בית המשפט ציין כי המערער אינו יכול להגיש שוב ושוב את אותה בקשה, לא באותם נימוקים, ולא בנימוקים חדשים, רק משום שהחליף או שכר עו"ד אחר, או משום שהגיע מועד ביצוע הצו על פי ההחלטה שניתנה בבקשה הקודמת. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת בקשה נוספת לאחר החלפת עורך דין: השופט ז' המר: .1ערעור על החלטתו של ביהמ"ש השלום ברמלה (כבי השופטת ז' בוסתן), בב"ש 2903/98, בה דחתה את בקשתו של המערער לביטול צו הריסה מינהלי. .2צו ההריסה המינהלי נושא בקשתו של המערער (להלן: צו ההריסה), הוצא בתאריך .7.6.98המערער הגיש, בתאריך 17.6.98, בקשה לביטולו (ב"ש 2117/98). עם הגשת הבקשה, הוצא צו לעיכוב הביצוע עד הדיון בבקשה במעמד הצדדים. .3ביום שנקבע לדיון בבקשה, בתאריך 24.6.98, הודיעו הצדדים לביהמ"ש, כי הגיעו להסכמה, לפיה: "הבקשה תמחק. צו ההריסה יעמוד בתוקפו הביצוע יעוכב ל- 3חודשים. כעבור 3חודשים, אם לא יינתן היתר עד לאותו מועד או אם לא יהרס המבנה עד לאותו מועד, תבוצע ההריסה על ידי הוועדה המקומית לודים במשך תקופה של עוד 30יום." הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה. להסרת ספק: משמעותה של החלטה זו היתה, שהתקופה בה רשאית המשיבה לבצע את צו ההריסה, היא תקופת 30הימים, שמיום 25.9.98וכלה ביום 24.10.98(ולא 23.10.98כפי שסברו המשיבה ובימ"ש קמאן (ראה סעיף 10(א) ו-(ב) לחוק הפרשנות, תשמ"א 1981). .4בתאריך 17.9.98(היינו: כשבוע לפני תחילת מרוץ 30הימים) פנה המבקש ישירות אל המשיבה וביקש "ארכה נוספת של 3חודשים... לקבלת היתר בניה". המשיבה התנגדה ועמדה על ביצוע הצו. .5בעקבות זאת, בתאריך 23.9.98(היינו : יומיים לפני תחילת מרוץ 30הימים), הפנה המערער, בעצמו, ללא ייצוג, את אותה פניה אל בימ"ש קמא. החלטת בימ"ש קמא (לאחר קבלת תגובתה (ללא תאריך) של המשיבה), היתה, כי מאחר והמערער לא טרח לציין את מס' תיק ביהמ"ש, מתבקשים הצדדים להמציא את ההחלטה נשוא הבקשה. החלטה זו ניתנה בתאריך .19.10.98 בתאריך 22.10.98(היינו: יומיים לפני תום תקופת 30הימים לביצוע ההריסה) ניתנה החלטה נוספת, שדחתה את הבקשה לגופה, מאחר ו"עולה ממנה כי עוד רחוקה הדרך להשגת ההיתר." .6בתאריך 9.11.98הגיש המערער בקשה נוספת, הפעם באמצעות עו"ד, "לביטול צו ההריסה", ולמחרת היום (עפ"י בקשת ביהמ"ש) הוסיף "הבהרה". בימ"ש קמא, במעמד צד אחד ובלי ששמע או שקיבל את תגובת המשיבה, החליט כדלקמן: "בימ"ש איננו נותן צווים בעלמא. על פי האמור בבקשת המבקש ועפ"י הנחזה מפרוטוקול ביהמ"ש צו ההריסה המינהלי שביצועו עוכב ל- 3חודשים - פג. בנסיבות אלה לא נותר לביהמ"ש מה לבטל... והבקשה כפי שהיא נוסחה - לבטל את צו ההריסה המינהלי נדחית..." .7באותו יום, ב- 11.11.98, הוגשה לבימ"ש קמא תגובתה של המשיבה וזו הובאה לעיונה של כב' השופטת לאחר מתן החלטתה האמורה. החלטתה הנוספת היתה כדלקמן: "לאחר שקראתי תגובת המשיבה שהוגשה לביהמ"ש לאחר מתן החלטתי מהיום אני מורה כדלקמן: .1דיון בבקשות הצדדים יתקיים ביום ....16.11.98 עד לקיום הדיון במעמד שני הצדדים וכדי להסיר ספק מעוכב צו ההריסה המינהלי אשר המשיבה טוענת כי הוא בתוקף." .8לאחר הדיון, במעמד שני הצדדים, ניתנה ההחלטה נושא ערעור