בית הדין המשמעתי המחוזי קבע כי המערער עיכב בידו כספים שנמסרו לו בנאמנות, למטרת סגירת משכנתא במסגרת עסקה לרכישת דירה, ונמנע מלהשיב ללקוח, המתלונן, את היתרה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב כספים עו"ד: ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 36/10 מיום 28.2.11, לפיו נדחה ערעור המערער על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי בבד"א 41/08א. כללי 1. בית הדין המשמעתי של מחוז ירושלים הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב הקובלנה שהוגש נגדו: הפרת החובה כלפי לקוח, עבירה לפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "החוק"), בצירוף סעיף 61(1) לחוק; הפרת החובה כלפי הלקוח לפי כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן: "הכללים"), ביחד עם סעיף 61(2) לחוק; ניהול כספי פקדון בניגוד לדין ועיכוב כספי לקוח, עבירה לפי סעיפים 39-42 לכללים, ביחד עם סעיף 62(2) לחוק; אי שמירת כבוד המקצוע, עבירה לפי סעיף 53 וסעיף 6(1) לחוק; אי שמירת כבוד המקצוע, עבירה לפי סעיף 2 לכללים ביחד עם סעיף 61(2) לחוק; ביצוע מעשה ו/או מחדל שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק. 2. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע כי המערער עיכב בידו כספים שנמסרו לו בנאמנות, למטרת סגירת משכנתא במסגרת עסקה לרכישת דירה, ונמנע מלהשיב ללקוח, המתלונן, את היתרה בסכום של 72,300 $, שנותרה לאחר שסולקה המשכנתא. המתלונן ביקש לקבל את הכסף לאחר כארבע שנים, במהלכן נבצר ממנו מלטפל בענייניו שלו מחמת מצב בריאותו הלקוי. מששב המתלונן לאיתנו וביקש את כספו בחזרה, נתקל בשרשרת התחמקויות מצד המערער, ולבסוף קיבל שיק מהמערער שלא נפרע ע"י הבנק. המערער לא השיב מעולם למתלונן את כספו, והתעלם גם מפניות של עו"ד חיים עדיני, שאת שירותיו שכר המתלונן במטרה להשיב את כספו. 3. על המערער הוטלו העונשים הבאים: הוצאה לצמיתות מלשכת עורכי הדין; פיצוי המתלונן בסכום של 25,000 ₪ ותשלום הוצאות משפט ללשכת עורכי הדין בסכום של 20,000 ₪. 4. המערער הגיש ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין (בד"א 41/08) לבית הדין הארצי. כפי שיפורט להלן, בהסכמת הקובל, התקבל הערעור והתיק הוחזר לבית הדין המשמעתי המחוזי. בית הדין המחוזי הרשיע את המערער בשנית (בד"א 41/08א). על כך הגיש המערער ערעור חדש לבית הדין הארצי, שדחה את הערעור (בד"א 36/10). מכאן הערעור דנן. השתלשלות העניינים כפי שפורטה בפסק דינו של בית הדין הארצי 5. בהליך הראשון, המערער לא התייצב לדיון הראשון שנקבע לקובלנה, למרות שההזמנה לדיון זה הומצאה לו כדבעי. המערער לא התייצב גם למועד הנוסף שנקבע לאחר מכן לדיון בקובלנה, ואשר ההזמנה אליו הומצאה אף היא כנדרש. בית הדין המחוזי קיים את הדיון בהעדרו של המערער, שמע את עדות המתלונן ואת סיכומי ב"כ הקובל והרשיע את המערער. בהמשך, ניתן גזר הדין בעניינו של המערער. 6. המערער התייצב לדיון בערעור בפני בית הדין הארצי, וטען כי לא ידע על קיומם של הדיונים בבית הדין המשמעתי המחוזי, גרסתו לא הובאה בפני בית הדין ועל כן נפגעה זכותו להליך הוגן. בהסכמת הקובל, בית הדין הארצי קיבל את הערעור, ביטל את ההרשעה וגזר הדין, והחזיר את התיק לבית הדין המשמעתי המחוזי. 