעת אזהרה נגד שחרורה, כפי שצויין למעלה. התביעה הוגשה לבית-משפט זה לאחר שהאניה נכנסה לנמל אשדוד לטעון מטען אחר, שאינו נוגע לענייננו. ב. המבקשות טוענות שיש לדחות את תביעת המשיב מס' 1על הסף, מאחר שבית-המשפט אינו מוסמך לדון בה. הטענה היא, שסמכותו של בית-המשפט לימאות מוגבלת, וענין כענייננו אינו נימנה על העניינים שבתחום סמכותו. ממילא, כך נטען, יש לבטל את הודעת האזהרה נגד שחרור האניה, שהוגשה על-ידי המשיבה מס' 2, שכן אותה הודעה נובעת מן ההליך שהוגש על-ירי המשיב מס' 1ונסמכת עליו. המבקשות טוענות עוד טענה, שהובאה על דרך הטיעון החלופי. על-פי טענה זו, נעשה בין בעלי-הדין הסכם לשיפוט זר, שיש לכבדו. הסכם זה מחייב, על-פי הטענה, שתביעת המשיב מס' 1והודעת המשיבה מס' 2יעוכבו, וששמיעתן תועבר לבית-המשפט המוסמך. המבקשות טוענות שבית-משפט זה הוא באיסטנבול שבתורכיה. עוד הן טוענות שהעלמת קיומו של סעיף השיפוט הזר מבקשת המעצר מחייבת את ביטול הצו. תחילה אברר את טענותיהן החלופיות של המבקשות ולאחר-מכן את טענתן העיקרית. .2א. בכל שטרי המטען שבענייננו אנו מוצאים את הסעיף מס' 3, שעניינו סמכות שיפוט, לאמור: Any dispute arising under this bill of lading shall be" decided in the country where the carrier has his principal Place of business, and the law of such country shall".apply except as provided elsewhere herein בא-כוח המבקשות, עו"ד קירשן, טוען שנוסח זה של סעיף השיפוט הזר מכיל את יסוד הייחודיות הדרוש על-מנת להקנות את סמכות השיפוט הבלעדית לבית-המשפט המוסכם ועל-מנת לשלול אותה מבתי-משפט אחרים (ראה: ע"א 9/79 קרפול נ' הורביץ [1]). עוד הוא טוען, שמטרת התניה בסעיף השיפוט שבפנינו, שבעלת האניה כחברת שיט - תרכז את התדיינויותיה המשפטיות במקום אחד ולא במקומות שונים ורבים ברחבי תבל, לא תוגשם אלא אם התניה תתפרש כתניה ייחודית (ראה: שם [1], בעמ' 268). עו"ד קירשן היפנה אותי למספר אסמכתאות, שבהן ניתן למצוא שבית-המשפט נתן תוקף להסכם שיפוט, שנוסח על דרך הניסוח שבפנינו. (makefjell, lloyd's" ., Vol(1982) ., Lloyd's l.r"blue wave" the;[11] . P. 2, Vol(1976) . P1 L.r[12] 151). דומה, שבא-כוח המשיבה מס' 2, עו"ד מרוויץ, אינו חולק על הייחודיות שבסעיף השיפוט שבפנינו. אמנם, הוא היפנה אותי לספרו של טטלי, "מארין קרגו קליימס", מהדורה שניה, עמ' 392-393, שם נאמר, שבית-המשפט יפסול כחסר תוקף סעיף שיפוט שמפנה לבית-המשפט של מקום העסקים העיקרי של המוביל, אולם, בעיקרו של דבר, הוא מסכים שסעיף 3לשטרי המטען שבפנינו מכיל תניה ייחודית, ולא תניה מקבילה, לפיה מקום השיפוט יהיה במקום העסקים העיקרי של בעלת האניה. ב. עתה, שיש הפניה למקום העסקים העיקרי של בעלת האניה, יש לברר היכן הוא. בירור זה הוא בירור עובדתי (ראה: משפט האניה "בלו ווייו" הנ"ל, שם, בעמ' 153[12]), וחובת ההוכחה בענין זה מוטלת על המבקשות (ראה: