קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת רישיון עד תום ההליכים: בפני בקשה לפסילה של המשיב מנהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, זאת לאחר שהמדינה הגישה נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות. כתב האישום כאמור הוגש בביהמ"ש זה בתאריך 11.05.11 ומייחס לנאשם אחריות לגרם תאונת דרכים בתאריך 02.03.11 בה מצא את מותו הטרגי למרבה הצער והכאב, רוכב האופנוע טל שביט ז"ל. התיק העיקרי קבוע ונדון בפני כב' הש' עופר נהרי. כפי שציינו הצדדים, התיק העיקרי מתנהל ביעילות רבה ובקצב מהיר, שאף לדברי נציג הפרקליטות "אינו אפייני כלל וכלל לתיקי תעבורה", כב' הש' נהרי פינה את יומנו למשך ימים שלמים, ועד עתה נשמעו שישה מועדי הוכחות בתיק, בהם נפרשה בהרחבה פרשת התביעה. נמסר לי ע"י נציג המדינה כי לישיבת ההוכחות הקרובה הקבועה לחודש יולי, זומנו להעיד 3 עדי התביעה האחרונים, ובסיומה מתעתדת המדינה להכריז - "אלו עדי". מיד לאחר התאונה (ביום 04.03.11) נפסל רישיון הנהיגה של המשיב ע"י קצין משטרה בפסילה מנהלית למשך 90 יום. יחד עם הגשת כתב האישום, בתוך תקופת הפסילה המנהלית הוגשה לביהמ"ש הבקשה לפסילת המשיב עד לתום ההליכים לפי סעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. מאז נדחה מעת לעת הדיון בבקשה, כאשר המשיב פסול עד החלטה אחרת, בהסכמת הצדדים. ב"כ המשיב הקפיד לסייג את הסכמתו לכך בשמירה על כל זכויותיו הדיוניות ככל הנוגע לקיום דיון בבקשה והעלאת טענותיו בנוגע לפסילת המשיב עד לתום ההליכים. בתאריך 22.03.12 לבקשת ב"כ המשיב, התקיים בפני דיון בבקשה. טענת המדינה בבקשתה ובטיעון שהוסיף לה בע"פ הפרקליט המלומד היא כי בהתאם לסעיף 46ב(א) שבפקודת התעבורה, על ביהמ"ש להורות על פסילתו עד לתום ההליכים של כל מי שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו אחריות לגרם תאונה בה נהרג אדם. לטענת הפרקליט, בידי המדינה ראיות לכאורה לביצוע העבירה המיוחסת למשיב בנהיגתו ברכב כמפורט בעובדות כתב האישום, ובנסיבות אלו ובמיוחד לאור חזקת המסוכנות הקבועה בחוק לאחר תיקון שבוצע בפקודת התעבורה [במסגרתו הוסף לפקודה סעיף 46ב(א) ושונה המצב המשפטי שנהג עד לפני התיקון], יש מקום לפסילת המשיב עד לתום ההליכים. לאחר שרוב התשתית הראייתית לה טוענת המדינה בתיק העיקרי נפרשה למעשה בפני כב' השופט נהרי ששומע כאמור במקביל את התיק העיקרי, ביקש ב"כ המשיב לסדור טענותיו בפני בתמיכה לבקשתו להחזרת רישיון הנהיגה למשיב, וטען בפני 2 טענות עיקריות: ראשית לעניין הראיות, נטען כי: אין בתשתית הראייתית שהעמידה המדינה כדי לבסס לטענתו את סיכויי ההרשעה. אין בתשתית הראייתית כאמור כדי להצביע על מסוכנות מצד המשיב. בנוסף לעניין "המסוכנות": טוען ב"כ המשיב המלומד כי נוכח עברו התעבורתי התקין של המשיב, נוכח נסיבותיו האישיות, נוכח העדר רשלנות חמורה באופן