7. בהליך השני לפני בית הדין המחוזי, המערער התייצב לדיון וביקש לפסול את מותב בית הדין, מהטעם שמותב זה דן כבר בעניינו והרשיעו. בקשתו נדחתה ונקבע כי הדיון ימשך ולא יעוכב לצורך השגת המערער על החלטה זו. בית הדין נעתר לבקשת המערער ומינה לו סנגור, ואף נתן החלטה מאוחרת יותר כי המערער יוכל למנות לעצמו סנגור במימון הלשכה. ברם, לדיון הבא שנקבע, לא התייצב המערער ולא סנגור מטעמו. בית הדין ראה בהעדר ההתייצבות משום כפירה מצד המערער וקבע את התיק להוכחות. אולם, גם לדיון זה לא התייצב המערער, חרף העובדה שההזמנות לדיון זה ולדיון הקודם הומצאו לו כנדרש על פי הדין. בית הדין המחוזי ערך את הדיון בהעדרו של המערער ושב והרשיע אותו בעבירות המיוחסות לו, תוך שהוא מפנה לנימוקים שפירט בהחלטתו הקודמת. כמו כן, הוחלט לגזור את עונשו של המערער על יסוד אותם נימוקים שפורטו בגזר הדין הקודם. טענות המערער בערעור בפני בית הדין הארצי 8. המערער העלה שלוש טענות: (1). ההכרעה בקובלנה וגזירת דינו נעשו שלא בנוכחותו; (2). בית הדין אימץ בהכרעת הדין את העדויות שנשמעו קודם לכן בהליך שבוטל בהסכמה, וכן אימץ בגזר הדין את הנימוקים שפורטו בגזר הדין שבוטל זה מכבר; (3). בית הדין לא וידא כי למערער אכן מונה סנגור. 9. הטענה הראשונה נזנחה על ידי המערער בשלב הדיון בערעור. יחד-עם-זאת, קבע בית הדין הארצי כי משהומצאה כדין למערער ההזמנה לדיון, רשאי היה בית הדין המחוזי לדון את המערער שלא בפניו, לפי סעיף 25 לכללים. הודגש כי העדר התייצבותו החוזר ונשנה של המערער משמעו ניסיון להתחמק מההכרעה בעניינו, תוך השחתת זמנם של חברי בית הדין ובזבוז משאבי הלשכה. 10. באשר לטענה השניה, נקבע כי בית הדין המחוזי לא נסמך בהחלטתו על פסק הדין הקודם, אלא על העדות שנשמעה בפניו בהליך הקודם ועל ראיות שהוגשו לו במהלכו. הודגש כי בית הדין הארצי החזיר את הדיון לבית הדין המחוזי בעיקר במטרה לאפשר למערער לפרוס את הגנתו ולחקור את המתלונן, ולפיכך, משנמנע המערער מלהתייצב לדיון זה ולטעון להגנתו, אין לו להלין אלא על עצמו. בנסיבות אלה, ומשלא חל כל שינוי בתשתית הראייתית שבפני בית הדין, לא היה צורך בשמיעת עדות שכבר נשמעה. יתרה מזו, בדיון בבית הדין הארצי עלה כי למערער אין גרסה להגנתו (מנשאל המערער במפורש לגרסתו בענין הפקדון שהשבתו נמנעה מהמתלונן, והשיב כי אין לו כרגע גרסה שהוא מוכן למסור). לפיכך, נקבע כי בית הדין רשאי היה לקלוט על דרך ההפניה את ההנמקה שבהכרעת דינו הקודמת. 11. טענתו השלישית של המערער נדחתה אף היא. נקבע כי בית הדין המחוזי מינה למערער סנגור ואף נתן החלטה המבהירה כי המערער רשאי למנות לעצמו סנגור במימון הוועד המחוזי. ברם, המערער לא עשה דבר בעניין זה ואינו יכול להיבנות ממחדלו זה כעת. 12. לבסוף, התייחס בית הדין הארצי לעונשים שנגזרו על המערער. נקבע כי נוכח מעשיו של המערער, ששלח ידו בכספי הלקוח המופקדים אצלו בנאמנות, לא היה מנוס מלגזור את דינו של המערער לחומרה. התנהלותו של המערער במהלך ניהול הקובלנה נגדו, הוסיפה נופך של חומרה נוספת למעשים בהם הורשע. נקבע כי העונש אינו בלתי סביר באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, והוסף כי גם מי שנידון להוצאה מהלשכה, רשאי לבקש את חידוש חברותו בחלוף 10 שנים מיום הוצאתו. הערעור 13. המערער מעלה מספר טענות בערעורו: (1). בית הדין המחוזי שגה בהכריעו בקובלנה ובגוזרו את דינו של המערער