החלטה מיום 7.7.81בתי"ה 870/80(תי"א 1084/80) בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו; לא פורסם). באי-כוח המשיבים, ד"ר גוטשלק ועו"ד מרוויץ, טוענים שהמבקשות נכשלו במילוי חובה זו. אני סבור שטענתם אמנם נכונה. בתמיכה לבקשה, הוגש תצהירו של מר אונאל קנביי, נשיא חברת "דמקא מארין אינקורפורייטד", חברה שרשומה בתורכיה ומנהלת את עסקיה באיסטנבול. על-פי התצהיר, חברה זו היא המנהלת והמפעילה את האניה, מטעם בעליה. כנספח ליפוי-הכוח שניתן מטעם חברת דמקא בתיק זה, צורף מכתב של בעלת האניה לקונסוליה הכללית של פנמה בג'נבה שבשוויץ (סומן מש/1). לפי מכתב זה, התמנתה דמקא להיות הסוכנת העיקרית של בעלת האניה בתורכיה. אמנם, בגוף המכתב, ניתנו לדמקא סמכויות רחבות מאד, אולם תחילתו של המכתב וסופו אינם יכולים להטעות: המינוי שניתן לדמקא הוא להיות הסוכן בתורכיה. בכותרת המכתב ניתן למצוא שבעלת האניה מחזיקה משרד רשום בפנמה ויש לה כתובת להתכתבויות בג'נבה. עיון בשטר החכירה ובשטרי המטען המצורפים לבקשה יבהיר שהם נחתמו בחותמת בעלת האניה ולא בחותמת דמקא; כסוכן. עיון נוסף בשטרי המטען יעלה שיש לבעלת האניה סוכן בציריך, שוויץ, ושמו "אודן שיפינג". מר קנביי אישר בחקירתו של בעלת האניה יש אמנם סוכן בציריך ושיש לה אף סוכן באשדוד. הוא אף אמר שהכספים שהתקבלו על חשבון הוצאות ההובלה שולמו והתקבלו בג'נבה. דומה שהעובדות היחידות שקושרות את האניה לחברת דמקא הן תצהירו של מר קנביי והמכתב מש/.1 כבר נאמר, שהמכתב מש/ 1מאשר מתן סוכנות בתחומי תורכיה בלבד. כיוון שכך, ומאחר שהמסמכים האחרים שצורפו לבקשה, וכן חקירתו של מר קנביי, מצביעים על קיומן של מספר סוכנויות של בעלת האניה, ומאחר שהם מצביעים על פעילות עיסקית שקשורה באניה ואינה בתחומי תורכיה או משם, אני סבור שהמבקשות לא הצליחו להוכיח את מקום העסקים העיקרי של בעלת האניה. כך או כך, הן נכשלו בהבאת הוכחה מספקת שמקום העסקים הזה הוא באיסטנבול או במקום אחר בתורכיה. די בכך על-מנת לדחות את הטענה שיש לעכב את הדיון בתביעה ובהודעת האזהרה. ג. היו טענות נוספות לדחיית הבקשה לעיכוב ההליכים. טענות אלה קשורות בסעיף בוררות בלונדון שמופיע בשטר החכירה ובהליך שבעלת האניה הגישה בפמגוסטה. לענייננו, לא ראיתי צורך לדון בהן. אציין בקצרה, שאיני סבור שיש ממש בטענות אלה, שכן בעלת האניה הגישה את ההליך בפמגוסטה על-מנת לנצל את זכות העיכבון שעומדת לה, לטענתה, על המטען. היא לא היתה מסוגלת לנצל זכות זו בלונדון או באיסטנבול אלא דווקא בנמל שבו עגנה האניה. אולם, כאמור, לדחיית הבקשה לעיכוב ההליכים איני צריך לדיון זה. ד. טרם שאסיים את הדיון בפרק זה, ראוי לדחות, בקצרה, את הטענה, שיש לבטל את צו המעצר של האניה אך בשל העובדה שהמשיבים לא גילו בבקשת המעצר את עובדת קיומו של סעיף השיפוט הזר. פסקי-הדין שהובאו על-ידי עו"ד קירשן בענין זה (ע"א 650/73 שמטון לוי נ' האניה "איריני" [2]; תיק