קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מועד עליית הרכב לכביש: עתירה להורות למשיב 1 לשוב ולרשום במרשם כלי הרכב וברישיונות כלי הרכב שהוא מנפיק, בהתאם לתקנה 282 (א) (4)(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנה" ו- "התקנות" בהתאמה), באשר לרכבים שיובאו בייבוא אישי, כמועד עליית הרכב לכביש, את המועד שלאחר 12 חודש ממועד ייצור הרכב או ממועד הרישום לראשונה לתנועה בדרכים במדינת חוץ, המוקדם מביניהם. העותרת 1 היא עמותה העוסקת בייעוץ לאנשים המעוניינים לייבא רכב לארץ בייבוא אישי, והעותרים 2-3 הם אזרחים ישראליים שייבאו לארץ ביבוא אישי רכבים שנרשמו בעבר לתנועה בדרכים במדינת חוץ. המשיב 1 הוא משרד התחבורה האחראי, בין היתר, על ביצוע תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה" או "התקנות"). המשיבים 2-5 הם חברות שעוסקות בייבוא ומכירה של כלי רכב. המשיבה 6 היא עמותה של יבואני הרכב בישראל. העתירה הוגשה מלכתחילה נגד משיב 1, אך המשיבים 2-6 ביקשו להצטרף כמשיבים לעתירה, וביום 6.9.2011 אישרתי את צירוף המשיבים 2-6 כמשיבים לעתירה. בשנת 2008 תוקנה תקנה 282 לתקנות התעבורה, ונקבע בתקנה 282(א)(4)(ב) (להלן: "התקנה") כך: "282. (א) לא יירשם רכב ולא יינתן עליו רישיון, אלא אם כן - ... (4) יצוין ברישיון הרכב מועד עליית הרכב לכביש כמפורט להלן: ... (ב) ברכב הנרשם בארץ לראשונה, ושנרשם בעבר לתנועה בדרכים במדינת חוץ - שנים עשר חודשים ממועד ייצור הרכב או ממועד הרישום לראשונה לתנועה בדרכים במדינת החוץ, המוקדם מבין השניים"; בהתאם לתקנה הנ"ל נהג המשיב, לטענת העותרים, לרשום ברישיונות הרכב , לגבי רכבים שנרשמו לראשונה בישראל ושנרשמו בעבר לתנועה בדרכים במדינת חוץ, בתור "מועד עליית הרכב לכביש" את המועד שהוא 12 חודשים לאחר ייצור הרכב, או את המועד שהוא 12 חודשים לאחר המועד שנרשם הרכב לראשונה לתנועה בדרכים במדינת החוץ, המוקדם מביניהם. העותרים טוענים כי בתחילת שנת 2011 החל המשיב לשנות מדיניותו, ובמקום ליישם את לשונה הברורה של התקנה הנ"ל, ולרשום כפי שנהג עד עתה, החל המשיב לרשום כמועד עלייה לכביש ברכבים שיובאו בייבוא אישי, את מועד העלייה לכביש במדינת החוץ, או את המועד שלאחר 12 חודשים ממועד ייצור הרכב, המוקדם מביניהם. המשיב טען כי נפלה טעות סופר בתקנה הנ"ל , וכי רק בתחילת שנת 2011 עמד על יישום מלא של התקנה, כשהתעקש לדרוש מבעלי הרכבים למסור לידיו את שני הנתונים, גם את מועד ייצור הרכב וגם את מועד רישום הרכב לתנועה במדינת החוץ. בהתאם לשני נתונים אלה הקפיד המשיב, לטענתו, ליישם את התקנה הנ"ל בהשמטת האות "מ" (שהודגשה לעיל), שלטענתו הוספה בשל טעות סופר בנוסח התקנה. בשל מה שהוגדר ע"י העותרים כשינוי מדיניות הרישום של המשיב שלא כדין, הגישו העותרים ביום 25.5.2011 את העתירה דנן. בעתירתם ביקשו העותרים כי יינתן צו למשיב לחזור למדיניותו המקורית ולרשום את מועד העלייה לכביש בהתאם ללשונה הברורה של התקנה הנ"ל, ללא השמטת האות "מ". ביום 