שלא בפניו, בהסתמכו על עדויות שנשמעו בהליך קודם שבוטל ע"י בית הדין הארצי; (2). לחלופין, גם לו ניתן היה להסתמך על עדויות שנשמעו בהליך שבוטל, היה על בית הדין לשמוע את טענות המערער לענין העונש ובכלל זה לתת דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער; (3). בית הדין שגה בקיימו דיון ללא נוכחות סנגור, הגם שקודם לכן נתן החלטה בדבר מינוי סנגור למערער; (4). לא ראוי היה לקיים דיון הוכחות במועד בו היה קבוע למעשה דיון להקראה, ולמצער, היה על בית הדין לראות בהעדר התייצבות המערער משום כפירה ולדחות את הדיון למועד אחר לשם בירור האשמה; (5). על בית הדין היה לפסול את עצמו, משום שההכרעה הקודמת שנתן באותו ענין מנעה ממנו לדון בקובלנה באופן הוגן וללא דיעה מוקדמת. 14. במהלך הדיון בערעור הדגיש בא-כוחו של המערער, בין היתר, כי משהתקבל ערעורו הראשון של המערער, לא ניתן היה לקבוע כי המערער זלזל פעמיים בהליכי בית הדין, שכן ערעורו הראשון התקבל. עוד נטען כי, למעשה, המערער לא התייצב אף לדיון אחד ומשום כך לא ניתן לשלול פרנסתו לצמיתות ומבלי שניתן לו יומו. עוד נטען לקיומה של דיעה קדומה אצל מותב בית-הדין אשר נמנע מלפסול את עצמו ומדוע נגזר דינו של המערער מבלי שנשמעו דבריו. נטען כי לא היה מקום, בהליך השני, להיבנות על ראיות אשר נגבו בהליך הראשון ועל טיעונים אשר הובאו מטעם בא-כוח המשיבה. עוד באה הפניה למצבו האישי הקשה של הנאשם. באשר למינוי הסנגור נטען כי המערער סבר כי "הסנגור יפנה אליו". נוכח הנסיבות כפי שאלה פורטו, היה על המותב לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינו של המערער. כן נטען כי עונשו של המערער חמור מדי ואינו דומה למקרים אחרים, חמורים יותר. 15. יובהר כי לאחר הדיון בערעור ניתנו לצדדים מספר אורכות, לבקשתם, לצורך הגעה להסדר ולהסכמה משותפת, אולם לא עלה בידיהם, בסופם של דברים, להגיע להסכמה בעניינו של המערער. יחד עם זאת, הוגשה הודעה לפיה המערער הגיע להסדר עם המתלונן. 16. בא-כוחו המלומד של המערער לא הותיר זוית בפסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי אשר, לשיטתו, לא הכילה פגם או טעות, אולם, בסופו של דבר, התמונה המתקבלת והעולה מההליך השני, וממנו בלבד, הנה כי המערער קיבל החלטה אסטרטגית להימנע מלהופיע לדיונים בעניינו. כפי שציין בא-כוח המשיבה, עולה מהפרוטוקולים של ההליך השני כי המערער נדרש למסור כתובת להמצאה וכי כל מסירה לאותה כתובת תחייב את המערער, וכך היה. ועוד, נקבעו מספר מועדי דיון, בנוכחות המערער, על-מנת שלא תישמע טענה בדבר אי ידיעה, וגם כך היה. על-אף שהמערער לא הגיע לדיון הקבוע ביום 20/10/09, ראו באי התייצבות זו ככפירה. בדיון ביום 2/11/09, אשר גם אליו לא התייצב המערער, התקיים דיון לגופם של דברים. באשר לטענה בדבר מינוי סנגור, ההחלטה שניתנה בעניין זה ברורה והאחריות לבחירתו של הסנגור הוטלה על כתפי המערער ואין בסיס לטענה לפיה הסנגור אמור היה לבחור את המערער - הנאשם. 