המ' 2794/81(תיק ימאות 12/81) בבית-המשפט לימאות - לא פורסם) אינם דומים לענייננו. במקרה הראשון הועלמה מבקשת המעצר התחייבות שניתנה לוותר על תביעת האניה ולוותר על מעצרה עד גמר פריקת המטען. במקרה השני היה מעיף שיפוט זר שציין בפירוש, שמקום ההתדיינות יהיה בגרמניה על-פי הוראות החוק הגרמני. בענייננו, כפי שצויין, העובדות הן שונות, ולא ניתן לבוא בטרוניה על המשיבים בשל-כך שלא גילו סעיף שיפוט שיש בו הפניה למקום עסקים בלתי ידוע. .3ועתה - לטענתן העיקרית של המבקשות. א. המבקשות טוענו שההוראות שחלות בארץ וקובעות את תחום סמכותו של בית-המשפט לימאות הן אותן הוראות חוק שהיו תקפות באנגליה בשנת .1890הוראות אלה הן סעיפים 6ו- 7ל- 1861, admiralty court act[18] (להלן - "חוק 1861"). הוראות אלה מחייבות שמטען יובל או ייועד להובלה לאחד מנמלי הארץ (סעיף 6) או שייגרם נזק על-ידי אניה (סעיף 7), על-מנת שבית-המשפט לימאות יהיה רשאי להפעיל את סמכותו על אניה ולדון בתביעת חפצא שהוגשה נגדה. בענייננו, כך נטען, לא התקיימו תנאים מוקדמים אלה להפעלת סמכותו של בית-המשפט לימאות, ועל-כן, יש לדחות את התביעה בשל היעדר סמכות. ממילא, יש לבטל את צו המעצר ואת הודעת האזהרה נגד שחרור האניה. המשיבים טוענים שתי טענות עיקריות: (1) דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) בדבר שיפוט בעניני אדמירליות, 1937(תוס' 673 2, עמ' 200[17]) (להלן - "דבר המלך במועצה") החיל בארץ את הוראות החוק שהיו תקפות באנגליה באותה שנה, לאמר - בשנת .1937ההוראות שהיו אז בתוקף הן הוראותיו של 1925, act(consolidation) judicature[19] (להלן - "חוק 1925"), שמאפשרות לבית-המשפט באנגליה להפעיל את סמכותו בכל תביעה שנוגעת להובלת מטען באניה (סעיף 22(1)(A)(xii)). מאחר שבענייננו התביעה נוגעת למטענם של המשיבים שהובל באניה, יש לבית-המשפט סמכות לדון בכך; (2) אפילו דבר המלך במועצה החיל בארץ את הוראות החוק שהיו תקפות באנגליה בשנת 1890, בא המחוקק הישראלי והרחיב בחוק הספנות (כלי שיט), תש"ך- 1960(להלן - "חוק הספנות") את מסכת העניינים שראויים להידון בבית-המשפט לימאות. את זאת עשה המחוקק בכך שקבע, שנזק שנגרם לכל מטען מהווה עילה ליצירת שעבור (סעיפים 40ו-41(7) לחוק). הדרך המתאימה לממש שעבוד שהוטל כך על אניה היא בהגשת תביעת חפצא נגדה. בית-המשפט היחיד ששומע תביעות כאלה הוא בית-המשפט לימאות. כך הורחבה, על-פי הטענה, מסכת העניינים שהוקנו לשיפוטו. כך בכלל, וכך אף בענייננו, שאנו עוסקים בנזק שנגרם למטענם של המשיבים. ב. טענות בעלי-הדין מחייבות דיון בשאלות אלה: (1) מהן הוראות החוק האנגלי שהוחלו בארץ בעניני שיפוט בימאות - קוראות החוק שהיו תקפות ב- 1980או אלה שהיו תקפות ב-1937? (2) האמנם חוק הספנות הרחיב את מסכת העניינים שראויים להידון בבית- המשפט לימאות? (3) האם חוק הספנות חל על אניות ישראליות או אניות שראויות להרשם ככלי