נהיגתו, ונוכח תקופת ה"צינון" מנהיגה בחלוף מעט יותר משנה מאז התאונה, תקופה בה לא נהג המשיב ברכב - הרי שלא נשקפת כיום לטענתו כל מסוכנות מצד המשיב בנהיגה. לגרסתו, פסילת רישיון הנהיגה של המשיב במקרה זה צריכה להעשות במשנה זהירות, תוך בחינת מסוכנות הנאשם ולאחר שנבחנו סיכויי ההרשעה. ב"כ המשיב הגיש לעיוני צרופה של החלטות בתי המשפט לתעבורה [כולל 2 עררים עליהן שנדונו בערכאה מחוזית] התומכים לשיטתו בטענה כי המשיב אינו מסוכן לציבור וכי יש כפי שנפסק בנסיבות דומות, להורות על דחיית הבקשה ולחילופין לקצוב את תקופת הפסילה למספר חודשים, בהתאם. המסגרת המשפטית - תיקון מס' 78 לפקודת התעבורה: ביום 20.3.2007 התקבל בכנסת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 78), התשס"ז - 2007. סעיף 46ב בפקודה כפי שתוקן קובע : "(א) הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו. בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור." בטרם תוקן תיקון 78, הייתה סמכות לבית המשפט לפסול רישיון נהיגה עד תום ההליכים מכוח סעיף 46 לפקודה שנוסחו היה: "היה היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, או קצין משטרה בדרגה שאינה פחותה מדרגת מפקח, משוכנע שיש יסוד מספיק להאשים בעל רשיון נהיגה או בעל רשיון רכב בעבירה שסעיפים 35 עד 42 או 43 ו-44א חלים עליה, והגיש לבית המשפט המוסמך לדון באותה עבירה בקשה לפסול את בעל הרשיון מהחזיק בו - רשאי בית המשפט לפסול אותו מהחזיק ברשיון עד לגמר בירור דינו, או עד שתבוטל הפסילה לפי הסעיפים 50-48." המחוקק לא קבע אילו שיקולים על בית המשפט לשקול בבואו לקבל החלטה בעניין הפסילה. שיקולים אלה הוגדרו בפסיקה בשורה ארוכה של פסקי דין. כך למשל בבש"פ 8161/06 - אליעזר גבריאל נ' מ"י מבהיר כב' השופט חשין את השיקולים המנחים את בית המשפט בבקשה להארכת פסילתו של רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים: "על בית-המשפט לבחון תחילה קיומן של ראיות לכאורה להרשעת הנהג בעבירה המיוחסת לו; ואם מצא כי אלה קיימות, עליו לעבור ולבחון האם נהיגתו מסכנת את הציבור. בגדר בחינה זו, יש לאזן בין שיקולי ההגנה על האינטרסים של הנהג הפוגע, ובכלל זה נסיבותיו האישיות המיוחדות, לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהיגה המסכנת חיים" הנטל הוטל על התביעה להראות כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת האשמה. בית המשפט נדרש לבחון האם התביעה הרימה את הנטל והאם הנהג מהווה סכנה לציבור. מסוכנות נבחנה כפי שנקבע בפסיקה, על פי נסיבות התאונה ועברו התעבורתי של הנאשם. בית המשפט מתחשב גם בנסיבותיו האישיות של הנאשם. צרוף כל השיקולים הללו הוא שיביא את בית המשפט לקבוע האם יש לפסול את הנהג עד תום ההליכים אם לאו. כך היה המצב עד לפני התיקון שבוצע בחוק. אלא שהתיקון תוקן על מנת לשנות מדיניות זו, והשאלה