כלל הוא כי קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות שנעשו תוך שימוש בנשק קר או חם, מקימות עילת מעצר על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. וכן הפסיקה הדגישה חוזר ושוב, את המסוכנות הרבה הנובעת מהשימוש החפוז בחפצים חדים לפציעת האחר, והכלל שנקבע הינו שביחס לתת תרבות הסכין, לא ניתן לאיין המסוכנות באמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות [השוו לעניין זה: בש"פ 139/10 מדינת ישראל נ' אדיר מנור (טרם פורסם, 17.1.10); בבש"פ 5506/09 מושאילוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.7.09)]. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר על דקירה: בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996. כנגד הנאשמים (להלן: "המשיב 1" ו"המשיב 2" ויחדיו "המשיבים"), הוגש כתב אישום המייחס למשיב 1 עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"); ועבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק. כך גם מייחס למשיב 2 עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335+ 333(א)(1)+(2) לחוק. בהתאם לכתב האישום, המשיב 2 הינו דודו של המשיב 1, והוא עובד במפעל אלומניום בעראבה (להלן: "המפעל"), עם קטין בן 17.5 (להלן: "המתלונן"). כנטען בכתב האישום, ביום 19.4.11, סמוך לשעה 12:00, עת שהמתלונן ישב בכביש סמוך למפעל בזמן הפסקת צהרים, הגיע למקום המשיב 1, ושאלו האם הדלת שהשאיר לתיקון מוכנה. המתלונן ענה לו שכרגע הם בהפסקת צהריים עד לשעה 13:00 ושיחזור מאוחר יותר. לנוכח תשובתו של המתלונן החל המשיב 1 לקלל המתלונן, איים עליו שייתן לו סטירה, תפס אותו בסנטר ואיים עליו כי יחזור למקום בשלב מאוחר יותר. לאחר זאת, המשיב 1 עזב המקום ברכבו. כעבור מספר דקות הגיע המשיב 2 למקום, והחל לשוחח עם המתלונן באשר לוויכוח שניצת בינו לבין המשיב 1. כמו כן למקום חזר המשיב 1 וקילל המתלונן באומרו "אתה בגודל הנעל". המשיב 2 ניסה לתפוס המשיב 1 ולמנוע ממנו לתקוף, אך המשיב 1 השתחרר ותקף את המתלונן ונתן לו שני אגרופים אחד בצוואר ואחד בראש. בהמשך העובדים שהיו במקום הפרידו בין המשיב 1 למתלונן, הכניסו המתלונן לתוך המפעל, ושני המשיבים נכנסו למפעל בעקבותיו כדי לתקוף אותו. בהיותם במפעל, התפתח בין המתלונן והמשיבים עימות, שבמהלכו לקח המשיב 2 מספריים שהיו במקום ודקר המתלונן דקירה עמוקה בבטן שמאלית עליונה. דקירה שגרמה לקרע בטחול, וחייבה תפירת החתך ואשפוז למשך 6 ימים. בד בבד, עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם. בהחלטתי מיום 5.5.11, הוריתי על שחרורו של המשיב 1 בתנאים מגבילים, וזאת בשים לב לחלקו של המשיב 1 באירוע ולנוכח הסכמת באי כוח הצדדים, עם זאת ניתנה האפשרות לבא כוח המשיב 1, לעלות טענותיו באשר לתנאי השחרור בשלב מאוחר יותר. ככל שהדברים מתייחסים למשיב 2, התקיים דיון בעניינו ביום 11.5.11, בו המבקשת הפנתה לעיקרי טיעון שהגישה בעניינו של המשיב, פירטה הראיות לכאורה הקיימות, והבהירה עמדתה לגבי מסוכנות המשיב 2 והיעדר חלופה ראויה. עוד היא הוסיפה כי יש לאבחן בין עניינו של המשיב 1 למשיב 2, בהתחשב בעובדה כי המשיב 2 הוא זה שדקר את המתלונן, וזאת בשל