שיט ישראליים בלבד או שמא הוא חל אף על אניות נכריות? ג. דבר המלך במועצה היקנה לבית-המשפט העליון בתקופת המנדט את הסמכויות בענייני ימאות על-פי 1890, colonial courts of admiralty act[20] (להלן - "חוק 1890"). (סמכויותיו של בית-המשפט העליון בענייני ימאות הוקנו לבית-המשפט המחוזי בחיפה, בשמשו כבית-משפט לימאות, מכוח חוק בית המשפט לימאות, תשי"ב- 1952[15]). לפי סעיף 2(2) של חוק 1890, סמכותו של בית-משפט קולוניאלי לימאות היא כסמכותו של בית-המשפט העליון באנגליה בענייני אדמירליות. השאלה, אם הסמכות שהוקנתה לבית-המשפט הקולוניאלי על-פי חוק 1890היא זו שהיתה לבית-המשפט העליון באנגליה באותה שנה, או הסמכות שתהיה לו מפעם בפעם, נדונה בערעור למועצת המלך בענין האוניות the yuri maruו- the woron906 . A.c. p .1927שם החליט בית-המשפט, שבית-משפט לאדמירליות שהוקם במושבות האימפריה הבריטית מכוח חוק 1890מוסמך לדון על-פי אותו דין שהיה קיים באנגליה בזמן חקיקתו של חוק .1890עוד הוחלט שם, שכל הרחבה בסמכותם של בתי-המשפט המושבתים לאדמירליות היא ענין לקיקה עצמאית באותן מושבות (שם, עמ' 915-916). בענין שנדון בארץ ישראל בתקופת המנדט (אדמירלטי 3/42(1942), פל"ר, כרך 9, עמ' 676), החליט בית-המשפט שאין לראות בדבר המלך במועצה, ובניסוח סעיף 2(1) [17] שלו, דבר חקיקה שבא להרחיב את סמכותו של בית-המשפט העליון לעומת הדין שהיה קיים באנגליה ב- .1890השופט שישב שם בדין, השופט קופלנד, דן בפירוש בשאלה זו והגיע למסקנה זו (שם, בעמ' 682): Or otherwise relating" i do not think that the words" are sufficiently precise to apply" to ships or shipping(consolidation) of the judicature(xii)(A)(1) 22section Court) , to the powers of the admiralty 1925, act".in palestine אותו שופט חזר על דיעה זו ב-ע"א 134/43, אל"ר 1943, עמ' 375, וסכם את הדברים כך (שם, בעמ' 376): ...The jurisdiction of the admiralty court in palestine" was limited under the colonial courts of admiralty , To the powers exercised by the high court 1890, act".of admiralty in england in that year דיעה זו אומצה על-ידי בתי-המשפט בארץ לאחר קום המדינה. בתיק המ' 422/49 (ת"א 325/49) [6] בעמ' 347- 348קיבל השופט זוסמן את הדיעה האמורה, ודחה, בתוך כך, טענה שלאחר קום המדינה בתי-המשפט בארץ אינם קשורים במסקנתה של מועצת המלך בענין האוניות "יורי מארו" ו-"וורן". בעקבות פסקי-דין אלה באו, בענין זה, פסקי-הדין בע"א 296/71 האניה "מיטרה אסימינה" נ' חברת "הלפור" ואח' [3], בעמ' 634ו-ע"א 578/70 האניה "פדה" נ' lloydsואח' [4], בעמ' .736בשני פסקי-דין אלה השאלה האמורה לא נדונה לגופה, אולם, לא ניתן להתעלם מכך שהמסקנה שלמעלה אומצה בהם ללא כל הסתייגות. ניתן, איפוא, לסכם את הדברים כך: השיפוט בענייני ימאות, שהוכנס למשפט הארץ על-ידי דבר המלך במועצה, היקנה סמכות לבית-המשפט