30.11.2011, כחצי שנה לאחר שהוגשה העתירה דנן, תיקן המשיב את התקנה הנ"ל, כך שהאות "מ" הושמטה. בעקבות כך, הודיעו העותרים בדיון שהתקיים לפניי ביום 20.3.2012, כי הם מצמצמים עתירתם כך שתתייחס לתקופת העבר. בהתאם לכך מבוקש תיקון מועדי עליית הרכבים לכביש במרשם המשיב וברישיונות הרכב, שנרשמו באופן שגוי לטענת העותרים, בתקופה שלפני התיקון מ- 2011. ביום 21.3.2011, למעלה מחודשיים לפני שהוגשה העתירה דנן, הוגש בג"ץ 2262/11 ע"י המשיבים 2-6 כנגד המשיב, שר התחבורה, רשות המיסים ומשרד התמ"ת, בו נתבקשו סעדים שונים בגין מספר מחדלים לכאורה של המשיבים (בבג"ץ) בעניין רישום רכבים שיובאו ארצה ביבוא אישי. אחד הסעדים שנתבקשו בעתירה לבג"צ (בסע' א(ד) לעתירה שצורפה כנספח 1 לבקשה לעיכוב הליכים) הוא - "משרד התחבורה יתקן את רישיונות הרכבים שיובאו בייבוא אישי, כך שיצויין בהם...מועד עליית הרכב לכביש בהתאם לדין ולנהלים", כאשר בגוף העתירה הוסבר שלשיטת העותרים דשם (המשיבים 2-6 דכאן) לפי הדין יש לרשום כמועד העלייה לכביש את הרכבים שיובאו בייבוא אישי בהתאם לעמדת המשיב בעתירה דנן (כפי שצויינה לעיל). המשיבים 2- 6 הגישו ביום 18.8.2011, לבימ"ש זה "בקשה למחיקת העתירה ולחילופין לצירוף המבקשים כמשיבים בעתירה ולעיכוב בהליכים". העותרים דנן הגישו ביום 4.9.2011 התנגדותם לכל רכיבי בקשה זו, לרבות לעיכוב ההליכים. לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים ועמדותיהם, שקלתי ומצאתי כי מן הראוי להעביר העתירה דנן לדיון לפני כב' ביהמ"ש העליון, שישקול צירופה לבג"צ 2262/11. באשר לסמכות לעכב הליך נקבע בפסיקת ביהמ"ש העליון, ב - ע"א 615/84‏ ‎אברהם מרקוביץ - חברה לבנין ולהשקעות בע"מ‎ ‎נ' חייא סתם, פד"י מב(1) 541, 545: "במתן החלטותיו הדיוניות רשאי ואף חייב בית המשפט לנקוט אמצעים, כדי למנוע התדיינות שהינה אקדמית וחסרת תועלת מעשית. לעתים קרובות מתברר, שתביעה מסוימת הינה מיותרת וחסרת משמעות רק עם סיומו של הליך אחר, אשר היה עדיין תלוי ועומד לפני ערכאה של בתי המשפט כאשר הוגשה התביעה נושא הדיון. כאשר אפשרות כזאת צפויה מראש, יצדק בית המשפט, בדרך כלל, אם יסרב לדון בתביעה השנייה בטרם ניתן פסק-דין סופי בהליך האחר". (ההדגשות שלי, י.ש.) ובאופן יותר ספציפי באשר למשפט המנהלי כבמקרה דנן, נקבע ב - עע"ם 9682/06 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם), בסע' 22 לפסה"ד : "אכן, כאשר מתנהלים מספר הליכים מקבילים רשאי בית המשפט, במקרים מתאימים, "להקפיא" את הדיון בהליך שבפניו ולהמתין להליך האחר. ניתן לעשות כך למשל מתוך מטרה לייעל את הדיון ולחסוך במשאבי בית המשפט ובעלי הדין. זהו למעשה כלל ה- Lis Alibi Pendens (הליך תלוי ועומד). טעמיו של הכלל חלים גם בגדרי ההליך המינהלי (ראו בג"ץ 5413/03 עליוואת נ' ראש המחלקה לחקירת שוטרים - משרד המשפטים (, 25.9.2003))". עוד נקבע ב - ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477, 481 כי: "כדי להחיל את עקרון "הענין תלוי