סיבה של מה בכך. התנהגות המצביעה על מסוכנותו הרבה של המשיב 2, הן למתלונן והן לציבור, ועל חוסר מסוגלותו לעמוד בתנאים מגבילים ולהימנע מהפרתם, או הפרת איסורים פליליים. וכן כי למשיב 2 עבר פלילי בעבירות של תקיפה. עוד הוסיפה המבקשת, כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, שכן עולה לכאורה כי המשיב 2, הסתתר לאחר האירוע במשך 12 ימים, ואף ניסה בסמוך לאירוע להניא המתלונן מלומר את האמת וביקשו שימסור כי הוא נפל ולא נדקר, מכאן כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט. על כן עותר המבקשת לעצור המשיב 2 עד תום ההליכים נגדו. באת כוח המשיב 2, אינה חולקת על קיומן של ראיות לכאורה. עם זאת היא מבהירה כי מחומר הראיות לכאורה עולה, כי למשיב 2 לא היה כל עניין אישי באירוע. נהפוך הוא, עולה מהעדויות אף של עדות המתלונן בעצמו, כי המשיב 2 פעל ועשה על מנת להפריד בין המשיב 1 למתלונן ולהרגיעם, כשבשלב כלשהו הוא עשה המיוחס לו בכתב האישום. עוד הוסיפה באת כוח המשיב 2, כי אין המדובר, באדם בעל אופי אלים ומסוכן. המתלונן לא הפסיק לקלל המשיב 1 והוא אחז בידו פטיש כדי לפגוע במשיב 1, דבר שיש בו ללמד על הסיטואציה בה היה שרוי המשיב 2, טרם ביצוע המעשים המיוחסים לו. נטען כי הוא עשה את אשר עשה אך מתוך רצון להגן על אחיינו, המשיב 1. אמנם המעשים אינם מידתיים ואינם הולמים את האירוע ואולם יש בכך להפחית במידה ניכרת ממסוכנות המשיב 2. עוד הובהר כי בין הצדדים נערך הסכם סולחה ביום 28.4.11, דבר שסיים הסכסוך בין הצדדים, ומנע מעשי אלימות נוספים, וכן כי אין עוד חשש להתלקחות נוספת של מעשי אלימות. ומכל מקום את הדין על המעשים ייתן המשיב 2 במסגרת ההליך העיקרי, במידה ויורשע, ויש לעשות הפרדה בין העונש לבין המעצר. לעניין החשש לשיבוש הליכי משפט, הפנתה באת כוח המשיב 2, לכתב האישום, ששם לא מוזכר ניסיון המשיב 2 להניא המתלונן ממתן הודעה במשטרה, ואין עבירה של שיבוש הליכי משפט, מכאן כי אין במעשי המשיב 2 להקים חשש לשיבוש הליכי משפט; כך גם אין להסיק מהסתתרותו של המשיב 2 מהמשטרה להקים חשש להימלטות מהדין, שכן לגישתה המשיב 2 נבהל ממה שאירע, ועל כן הוא הסתתר תחילה מהמשטרה ולקח זמן עד שאותר. ככל שהדברים עניינם בנסיבותיו האישיות של המשיב 2, הובהר כי המדובר באדם נשוי, אב לארבעה ועובד באורח קבע למחייתו. עברו הפלילי אינו מכביד. מדובר בעבירות אלימות מהמדרג הנמוך מבחינת חומרתן, וכן כי המדובר בעבירות ישנות מאוד שאין בהן ללמד על אופיו של המשיב 2. לנוכח אלו, עותרת באת כוח המשיב 2, לשחרור מרשה לחלופת מעצר בביתו בתנאים מגבילים ובפיקוחה של אשתו. או לחלופין, לשחרר המשיב 2 בפיקוח אחיו, שיוכל לשכן המשיב 2, בקרוואן המוצב בשטח שלו, והנמצא מחוץ לכפר עראבה באזור הררית. דיון ומסקנות ראיות לכאורה כאמור, הצדדים אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה לייחוס המעשים למשיב 2. כך גם אני סבור, ולאחר בחינת הראיות לכאורה הקיימות בתיק, לייחוס המעשים למשיב 2. ראו הודעת המתלונן המתאר את הרקע לקטטה, ואת אירוע הדקירה [הודעה מיום 20.4.11 מסומן 4]. וכן ראו דו"ח רפואי המתעד את פציעת המתלונן בעקבות מעשי המשיבים [מכתב שחרור מסומן נט]. ראו בנוסף