לימאות כסמכות שהיתה לבית-המשפט הגבוה באנגליה בענייני אדמירליות בשנת 1890, ועל-כן הוראות חוק 1925אינן תקפות בארץ ואין לנהוג לפיהן. שינוי בהיקף הסמכות יכול שיבוא אך במעשה חקיקה מפורש. ד. עתה, שהגענו למסקנה זו, עלינו לבחון אם אמנם הורחב תחום סמכותו של בית-המשפט לימאות מכוחם של סעיפים 40ו-41(7) לחוק הספנות [14], וראוי שהם יהיו בפנינו: " .40לחובות המפורטים בסעיף 41והמגיעים בשל כלי השיט יהיו משועבדים שעבוד ראשון - כלי שיט, דמי ההובלה המשתלמים במסע אשר בו נוצרו החובות וזכויות-הלואי המפורשות בסעיף 43שנוצרו בו מראשיתו ואילך, ושעבוד זה יהיה עדיף על כל שעבוד, או ערובה אחרת הרובצים על כלי השיט או על דמי ההובלה או על זכויות-הלואי כאמור. .41ואלה החובות שיהיו מובטחים כאמור לפי סדר דרגותיהם: (1) - (6)... (7) פיצויים בעד נזקים שהם תוצאה מהתנגשות בים או מתאונת- ניווט אחרת, בעד נזקים שנגרמו על-ידי כלי השיט למבנים ולמיתקנים שבנמלים ולמספנות ולנתיבי שיט, ובעד נזקים למטען ולחפצי נוסעים שהובלו בו; (8) ...". בטרם נמשיך בבחינת השאלה האם יש בסעיפים אלה הקניית סמכות נוספת לביתהמשפט לימאות, ראוי להדגיש את הפירוש המתאים לדיבור "נזקים למטען" שמופיע בסעיף 41(7) הנ"ל. אני סבור, יש לקבל את טענת עו"ד מרוויץ בענין זה, וראוי לתת לדיבור זה את הפירוש שהפסיקה נתנה לדיבור "damage done to the goods" שמופיע בסעיף 6לחוק 1861[18], בע"א 296/71 האניה "מיטרה אסימינה" נ' חברת "הלפור" ואח' [3] הנ"ל, אימץ בית-המשפט את הפירוש שניתן לדיבור זה שבסעיף 6 לחוק 1861במשפט האניה the princess royal[8], לפיו, אין צורך שהנזק שנגרם לטובין יהיה נזק פיזי או ישיר. על-סמר פירוש זה, מצא בית המשפט בע"א 296/71 [3], שאף נזק של ירידת ערך של סחורה במשך שלושה חודשי עיכוב של המטען ואף הפסד מימון, הם נזקים שבאים תחת ההגדרה של נזק למטען שבסעיף 6 לחוק 1861[18]. בדרך זו הלך בית-המשפט בתיק ימאות (חי') .9/73שם נמצא, שאף תביעה המבוססת על הפרת הסכם ונזקים שנגרמו כתוצאה עקיפה מאיחור בהספקת הטובין ראויים להיחשב כנזקים שנגרמו למטען במובן סעיף 6לחוק 1861[18]. על-פי אלה, אני סבור שיש לאמץ את טענתו של עו"ד מרוויץ, ויש לראות בגדר נזקים למטען, במובן סעיף 41(7) לחוק הספנות [14], אף נזקים שנגרמו לשולח המטען כתוצאה מעיכובו של המטען ומאי-הספקתו לרוכשו. נמצא, איפוא, שחוב שנובע מעיכובו של מטען ומהפרה של התחייבות להובילו לנמל היעד מזכה, לפי סעיף 40לחוק הספנות [14], ביצירת שעבוד ראשון על האניה. אין אף הכרח, לענין זה, שהחוב יווצר בארץ, ואפשר שעילת החוב תהיה מחוץ לישראל (ראה: סעיף 48- סיפא). אני מוכן להסכים עם עו"ד מרוויץ ביסוד נוסף של טיעונו: ששעבוד ימי הוא היסוד לתביעת חפצא. במהלך הטיעון, גם עו"ד קירשן הסכים לדיעה זו, והדברים מבוססים אף על דעת המלומדים (ראה: ,thomas, maritime liens [12] . 