ועומד" יש להוכיח את זהות העילות בשתי התובענות, כאמור לעיל. ראה ע"א 167/63, [2], בע' 2625, וראה גם את דברי ב-ע"א 424/73, [1], בע' 541. לדעתי, צדק בית-המשפט המחוזי בקבעו, שיש כאן זהות עילות באותו המובן שעליו עמדנו מקודם. לענין זהות העילות, אין זה הכרחי, שתהיה חפיפה מוחלטת בין כל הענינים העשויים להידון בשתי התובענות. העיקר הוא, כאמור, שבשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית". (ההדגשות שלי, י.ש.). כן ראו: רע"א 3765/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קפלן, (לא פורסם), , סע' 3 לפסה"ד. לאור האמור לעיל, מן הראוי בשלב זה, כי בימ"ש זה לא ידון בעתירה דנן, שכן די בכך שבשתי העתירות עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית - מהי מובנה הנכון של התקנה האמורה, וכיצד יש לנהוג בעניין הרישום של הרכבים בתקופות השונות. גם הסעד המבוקש בשתי העתירות דומה באופיו - לתקן מועד עליית הרכב לכביש ברישיונות בהתאם למובנה הנכון של התקנה הנ"ל. גם העותרים דנן וגם העותרים בבג"ץ, מבקשים לתקן הרישום של משרד הרישוי כל צד מטעמיו ומאינטרסים מנוגדים. אולם, בכל מקרה ההחלטה צריכה להתייחס לכל ההיבטים וההשלכות של העניין, ולא רק לבקשה ספציפית בתיק פרטני המשקף אינטרסנט של צד כלשהו. להכרעה בסעד המבוקש בעתירה דנן יש השלכות ציבוריות בעלות היקף הנוגעות לציבור רחב, הן לבעלי הרכבים שברישיונם נרשם מועד עלייה לכביש שייתכן והוא שגוי, הן לצדדים שלישיים שכבר רכשו רכבים אלו על סמך רישום זה השנוי במחלוקת, והן לכלל הרוכשים הפוטנציאלי של כלי רכב, שייתכן וירצו בעתיד לרכוש רכבים אלו תוך הסתמכות על רישום זה. זכויותיהם של כל הקבוצות הללו, (ואולי אף נוספות) עלולות להיפגע מהרישום הנוכחי, שייתכן וייקבע ע"י ביהמ"ש שהוא רישום פגום ומטעה באשר להיסטוריה האמיתית של הרכב, מה גם שמתעוררת סוגיית תקופת הביניים עד לתיקון התקנה. בנסיבות העניין, ראיתי להחיל בעניינינו את הוראת סע' 6 לחוק בית המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2,000, שכותרתו "העברת דיון בעתירה מנהלית", הקובע: "מצא בית משפט לענינים מינהליים, לבקשת בעל דין, היועץ המשפטי לממשלה, או מיוזמתו, כי עתירה מינהלית שבפניו מעלה ענין בעל חשיבות, רגישות או דחיפות מיוחדת, רשאי הוא, לאחר שקיבל את תגובת בעלי הדין, להורות על העברת הדיון בעתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק". כפי שהוסבר לעיל ההכרעה בעתירה דנן נוגעת לציבור רחב ומגוון, וקיימת חשיבות להכריע בעתירה באופן כוללני על מנת שהציבור הרחב שמעוניין למכור או לרכוש רכבים אלו יידע לכלכל צעדיו נכונה ולא ייפגעו זכויותיו. עוד יש לצרף לשיקולי העברת הדיון את העובדה שהעתירה בבג"ץ הוגשה ראשונה וקבועה לדיון במועד קרוב. לאור כל האמור לעיל, במצטבר, תועבר העתירה לבימ"ש העליון על מנת שישקול שמיעתה יחד עם תיק בג"צ 2262/11 התלוי ועומד שם. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. רכביבואכביש