הודעתו של אמג'ד כנאענה [מיום 19.4.11 מסומן 3], המתארת את מעורבותו של המשיב 2 באירוע, ואת אחיזתו בכלי חד. וכן הודעת סאלח דראושה [מיום 20.4.11 מסומן 5], הודעת סעיד יאסין [מיום 20.4.11 מסומן 6], המתארים את הרקע לדברים, ואת מעורבותם של המשיבים בקטטה. ראו בנוסף הסכם הסולחה [מיום 28.4.11 מסומן מן], בו מצויין כי עקב טעות המשיבים המתלונן נפגע בטחול, וכי יפוצה על ידם בסך של 25 אלף ₪. וכן ראו את הודעתו של האני חילו [מיום 3.5.11 מסומן 13], המאשר כי המשיב 2, שהה בביתו למשך כ- 12 ימים. ודוחות הפעולה של שוטרים שחיפשו אחר המשיב 2, במשך 12 ימים במטרה להביאו לחקירה, מהם עולה כי הובא לידיעת אשת המשיב 2, כי הוא דרוש לחקירה כבר בתאריך 23.4.11 [ראו דוחות משטרה מסומן כ'- כל]. אסתפק בסקירת ראיות אלה, בהתחשב בהסכמת הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה, וכן בטיב הראיות הנדרשות בשלב זה של ההליך הפלילי. שכן הלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראו לעניין זה: בש"פ 8087/95 זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 (1996); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006); בש"פ 8303/07 ראמי בדראן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007); בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.2.08). המסוכנות הנלמדת מהעבירות כלל הוא כי קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות שנעשו תוך שימוש בנשק קר או חם, מקימות עילת מעצר על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). וכן הפסיקה הדגישה חוזר ושוב, את המסוכנות הרבה הנובעת מהשימוש החפוז בחפצים חדים לפציעת האחר, והכלל שנקבע הינו שביחס לתת תרבות הסכין, לא ניתן לאיין המסוכנות באמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות [השוו לעניין זה: בש"פ 139/10 מדינת ישראל נ' אדיר מנור (טרם פורסם, 17.1.10); בבש"פ 5506/09 מושאילוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.7.09)]. חלופת מעצר עם זאת ועל אף האמור לעיל בדבר חומרת תופעת תת-תרבות הסכין, וביד הקלה לשליפת חפץ חד ועשיית השימוש בו לפציעת אדם, סבור אני כי יש מקום לשקילת חלופת מעצר בעניינו של המשיב 2. זאת בייחוד לנוכח עיקרון המידתיות ומצוות המחוקק, לבחון בכל מקרה חלופת מעצר, וכך והדברים סוכמו ותמצתו בדבריו של כב' השופט עמית ב-בש"פ 1911/11 רועי רווה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 22.3.11): "אלא שמעצר אינו מקדמה על חשבון העונש, וחזקה עלינו מצוות המחוקק כי  בית המשפט לא יורה על מעצרו של נאשם, אלא אם נוכח, בין היתר, כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה" כאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (להלן: חוק המעצרים). בחינה זו נעשית למרות קיומן של עילות מעצר כמו מסוכנות או חשש לשיבוש הליכי משפט (וראו, לדוגמה, בש"פ 5927/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה י (, 16.8.2010); בש"פ 6247/10 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 (, 1.9.2010); בש"פ 6539/07 בן מיור יהושע נ' מדינת ישראל (, 9.8.2007)). השיקולים העיקריים