30, P. 14, Vol 1980,british shipping laws). אולם, כל היסודות האלה מבססים, לדעתי, זכות מהותית שעומדת לנפגע, על-מנת שיפנה לבית-המשפט מוסמך ויעתור לאכיפתה. אין ביסודות האלה להקנות סמכות דיון לבית-משפט מקום שהיא לא ניתנה לו מכוח הוראות חוק, שעניינן קביעת סמכותו, עיון בהוראות השונות של חוק הספנות יעלה שיש בהן איזכור של המונח בית-משפט, ויש הגדרה למונח זה בסעיף ההגדרות. בית-המשפט הנזכר אם הוא בית-המשפט לימאות, ובעניינים מסויימים אף בתי-משפט אחרים. אפשר שבאותן הוראות של החוק, שבהן נזכר המונח בית-המשפט, יש אמנם הקניה של סמכות נוספת לאותו בית-משפט. בהוראות שבפנינו, הוראות הסעיפים 40, 41(7) ו- 48- סיפא [14], אין איזכור של המונח בית-המשפט, ואיני סבור שניתן לראות כהוראות אלה הקנייה של סמכות נוספת לבית-המשפט לימאות מעבר לזו שניתנה לו בדבר המלך במועצה. ה. המונחים "כלי שיט" "כלי שיט ישראלי" וכלי שיט שכשיר להרשם ככלי שיט ישראלי, חוזרים ונזכרים חליפות בהוראות השונות של חוק הספנות [14]. לכאורה, שימוש זה במונחים שונים נותן שיש שוני בין כלי שיט ישראלי ובין כלי שיט סתם. לכאורה, ניתן להסיק שכלי שיט סתם אף כלי שיט נוכרי. עיון בחוק כולו יעלה ספיקות רבים לנכונותה של מסקנה זו. רוב הוראות החוק מדברות ברישום כלי שיט במירשם הישראלי, בכשירות לרישום כזה, ברישום - חובה ובפטור מן הרישום. החוק עוסק ברישום בעלות בכלי שיט, בהעכרת כלי שיט ובתסיבת בעלות. יש הוראה מיוחדת (בסעיף 31לחוק [14]) שנוגעת לתסיבת כלי שיט למי שאינו כשיר לרישום, ולתוצאות שנובעות מכך - הקניית כלי השיט לבית-המשפט. סעיף 103לחוק [14] בא להרחיב את תחולתו של כלי השיט ישראליים גם כשהם נמצאים מחוץ למימי החופין של ישראל. הוראה זו מדגישה את מהותו של החוק שלא בא אלא לנהל מירשם, מעקב וביקורת על כלי שיט ישראליים ועל כלי שיט שקשורים כך או אחרת לישראל. יש בחוק הוראות נוספות כמו אלה שבסעיפים 40ו-41, שאין עניינן במירשם, מעקב וביקורת, אולם, אני סבור, שאף הן לא באו לחול אלא על כלי שיט ישראליים וכלי שיט שקשורים לישראל. אני סבור, איפוא, שחוק הספנות חל על כלי שיט ישראליים וכלי שיט שקשורים בדרך זו או אחרת לישראל. חוק זה אינו חל על כלי שיט נוכריים, וממילא, הוראותיו, ולרבות הוראות הסעיפים 40ו- 41שלו, אינן חלות בענייננו. ו. המסקנה מן הדיון היא, שחוק הספנות לא הרחיב את היקף סמכותו של בית-המשפט לימאות, וזה מוגבל לתחום הסמכות שהיה לבית-המשפט הגבוה באנגליה בענייני ימאות בשנת .1890החוק הרלוואנטי הוא חוק .1861כאמור, סעיף 6שלו אינו מקנה סמכות לבית-המשפט לימאות לדון בענייננו, שכן המטענים לא הובלו ולא היו מיועדים להובלה לנמלי הארץ. (לכך מסכימים, למעשה, גם ד"ר גוטשלק ועו"ד מרוויץ). אף סעיף 7שלו אינו מקנה סמכות לדון בענייננו, שכן הפסיקה באנגליה פירשה את הדיבור "damage done by any ship" כנזק פיזי שנגרם על-ידי אניה. ראה: (1867) the sylph[10] ;. 