קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות בית משפט - עוולה בסיני: המבקשת (שהיא הנתבעת בת"א 439/84) עותרת בבקשה זו לדחות או למחוק על הסף את התובענה בטענה כי אין לבית משפט בישראל סמכות לדון בה. על-פי השקפתה, התובענה כולה היא תביעת נזיקין, שניתן היה לדון בה בישראל רק אילו היתה עילתה באה בגדרו של סעיף 3לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [6] או, לחלופין, אם היו מתקיימים בענין - במצטבר - שני התנאים המוקדמים שבוארו ב-ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי [1], לאמור: א. המעשה נשוא התביעה הוא עוולה בת תביעה (actionable) לפי ה -.Lex fori ב. המעשה "בלתי מוצדק" (unjustifiable) לפי ה- lex loci .Delict בפועל, רק אחת מעילותיה של התובענה (ראה סעיף 15, שם [1]) עניינה עוולה שבוצעה בחוץ לארץ (בחוף מפרץ נעמה שליד שרם-א-שיח) אך יש בה גם עילה נוספת, חוזית (וראה: סעיף 4, שם [1]) ורמז, לפחות, לעילה שלישית על-פי חוק השומרים, תשכ"ז- 1967[7]. ומכאן, עתירתה החילופית של המבקשת לדחות או למחוק את התובענה עד כמה שיש בה נסיון להתייחס לעילות נזקיות (כאשר, לדעת המבקשת, גם תביעה לפי חוק השומרים כפופה לתנאים הקבועים בסעיף 3לפקודת הנזיקין). .2ההלכה שנפסקה ב-ע"א 180/51 הנ"ל נשענת, בעיקרה, על פסק-הדין שניתן בענין (1870) phillips v. Eyre[4] (להלן - פרשת פיליפס) ופסקי-דין אנגליים אחרים שהלכו בעקבותיה (ראה שם בעמ' 266), ואולם, בינתיים החלה מסתמנת באנגליה מגמה להשתחרר מן הכללים שנקבעו בפסקי-הדין הללו ולקבוע תחתם מבחנים אחרים. כמאה שנים לאחר שניתן פסק-הדין פיליפס נ' אייר, נדונה, בשלוש ערכאות, פרשת (1969) chaplin v. Boys[5] (להלן - פרשת צ'פלין) ובה יושמו ארבעה מבחנים שונים לפתרון שאלת ברירת הדין שנתעוררה שם. אינני רואה צורך להכנס לפרטי המבחנים הללו ולנתח אותם, באשר הדבר כבר נעשה ביסודיות רבה, ברשימתו של המלומד ברוך ברכה, "לקראת כללים חדשים לברירת הדין בנזיקין" (הפרקליט כח 167, בעמ' 169-167) [8]. ואולם, אין ספק, כי לאחר פרשת צ'פלין, "ספק אם ניתן להצביע כיום בודאות על מבחן זה או אחר כמבחן הקובע לצורך ברירת הדין בנזיקין" (שם, בעמ' 169[8]). מטעם זה, ברצותו להקדים תרופה למכה, טרח פרקליט המבקשת, עו"ד ד"ר גבריאל קלינג, וניסה לשכנעני כי מקרה צ'פלין "אין להבין דבר" ומכל מקום "לא עולה ממנו הלכה שונה או הלכה המשנה את המצב" (עמ' 8לפרטיכל). אין דעתי כדעתו והמסקנה אשר הגעתי אליה, לאחר ששקלתי את טענות המבקשת, היא שדין הבקשה להדחות. אבאר את טעמי: א. כפי שכותבת כב' השופטת (לפי תארה אז) מ' בן-פורת (ב-ע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ ואח' וערעור שכנגד, בעמ' 457[2]), סעיף 3לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "לא נועד להסדיר בעיות בתחום ברירת הדין. אכן, לפי המקרא כפשוטו מתקבל הרושם... שכל אימת שמעשה עוולה מבוצע בישראל, אין לך דין זולת הפקודה. ברם, לפי השקפתי לא זו הכוונה שיש ליחס למחוקק. כשם שאין הסעיף מונע במקרה מתאים החלת הפקודה, אף על פי שהתאונה ארעה מחוץ לישראל... כך אין הוא מונע בהכרח החלתו של דין זר, רק משום שהתאונה ארעה