בבוא בית המשפט לבחון אפשרות לחלופה כוללים, בין היתר, עבר פלילי ומהותו, מספר האישומים ונסיבותיהם ותסקיר שירות המבחן (בש"פ 11053/05 אנואר אל אסד נ' מדינת ישראל (, 19.12.2005); בש"פ 5887/10 מדינת ישראל נ' עומר אחמידי (, 16.8.2010)). משמצא בית המשפט כי יש טעם בבחינת חלופת מעצר, יבחן בית המשפט את החלופה הפרטנית המוצעת ואם עומדת היא במטרתה לאור הנסיבות (בש"פ 9109/09 אבו זייד נ' מדינת ישראל (, 24.11.2009) והאסמכתאות שם). בכגון דא, ראוי לייחס משקל נכבד להתרשמותה של הערכאה הדיונית, שבחנה באופן מקיף ויסודי את פרטי חלופת המעצר והתרשמה ישירות מהמפקחים ומהערבים (בש"פ 3839/04 מדינת ישראל נ' בחירי (, 25.4.2004)). ולבסוף, יש לזכור כי חלופת המעצר נדרשת להפחית ולהקהות במידה רבה את עילת המעצר (מסוכנות או חשש לשיבוש הליכי משפט) אך אין מדובר בחלופה "הרמטית" כמעצר מאחורי סורג ובריח, "סיכון קיים לעולם, אך השאלה היא מה מידת ההסתברות להתממשות הסיכון".  (בש"פ 5376/01 מדינת ישראל נ' זהראן (לא פורסם, 6.7.2001); בש"פ 2006/10 מדינת ישראל נ' פלוני (, 15.3.2010))." [שם, פסקה 6 להחלטה]. עולה מהראיות שלכאורה גם למתלונן היה חלק עיקרי בהתפתחות האירוע, והוא לא חסך מלשונו ומידו להתלקחות הקטטה. כן עולה לכאורה כי המשיב 2 ניסה להרגיע הרוחות בין המתלונן ובין המשיב 1, וניסה לפתור התגרה ביניהם בדרכי נועם. זאת בטרם עשה שימוש בחפץ חד שנטל, שבאמצעותו הוא דקר את המתלונן. אמנם מעשיו הטרומיים של המתלונן וחלקו בהתפתחות האירוע אין בהם להצדיק כלל את מעשיו של המשיב 2, או לפטור אותו מאחריות פלילית. שכן מעשים כגון אלו, בהם אדם עושה שימוש בחפץ חד לפציעת אחר על מנת לשמור על "כבודו", ומשיקולי "אגו", הם חוליה רעה בחברה, וצריך לשרש אותה, באכיפה עקבית ובענישה קשה הן משיקולים של גמול, והן משיקולי הרתעה ציבורית. עם זאת כאשר בוחנים את התנהגותו של המשיב 2 והתנהלותו, ובהתחשב בהתנהלות המתלונן טרם המעשה, אין לייחס למשיב 2 את אותה מסוכנות המאפיינת את אותם מעשי אלימות המלווים בשימוש בחפץ חד, או ללמד על אופיו של המשיב 2 כאדם מסוכן בעל דפוס עברייני. אם כך מסוכנותו של המשיב 2, וככל שהדברים נלמדים ממעשיו באירוע, מתעמעמת בלקיחת כלל נסיבות האירוע. עוד יש להוסיף, כי המדובר במשיב בן 42, נשוי, אב לארבעה, ועובד באורח קבע למחייתו. כך גם לא ראיתי לזקוף לחובתו את עברו הפלילי, המדובר בעבירות שאין חומרה מיוחדת בצידן, השייכות לעברו הרחוק של המשיב 2, ואין בהן ללמד על אופיו או מסוכנותו של המשיב 2. עוד יש להוסיף כי הרקע למעשים, והמניע שהביא המשיבים לבצע העבירה, ככל הנראה הוסר על-ידי ישוב ההדורים בין שתי המשפחות, זאת כמצוין בהסכם הסולחה שנערך בין הצדדים מיום 28.4.11 [מסומן מן]. מכאן כי אין לשלול על הסף את אפשרות שחרורו של המשיב 2 בתנאים מגבילים, בייחוד עת שנראה שהמסוכנות הינה נקודתית, ושהמחלוקת בין המתלונן למשיבים הוסרה. עם זאת ולשלב זה, מן הראוי שיעבור זמן, עד שהדברים יירגעו ויצוננו, טרם שחרור המשיב 2 לכפרו, אם כי אין בכך לשלול בחינתה של חלופת מעצר בעניינו של המשיב 2, במקום מרוחק מעראבה. כך גם, לא ראיתי בעילה של חשש משיבוש הליכי משפט, להצדיק את מעצרו