זה. את עיקר ההחלטה הקדיש בימ"ש קמא לדיון בטענת המערער, "כי משלא בוצע צו ההריסה המינהלי עד ליום 23.10.98, מועד בו חלפו 30הימים כפי שהוסכם על ידי הצדדים ונקבע בהחלטה מיום 24.6.98, הרי שפג תוקפו של צו ההריסה המינהלי והוועדה מנועה מביצועו." .9בנושא זה קבע בימ"ש קמא, כדלקמן: "משהוגשה בקשה לבית המשפט ביום 23.9.98לעיכוב ביצוע צו הריסה מינהלי וכל עוד לא ניתנה החלטתי בבקשה זו לא החל מרוץ 30הימים. עם מתן החלטתי מיום 22.10.98החל מרוץ זה והופסק עם הגשת הבקשות נשוא הדיון. העובדה כי לא התבקש עכוב ביצוע הצו אינה מעלה ואינה מורידה. לשונו של סעיף 238א (ט) (לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965- ז' ה') ברורה והתיבה "הכל לפי המאוחר" המופיעה בו מובנה ברור ופשוט." בימ"ש קמא ביסס את מסקנתו על רע"פ 2724/90 משה ארזי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 90(3) 1233(להלן: פרשת ארזין. ביהמ"ש ביקר את התנהגותו של המערער, שהיתה חסרת תום לב לדעתו, והוסיף, כי "נקל לתאר מה היה הטעון בפי המבקשים לו ביהמ"ש היה נעתר לבקשת המבקשים ומעכב את הצו ל- 3חודשים ואז היה מתברר כי הוועדה המקומית כבר הרסה את המבנה." .10בענין הטענות האחרות של המערער, לגופה של הבקשה לביטול צו ההריסה, התייחס בימ"ש קמא בקצרה בלבד, כדלקמן: "בענין זה טען המבקש מספר טענות, אך לא הוכיח אף לא אחת מהן וגם הבקשה לגופו של ענין דינה להדחות". .11עיקר נימוקי הערעור של המערער, הם - במילותי שלי - כדלקמן: א. טעה בימ"ש קמא משדחה את הטענה, כי צו ההריסה פג תוקפו בשל עבור הזמן, וטעה כשסבר שהגשת בקשה לעיכוב ביצוע או להארכת מועד - היא כשלעצמה - מפסיקה את מרוץ הזמן (גם ללא החלטת ביהמ"ש על עיכוב ביצוע עד הדיון בבקשה); ב. טעה בימ"ש קמא משלא נימק את דחיית הבקשה לביטול צו ההריסה; ג. טעה בימ"ש קמא מששינה החלטתו שלו. בימ"ש קמא לא רשאי היה לשנות את החלטתו מיום 11.11.98, לפיו צו ההריסה "פג... ולביהמ"ש אין מה לבטל." .12בימ"ש קמא ביסס את החלטתו, בענין הפסקת מרוץ הזמן עם הגשת בקשה, על סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965(להלן : החוק) ועל פרשת ארזי הניכרת לעיל. מסופקני אם סעיף קטן (ט) ופסה"ד האמורים מובילים לאותה מסקנה של בימ"ש קמא. המלים "הכל לפי האמור", בס"ק (ט) מתקשרים בלעדית למשפט שלפניו: "... מיום ההחלטה של בית המשפט הדוחה הבקשה לביטול הצו." מדובר בעליל, כפי שמעיד העיון בס"ק (ט), בבקשה לביטול צו הריסה מינהלי ולא בבקשה להאריך את מועד 30הימים (המוגשת בד"כ בנפרד ולאחר שנסתיים הדיון בבקשה לביטול צו ההריסה). זו היתה הסיטואציה שנדונה גם בפרשת ארזי. לדעתי, המשפט הישראלי אינו מכיר בנפקות של עיכוב ביצוע או הארכת מועד אוטומטיים רק בשל עצם הגשת בקשה לכך, לא בתחום המשפט הפלילי ולא בזה האזרחי. אפילו הגשת ערעור (הן פלילי והן אזרחי) אינו מעכב ביצוע, "מחמת נימוס כלפי בית המשפט" (כפי שטוענת המשיבה). גישתו של בימ"ש קמא (שקיבל את זו של המשיבה) משמעה, הענקת כוח ואפשרות לאדם שחוייב בהריסה, "לשלוט" על מועד ההריסה ולדחות אותה, פשוט ע"י הגשת בקשות חוזרות, גם אם הן בקשות סרק או מופרכות. וכך יזכה מדי פעם בהארכת מועד אוטומטית