96, P . 9P.d. vol(1884) (. 2no) the vera cruz[9] . 24, P. 2l.r). בענייננו, אין מדובר בנזק פיזי שנגרם על-ידי האניה, ועל-כן, הענין אינו ראוי להידון בבית-משפט זה, אף לא במסגרת סעיף 7לחוק 1861[18]. תוצאת הדיון היא, איפוא, שבית-המשפט לימאות אינו מוסמך לדון בתביעת החפצא של המשיב מס' 1נגד האניה, ולא היה מוסמך, על-כן, להוציא את הצו למעצרה של האניה. ממילא, הוא אינו מוסמך אף לאשר את הודעת האזהרה נגד שחרור האניה של המשיבה מס' .2 .4ד"ר גוטשלק, בשם המשיב מס' 1, מבקש שלא לדחות את תביעתו על הסף אלא להעביר את הדיון בה, מכוח סעיף 37(א) לחוק בתי המשפט, תשי"ז- 1957[13] לבית-המשפט המחוזי בחיפה. הוא טוען שתביעתו אינה רק תביעת חפצא נגד האניה אלא אף תביעת גברא נגד בעליה, כיוון שכך, ומאחר שניתן לבצע את מסירת כתבי בי-הדין לנשיאה של הברת דמקא, סוכנתה של בעלת האניה (ובכך לבסס את סמכותו של בית-המשפט במובן הבין-לאומי), הוא מבקש לנקוט בהעברת ההליך ולא בדחייתו. הוא מסתמך בבקשתו על הפרקטיקה שננקטה בע"א 578/70 האניה "פדה" נ' lloydsואח' הנ"ל ועוד הוא מסתמך על דברים שנאמרו בתיק המ' (חי') 2323/76 החברה הימית להובלת פרי ואח' נ' . M.t.t.c[5], לפיהם בית המשפט לימאות הוא בית משפט במובן סעיף 37לחוק בתי המשפט. עו"ד קירשן מסתמך על דברים שנאמרו בע"א 296/71 האניה "מיטרה אסימינה" נ' חברת "הלפור" ואח' [3] הנ"ל ועל החלטה בתיק המ' 339/81(תיק ימאות 7/80) (לא פורסם), לפיהם, בית-המשפט לימאות הוא טריבונל מיוחד שאינו "חי" מכוח חוק בתי המשפט. דיעה דומה הובעה אף במאמרו של ד"ר ברוך ברכה, "הערות לסמכותו הבינלאומית הפנימית של בית-המשפט לימאות בחיפה בתובענות ימיות in rem", בעמ' 711ו- 712[22]. אני סבור שאין צורך שאאריך בדיון זה. שאלה זו נבחנה היטב בתיק המ' (חי') 2323/76החברה הימית להובלת פרי נ' . M.t.t.c[5] ודעתו של כב' השופט א' נוימן שם נראית לי, ואני מוצא שראוי ללכת על-פיה. אני מוצא, אם-כן, על-פי הדיון שהיה שם, שבית-המשפט המחוזי בחיפה, בשמשו בית-משפט לימאות, הוא בית-משפט במובן חוק בתי המשפט, תשי"ז- 1957[13]. על-פי זאת, ניתן לעשות שימוש בהוראות סעיף 37(א) לחוק אף בתובענה שהובאה בפניו. אשר להעברת הדיון לבית-המשפט המחוזי ביפה, חוששני שלא מתקיימת בענייננו שום חלופה של תקנה 3לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963[16] שתאפשר את העברת הדיון לבית-משפט זה. מאידך, נאמר שלבעלת האניה יש סוכן באשדוד, ועל-יסוד זאת ניתן להעביר את הדיון לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. הדיון אמנם יועבר לשם, אלא אם תהיה הסכמה של המבקשות והמשיב מס' 1שהדיון ייערך בבית-המשפט המחוזי בחיפה. כך או כך, התובענה תתברר כתביעה אזרחית רגילה, ומכאן שצו המעצר, שהוצא נגד האניה ביום 15.9.82, והודעת האזהרה נגד שחרורה, שניתנה ביום 22.9.82, בטלים בזה. צו מעצרצוויםמשפט ימי - דיני ימאותמעצר