של המשיב 2 עד תום ההליכים נגדו. עילת החשש לשיבוש מהליכי משפט, נעוצה למעשה בשתיים. האחת הינה חשש להימלטות מהדין וזאת לנוכח העובדה כי לכאורה, המשיב 2 לא סר לתחנת המשטרה, ולמעשה הסתתר כ 12 ימים טרם מעצרו. וכן בהתחשב בכך כי עולה לכאורה כי המשיב 2 ביקש מהמתלונן למסור כי הפציעה נגרמה לו עקב נפילתו, ולא עקב דקירה מכוונת. אכן יש באלו ככלל להקים חשש לשיבוש הליכי משפט. עם זאת אין להתעלם מכך כי לאחר עריכת הסולחה בין הצדדים, המשיב 2 בא מרצונו לתחנת המשטרה והסגיר עצמו, ובנסיבות העניין אני סבור כי ניתן לאיין החשש מהימלטות מהדין על-ידי קביעת בטוחות כספיות. אוסיף עוד כי העובדה שהמשיב 2 הסגיר עצמו לאחר חתימת הסכם הסולחה מרמזת כי הסתתר לא מאימת המשטרה אלא מאימת משפחת המתלונן. ככל שהדברים עניינם בשיבוש הליכי משפט, על ידי הנעת המתלונן לשנות מהודעתו המשטרתית, נראה כי המתלונן נחוש בדעתו לדבוק בגרסתו, כך עולה שגם לאחר עריכת הסולחה, המתלונן היה נכון לערוך עימות עם המשיב 2 ולהטיח בפניו את מעשי הדקירה, כמיוחס לו במסגרת כתב האישום. משכך ובנסיבות העניין אני סבור כי יהיה ניתן לאיין חשש זה על-ידי קביעת תנאים לפיהן ייאסר על המשיב 2 ליצור כל קשר עם המתלונן, או מי מטעמו, ולהבטיח זאת בבטוחות כספיות. אוסיף עוד, ואדגיש, שבכל חלופת מעצר המדובר באיזון בין סיכונים. לא ניתן לאיין באופן מוחלט כל סיכון והשאלה היא של איזון יחסי בין רמת הסיכון לחובה לשקול חלופת מעצר. [השוו: בש"פ 6927/09 פלוני נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם 7.9.09). פסקה 10 להחלטת השופט מלצר; בש"פ 2663/09 מדינת ישראל נ' פלוני, (טרם פורסם, 29.3.09) פסקה ח' להחלטת כב' השופט רובינשטיין]. חלופת המעצר שהוצעה על-ידי המשיב 2, היינה בביתו שבעראבה המרוחק כ 2 ק"מ מביתו של המתלונן ובפיקוחה של אשתו. לחלופין, לחלופת מעצר בפיקוחו של אחיו, בקרוואן הממוקם בשטח של אחיו, הנמצא באזור הררית, והמרוחקת כ 3 ק"מ מעראבה. בנסיבות העניין המדובר במרחק קצר מדי, משטח הכפר, ואין בו לנטרל הסיכון שמא המשיב 2, ישהה בכפר, ובכך יתחכך עם המתלונן. לא אוכל לאשרחלופות אלו מחמת קרבתן למוקד הסכסוך. עם זאת אינני שולל, כאמור, אפשרות לשחרור לחלופת מעצר שתהיה מרוחקת לפחות 20 ק"מ מעראבה ושתכלול סדרי פיקוח נאותים ע"י לפחות שני מפקחים ראויים שיוכלו לפקח לסירוגין על המשיב. שחרור המשיב 2 לחלופת המעצר יתבצע בכפוף לחקירת המפקחים המוצעים, ובכפוף להתרשמות בית המשפט, מיכולתם ליישם המצופה והמוטל עליהם במסגרת תפקידם כמפקחים. שחרור המשיב לחלופת מעצר שתעמוד בתנאים הנ"ל יהיה בגדר של החלטת ביניים שלאחריה יורה בית המשפט על הכנת תסקיר שיבחן את הצורך בהמשך החזקת המשיב 2 בחלופת המעצר ובתנאים שיקבעו. לאחר שיבחנו המפקחים ובשים לב להתרשמות בית המשפט מהמפקחים ישקול בית המשפט גם את הצורך בתגבור הפיקוח באיזוק אלקטרוני. בהתאם אני מורה כדלקמן: אני מורה לב"כ המשיב 2 להעביר לבית המשפט ולפרקליטות את הצעת המשיב 2 לחלופת מעצר עד ליום א', 15/5/11 שעה 12:00. יש לפרט בהודעה את הכתובת המדויקת ופרטי המפקחים המוצעים, זאת כדי שהפרקליטות תוכל לעשות בירור מוקדם על התאמתם לתפקיד הפיקוח. מעצרמשפט פלילידקירה