קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת הממונה על חוק עבודת נשים: ביום 22.1.12, ניתן פסק-דין בתיק תע"א (נצ') 19265-11-10 שרית מברוכה - מ"י שם פסק השופט ארמון כדלקמן: "א. הסמכות להתיר פיטורים לאחר היעדרות בשל טיפולי פוריות או בזמן הריון - הוקנתה בחוק עבודת נשים לשר התמ"ת, והואצלה לממונה. מכאן, שהממונה היא זו שאמורה להפעיל את שיקול דעתה. אנו, כבית הדין לעבודה, איננו אמורים להפעיל את שיקול דעתנו במקום הממונה. לא הוסמכנו לכך. סמכותנו בערעור היא לבחון את ההחלטה בחינה בהיבטים של המשפט המנהלי... ב.       העובדה שסעיף 13ד לחוק קבע זכות ערעור כ"תקיפה ישירה" של החלטת הממונה, אינה אמורה להביא למסקנה שיש לבית הדין סמכות להפעיל את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הממונה. גם כאשר מדובר ב"תקיפה ישירה" חשוב להביא בחשבון שהסמכות להתיר פיטורים על פי החוק, היא של הממונה. ג.       גם בטרם תיקון מס' 39 לחוק עבודת נשים, ובטרם הוספת סעיף 13ד לחוק, דן בית הדין לעבודה בעתירות כנגד החלטת הממונה בענין היתר פיטורים... העובדה שסעיף 13ד נתן זכות ערעור מפורשת על החלטת הממונה, מאפשרת לבית הדין לעבודה לדון בערעור מעין זה בהליך שבין העובדת או המעביד לבין הממונה ("תקיפה ישירה"), וכבר אין צורך לדון בשאלת כשרות הפיטורים בדרך אגבית בהליך שבין העובדת לבין המעביד, אך אין בכך כדי להפוך את בית הדין לעבודה למי שאמור להפעיל את שיקול דעתו בענין עצם ההיתר לפטר. שיקול הדעת בענין זה מסור לממונה, ובמסגרת הערעור - בוחן בית הדין את הענין בהיבט של המשפט המנהלי. ד.        האמור בס"ק ג' לעיל, עולה גם מהצעת החוק. בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשס"ו עמ' 200), נאמר - בין השאר - כך: "החוק כנוסחו היום אינו מקנה זכות ערעור על ההחלטות המינהליות של השר שניתנו לפיו. מוצע להקנות זכות ערעור על החלטות השר לענין מתן היתרים על פי החוק, ולקבוע כי בית הדין שיוסמך לדון בתקיפה ישירה על החלטות אלה יהיה בית הדין האזורי לעבודה." מכאן, שמה שהצעת החוק באה לעשות, הוא לעגן בתוך נוסחו של החוק את הזכות שהיתה קיימת לפני כן מכח ההלכה הפסוקה בלבד, ולאפשר "תקיפה ישירה". הצעת החוק לא באה לשנות את האורגן המוסמך להפעיל שיקול דעת בענין היתר הפיטורים. ה.       ואם לא די בדברי ההסבר להצעת החוק, ניתן לפנות גם אל הדיון שהתקיים בועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת בטרם הבאת הצעת החוק לקריאה שניה ושלישית. בישיבת הועדה, מיום 16/7/07, נמסרו לחברי הכנסת הבהרות לתיקונים שהוצעו בחוק. בין המבהירים היה עו"ד אליעזר דבי מהלשכה המשפטית של משרד התמ"ת (שם גובשה טיוטה להצעת החוק). כך, בין השאר, ציין עו"ד דבי בהבהרתו את ענין מתן זכות הערעור על החלטת הממונה: "מה שאנחנו מבקשים זה שיהיה ערעור ישיר להחלטה של הממונה. זה לא אומר שבית הדין לעבודה יפתח את הדיון מחדש. בית הדין לעבודה כשהוא עושה ביקורת שיפוטית להחלטות מנהליות כשיש לו זכות ערעור הוא גם משתמש במתחם הסבירות וגם תוקף את ההחלטות על פי הפסיקה הקיימת מכוח הפסיקה של בית המשפט העליון שבעצם הוא לא שם את דעתו על דעתה של הרשות השופטת. זה קיים בכמה פסקי דין בקשר לסעיף 8 בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, סעיף 69 לחוק שירות התעסוקה וסעיפים אחרים של חוק הביטוח הלאומי וחוק שירות התעסוקה שבעצם לבית הדין לעבודה יש סמכות מכוח החוק לדון בערעורים ועדיין משתמשים במונחים של מתחם סבירות ופגיעה בפגם מהותי". כלומר - גם על פי מה שהוצג לחברי הכנסת שהיו חברים בועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, עצם העובדה שייכתב בחוק כי יש זכות ערעור לבית הדין לעבודה על החלטת הממונה, לא תביא לשינוי האופן שבו בית הדין מפעיל את שיקול דעתו ואת היקף הביקורת השיפוטית על החלטת הממונה...  אשר על כן, דעתנו היא כי, ככלל, סמכותו של בית הדין לעבודה בערעור מכח סעיף 13ד לחוק עבודת נשים, אמורה להיות סמכות "ערעורית" בלבד. הדיון בערעור בבית הדין, ככלל, אינו אמור להביא לבחינה מחודשת של העובדות שנפרשו בפני הממונה בעת הדיון בפניה. התערבות בית הדין בשיקול דעתה של הממונה, אמורה להיות מוגבלת להיבט של בחינת ההחלטה בתחום הביקורת של המשפט המנהלי". ערעורחוק עבודת נשים