עד סיום הדיון בבקשה. זה מצב שלא נראה בעיני. המשיבה יכלה לבקש מביהמ"ש להאריך את מועד 30הימים, לפי סעיף 238א(ט) סיפא. .13מכל מקום, הגעתי למסקנה שיש לדחות את הערעור מנימוק אחר. למען ההגינות, אני מבקש לציין, כי נימוק זה לא הועלה ע"י המשיבה, אלא מיוזמתי. ואני עושה זאת, כדי להעמיד את הדיון בבקשות ובערעורים הללו במסגרת הראויה. סעיף 238א(ז) לחוק קובע, כי "הרואה עצמו נפגע ע"י צו הריסה מינהלי רשאי לבקש מבית המשפט את ביטולו." ס"ק (ח) מונה את עילות הביטול (אליהן נוספו כמובן, העילות שבגינן יש לראות את צו ההריסה כבטל מעיקרו (void) - עילות שעל פי שיטת המשפט שלנו מאפשרות תקיפה עקיפה בכל הליך). בקשה להצהיר כי צו הריסה פג תוקפו בשל עבור זמנו, או בקשה למתן מעין צו מניעה כנגד המשיבה להמנע מלבצע צו הריסה בטענה שפג תוקפו, אינן נמנות בין הבקשות שהמחוקק קבע את המסגרת להגשתן ולדיון בהן, בסעיף קטן (ז) הנזכר (שהערעור עליהן הוא כמו ערעור פלילי). אין אפשרות להרחיב את המסגרת המיוחדת, המוגבלת והממוקדת מאד, שנקבעה ע"י המחוקק בסעיף 238א(ז) לחוק, מעבר לגבולותיה ולכלול בה הליכים נוספים, שסדרי הדיון בהם שונים מהותית, רק מפני שהם דנים באותו מבנה בלתי חוקי. מותב זה, כבר קבע, כי "תרופתו של המערער, אם הוא סבור שהמשיבה עומדת לבצע צו הריסה מינהלי שפג תוקפו, בהליכים אחרים." (ע"פ 4624/98 אברהם פאר נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). אין זה ענייננו לקבוע, אם ההליכים האחרים הראויים, הם המרצת פתיחה למתן פס"ד הצהרתי או שמא עתירה לבג"ץ נגד המשיבה. .14אשר לערעור על הדחיה הלא מנומקת, לטעמו של המערער, של הבקשה לביטול צו ההריסה (להבדיל מן הטענה, כי פג תוקפו) - סבורני כי גם דינו להדחות. ושוב אני מעלה את נימוק הדחיה מיוזמתי מאותה סיבה: להבהיר ולהנחות את בתי המשפט של הערכאה הדיונית. המערער כבר מיצה את זכותו - בין אם זו דיונית ובין אם מהותית - לבקש את ביטולו של צו ההריסה, לפי סעיף 238(ז) לחוק, בתאריך 17.6.98(בב"ש 2117/98 של בימ"ש קמאן. הוא הגיע להסכם ופשרה וההחלטה בבקשה זו ניתנה בתאריך 24.6.98 (שמועד הערעור עליה חלף זה מכבר (ראה סעיפים 238א(ז) סיפא ו- 250לחוק). המערער אינו יכול להגיש שוב ושוב את אותה בקשה, לא באותם נימוקים, ולא בנימוקים חדשים, רק משום שהחליף או שכר עו"ד אחר, או משום שהגיע מועד ביצוע הצו על פי ההחלטה שניתנה בבקשה הקודמת. .15אשר לערעור על כך שבימ"ש שינה את החלטתו מתאריך 11.11.98- אין בכך ממש. עם זאת, עלי להעיר, כי מוכח שוב ושוב עד כמה חשוב שבתי המשפט יימנעו מלהחליט החלטות במעמד צד אחד ובלי תגובה של הצד שכנגד, כפי שקובעים הדין והנחיות ביהמ"ש העליון. מכל מקום, במהלך הדיון שהתקיים לאחר "שינוי" ההחלטה בבימ"ש קמא, לא העלה המערער כל טענה כנגד "השינוי", ויש לראותו לפיכך, כמשלים עמו. גם לגוף הענין לא היה מקום לקבל את הטענה. .16סיכומו של דבר, אני מציע לדחות את הערעור. ז' המר, שופט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ד' ברלינר, שופטת אב"ד השופט א' בייזר: אני מסכים. א' בייזר, שופט לפיכך הוחלט, כאמור בחוות-דעתו של כב' השופט ז' המר, לדחות את הערעור. החלפת ייצוגעורך דין