כאן". (ההדגשה שלי - ש' ב'). והיא ממשיכה וכותבת: "הכלל המקובל הן באנגליה והן בארצות הברית הוא, כי כרגיל יש להחיל את דין מקום העוולה, משל היה הנפגע כתוצאה מהתאונה בעל זכות מוקנית, אותה הוא תובע במדינת הפורום. אולם אפילו באנגליה, בה הדבקות בכלל רבה הרבה יותר מאשר בארצות הברית, קיים גם חריג, לפיו לפחות כאשר שני בעלי הדין הם תושבי מדינה אחרת מזו בה אירעה התאונה, מחילים את דין מקום מושבם. כך היה במקרה שנדון בפסק-דין chaplinשהוזכר כבר לעיל, שם הופעל דין אנגליה במשפטם של שני תושבי אנגליה, אף-על-פי שהתאונה אירעה בעת שהותם הזמנית במלטה". ב. תמים דעים אנכי ושותף אני לשיקוליה של חברתי המלומדת, כב' השופטת דליה דורנר, הגורסת (ב-ת"א (ב"ש) 151/80, בעמ' 297[3]) כי: "ראוי הוא... מטעמים של תקנת הציבור - מבחן שהוכשר בפרשת chaplin(ע"י הלורדים דנינג והודסון - ש' ב')... לראות במעשי נזיקין בין ישראלים שבוצעו בשטחים המוחזקים, מקרים הבאים בגדר היוצא מן הכלל, על-פי chaplin v. Boysשאז יחול הדין המהותי של מקום השיפוט". (ההדגשה לא במקור - ש' ב'). ג. אם כי כב' השופטת מ' בן פורת (ב-ע"א 750/79 הנ"ל [2]) לא ראתה צורך להכריע בערעור הנ"ל בשאלה שבדיון, אין ספק, לכאורה, כי לפי השקפתה על מקרים כגון זה שאנו עוסקים בו מן הראוי להחיל את דין מקום המושב בתור "בעל הזיקה האמיצה ביותר למקרה" (שם, בעמ' 458[2] וראה האסמכתאות האמריקאיות המרובות שפורטו שם וכן דעתו של המלומד ברכה, במאמרו הנ"ל, בעמ' 175[8], בראשית פיסקה 13). ד. בנסיבות אלה, לאור ההשקפה הנוכחית של בית-המשפט העליון (וגם אם היא, לכאורה) מוטב להעדיף את הגישה הנוהגת בארצות-הברית ו"צריכה קשת האפשרויות להיות רחבה, תוך בדיקה, בכל מקרה נתון, מה הדין המתאים לו" (שם בעמ' 459[2]). על כל פנים, בתי-המשפט בישראל אינם מחוייבים עוד, לדעתי, לראות את עצמם כבולים בתנאים שנקבעו ב-ע"א 180/51 הנ"ל [1]. ה. בענייננו, כמו ב-ת"א (ב"ש) 151/80 הנ"ל [3], אין זה סביר להניח כי בעלי הדין, דהיינו חברה ישראלית וקופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, יראו עצמם קשורים בדין הזר החל בחצי האי סיני בעיסקה שנחתמה כעשר שנים לאחר שעבר לשליטת צבא ההגנה לישראל. כמו כן, לא יעלה על הדעת כי הצדדים למשפט זה, בזמן ההתקשרות ביניהם, הניחו או ציפו כי בעת שיתגלע סיכסוך ביניהם בעתיד הוא יידון ויוכרע בישראל על פי נורמות ההתנהגות או על-פי החוק החל בחצי האי סיני. למעשה ניתן לקבוע בברור את ההיפך לאחר עיון בחוזה מיום 1באפריל 1976(שצורף לכתב ההגנה, ממנו ניכר בעליל כי הצדדים התכוונו לתחולת הוראות הדין הישראלי על יחסיהם ולא הזכירו - ולו גם ברמז - כל אפשרות אחרת. זיקתם של הצדדים למשפט זה, גם בהיותם בשטחים המוחזקים, למערכת החוקית והמשפטית הישראלית, גלויה וברורה מאליה, החוזה שנכרת ביניהם נערך ונחתם בישראל ואף נקבע בו בורר ישראלי שאמור היה להכריע בסכסוכים עתידיים, אם יהיו כאלה. אשר על כן, מכל בחינה שהיא, אין ספק בעיני, כי במשפט הנוכחי הדין הישראלי הוא "בעל הזיקה האמיצה ביותר למקרה" ובתור שכזה גם המתאים ביותר. הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך 000, 50שקל בצירוף מע"מ. עוולה