17. השאלה העיקרית הטעונה הכרעה הנה האם היה בית הדין המשמעתי המחוזי רשאי ליתן הכרעת דינו בהליך השני מבלי לשמוע (שוב) את עדי המשיבה, זאת לאחר שאותם עדים (בעיקרם המתלונן), העידו לפני אותו מותב בהליך הראשון, זאת נוכח ולאור אי התייצבות המערער. החלטת בית הדין הארצי מיום 28/6/09, הורתה על החזרת התיק לבית הדין המשמעתי המחוזי, זאת לאחר שההרשעה וגזר הדין בוטלו. עצם העובדה שהכרעת דינו וגזר דינו של בית הדין בוטלו, אין משמעותה בטלות יתר חלקי ההליך. הביטול, בענייננו, נועד לאפשר למערער לקיים את יומו לפני בית הדין, להביא ראיותיו, ובמידה שהיה מבקש וככל שבית הדין היה נעתר לכך, ניתן היה לחקור ולהעיד עדים ובעיקרם המתלונן, זאת בהמשך לעדותו של המתלונן שהתקיימה בהעדר המערער בהליך הראשון. המערער, אף שהופיע לדיון הראשון בגדר ההליך השני (ביום 6/9/09), ואף שהיה מודע למועדים שנקבעו בנוכחותו (ליום 20/10/09 ו - 2/11/09), לא טרח להתייצב לאותם דיונים, לבקש חקירת המתלונן, להעיד בעצמו ולהביא ראיותיו. יצוין כי בדיון מיום 6/9/09 התנגד המערער לחברי מותב בית הדין המחוזי, התנגדותו נדחתה ואף שניתנה לו שהות והזדמנות להגיש ערר על אותה החלטה, לא עשה כן ולא טרח לבחור לעצמו סנגור לאחר שבקשתו זו נענתה. משנותר אותו מותב יושב על מכונו, ומהשביטול בהתאם להחלטת בית הדין המשמעתי הארצי בערעור הראשון התייחס אך ורק להכרעת הדין וגזר הדין, להבדיל מההליך עצמו, ומשניתנה למערער הזדמנות להופיע, להשמיע טענותיו ודרישותיו ואף לשטוח בקשה להעדה נוספת של המתלונן, ומשוויתר על כל אלה, במועד, אינו יכול להלין על כך שבית הדין המשיך מאותו שלב אליו הגיע בהליך הראשון, דהיינו הסתמכות על ראיות הקובל בלבד כפי שכבר באו לפניו. על-כן, התוצאה היא שדין הערעור בשאלת ההרשעה - להידחות. 18. באשר לעונש: אין חולק על המשמעות הטראגית הנודעת להוצאה לצמיתות של עורך-דין משורות לשכת עורכי הדין. נודעת לכך השפעה מהותית, מיידית וישירה על חייו המקצועיים, ובדרך כלל גם על חייו האישיים. אולם, מקצוע עריכת הדין הנו מבין המקצועות יוצאי הדופן בהם הציבור, הנזקק לשירותיו של עורך דין, שם גורלו או כספו בידיו של עורך הדין, ובדרך שגרה מאמין ובוטח בו ללא סייג. המערער עבר שורת עבירות הקשורות באירוע מרכזי באופן שעיכב תחת ידו, שלא כדין וללא בסיס, סכום העולה על 70,000 דולר השייך ללקוחו, אשר איתרע מזלו ולקה בבריאותו ונבצר ממנו מלבקש את כספו שהיה מופקד בידי המערער. גם לאחר שהלקוח החלים וביקש את כספו, דחה אותו המערער בטענות שווא, תוך שהוברר כי המערער עשה שימוש באותם סכומים, מסר לידי המתלונן שיק שלא כובד, ואף לאחר שהלקוח פנה לעורך-דין אחר על מנת שיפעל מול המערער, לא הגיב המערער למרבית הפניות. אין מדובר במעידה חד פעמית ובכשלון רגעי. המערער שלח ידו לכספים שהופקדו בידו בנאמנות, נמנע מלהחזירם, לא הגיב לפניות כפי שאמור היה להגיב עורך-דין, והתנהלותו זו אינה יכולה לגרור אחריה עונש שלא יכלול הוצאה מן הלשכה לצמיתות. בנסיבות אלה, האינטרס הציבורי גובר ומאפיל על כל אינטרס אישי ועל-כן נסיבותיו האישיות הקשות של המערער, ואכן מדובר בנסיבות קשות לאחר שגם מסגרת חייו האישיים קרסה, נדחות מפני האינטרס הציבורי. הצורך והחובה להגן על הציבור ולהרתיע מעשיית מעשים מסוג זה, לצד חומרת המעשים (סכום כסף גבוה במיוחד והתנהלותו משנחשפו הדברים), מחיייבים ענישה מחמירה. כידוע, הכלל הוא כי בנסיבות אלה ניתן רק במקרים חריגים להימנע מהוצאה לצמיתות משורות הלשכה, וכאמור, אין אלה מתקיימים בענייננו. יחד עם זאת, לאור העובדה שהמערער הגיע להסדר עם המתלונן, אני מורה על ביטול תשלום הפיצוי שנפסק לזכות המתלונן. יתר חלקי פסק הדין יעמדו על כנם. עיכוב כספיםעורך דין