היא מה "תיקן" התיקון. כפי שניתן לראות מלשון החוק, עיקרו של התיקון בכך שקבע את "חזקת המסוכנות" של נהג המעורב בתאונה קטלנית, והעביר את נטל הראיה להוכיח כי אינו מסוכן - על הנהג. בבש"פ 8645/07 אליהו חדש נ. מ"י נקבע: " אמור מעתה כי סעיף 46ב' לפקודת התעבורה קובע חזקת מסוכנות החלה על נאשמים שהיו מעורבים בתאונה שהביאה למותו של אדם, ועליהם מוטל הנטל להפריכה ". וכן בבש"פ 9349/08 משה ממן נ' מ"י : " סעיף 46ב בנוסחו החדש... מעמיד הנחה לפיה אדם שנאשם בגין מעורבותו בתאונת דרכים קטלנית נהיגתו מסכנת את הציבור. לפיכך מעביר הסעיף את נטל ההוכחה לנאשם להראות כי נהיגתו אינה מסכנת את הציבור." בבש"פ 6757/09 דוד מזרחי נ' מ"י, מנתח כב' השופט רובינשטיין את "חזקת המסוכנות" החדשה שהוספה בסעיף 46.ב. וקובע על בסיס לשון החוק ודברי ההסבר להצעת החוק, הלכה למעשה כיצד יש להפעילה. נקבעו העקרונות הבאים:- ראשית, סדר הדברים לאחר תיקון 78 הוא כי קיימת חזקת מסוכנות של כל נהג המעורב בתאונת דרכים קטלנית, הסעיף מורה ככלל כי יש למנוע את המשך נהיגתו עד לתום משפטו. שנית, מדובר בהיפוך נטל הראיה, כאשר אם יוכיח הנהג כי אין בהמשך נהיגתו מסוכנות, רשאי ביהמ"ש שלא להורות על פסילתו. [בנוסף: בש"פ 6282/09 תראווה נ' מ"י (השופטת חיות) והאיזכורים שם] שלישית, מלשון החוק עולה כי די בהגשת כתב האישום כדי להורות על הפסילה עד תום ההליכים כאמור. כך עולה גם מדברי ההסבר להצעת החוק. ודוק, אין ביהמ"ש נזקק כלל בשלב זה לבחינה של קיום "ראיות לכאורה" בידי המדינה. ובלשונו של כב' השופט רובינשטיין: " מלשון החוק משתמע, כי די בהגשת כתב אישום כדי להורות על פסילה כאמור, כך גם עולה מדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 79) (פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם), התשס"ז-2007), מאת ח"כ גלעד ארדן הצעות חוק הכנסת, תשס"ז, 40, שם נאמר: "בהתאם להצעת החוק, יפסול בית המשפט באופן אוטומטי נהג כאמור שהוחלט להעמידו לדין, מהחזיק ברישיון נהיגה, והפסילה תהיה עד תום ההליכים המשפטיים" (ההדגשה הוספה-א"ר). קרי, הגשת כתב האישום היא היוצרת את חזקת המסוכנות, מתוך הנחת המחוקק כי כתב אישום מבוסס על ראיות לכאורה שנשקלו בידי התביעה, ואין הכרח בשלב זה של ההליך המשפטי לדון בראיות לכאורה העומדות נגד הנאשם, אלא משביקש הנאשם לשכנע בקשר להן, כי אין בנהיגתו סכנה לציבור. בכך שונה הדבר מהוראת סעיף 21 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, המצריכה היווכחות בית המשפט "שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה" מתחילה. עינינו הרואות, כי בעוד בחוק המעצרים הנטל לענין הראיות לכאורה, וכן לעניין עילות המעצר, הוא על המדינה, אלא אם כן - לעניין העילות - נתקיימו חזקות סטטוטוריות (סעיף 21(א)(1)(ג)), בנידון דידן חזקת הסכנה לציבור קיימת מכוח עצם כתב האישום." [ההדגשות במקור א.ה.] עקרון רביעי: חרף העיקרון הכללי של החזקה בדבר המסוכנות, העניק המחוקק לבית המשפט סמכות שלא להורות על פסילה במקרים מעין אלה, על-ידי מתן אפשרות לסתירת החזקה. כך נקבע למשל, כי שיהוי כבד בבקשת הפסילה יכול שיפריך את חזקת המסוכנות [בש"פ 2327/08 ליפשיץ נ' מדינת ישראל (השופט דנציגר)]. סיכום ביניים - לעניין "ראיות לכאורה": הינה כי כן, בשונה מהמצב עובר לתיקון מס' 78, בחינת חומר הראיות אינה תנאי מקדים כלל וכלל לפסילת הנהג עד תום ההליכים נגדו. לכל היותר ידרש ביהמ"ש לבחינת חומר הראיות כחלק ממכלול השיקולים כאשר הוא נדרש להעריך את מסוכנות הנהג הטוען כי אין סיכון בהתרת נהיגתו. לאור "חזקת המסוכנות" - רק כאשר על פניו קיימת חולשה ניכרת בחומר הראיות, העשויה להביא לזיכוי הנאשם תהיה לקביעה זו השלכה על הערכת המסוכנות. ברי, כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל לגמרי על כתפי הנהג, המבקש להפריך את חזקת מסוכנותו, ובידי ביהמ"ש הברירה האם לבחון את חומר הראיות בשלב זה. עיקרון חמישי: מלשונו של סעיף 46ב כפי שחוקק, למדים שהמחוקק מבקש להחמיר עם מי שהואשמו בתאונות דרכים קטלניות, כדי להגן על הציבור ולהרתיע, וכפי שכב' הש' רובינשטיין ציין, לאותת לציבור כי:- "לאחר תאונה קטלנית אין "עולם כמנהגו נוהג", וככלל אין הנאשם יכול ליטול הגה ולנסוע בכבישים במהלך משפטו". בית משפט זה גם פירש את הסעיף באופן מחמיר (ראו בש"פ 8645/07 חדש נ' מ"י (השופט פוגלמן); בש"פ 9588/07 טרבלסי נ' מ"י (השופט ג'ובראן); בש"פ 3674/08 כהן נ' מ"י (השופטת חיות); בש"פ 2806/09 ממן נ' מ"י (השופט מלצר). בש"פ 3345/09 גבן נ' מ"י (השופטת נאור)." "מסוכנות" הנהג "הקטלן" קביעה ערכית - מי שהרג נפש בנהיגה ראוי שלא ינהג עד שיגזר דינו. ההנחה הברורה לאחר תיקון 78 היא שמי שהוגש נגדו כתב אישום בתאונה קטלנית, הוא מסוכן לציבור. אם ירצה להפריך חזקה זו, עליו להראות כי שלושת הרכיבים המקובלים מראים על אי-מסוכנות. הללו הם כמובן נסיבות התאונה, עברו התעבורתי, ונסיבותיו האישיות הכלליות. [בש"פ 9588/07 משה טרבלסי נ' מ"י ; בש"פ 5092/11 בוריס צ'צ'לינצ'קי נ' מ"י ; עם זאת, כפי שקובע כב' השופט רובינשטיין [בפרשת מזרחי הנ"ל], השינוי בתיקון מס' 78 אינו מסתכם אך ורק בהעברת נטל הראיה. אין מדובר כאן רק בחזקה "טכנית" שמי שהרג הוא מסוכן, אלא בקביעה ערכית חד משמעית כי ההורג, ראוי לו שלא יסתובב וינהג כאחד האדם, כאילו נהיגתו לא שפכה דמים. בניתוח ארוך של תיקון 78 ונסיבות חקיקתו, עמד כב' השופט טננבוים בב"ש (י-ם) 900/08 מ"י נ' איתמר שיינין, (בהחלטתו מיום 10.07.08) על המניע שעמד מאחורי תיקון החקיקה:- " המצב הקודם היה שעקרונית יכל נאשם לנהוג עד שייגזר דינו. אלא שדומה שדעת הציבור רחוקה הייתה מלהיות נוחה ממצב שכזה. קרי, מצב שבו נהג גרם למוות בתאונה קטלנית ואף הוגש נגדו כתב אישום, ממשיך לנהוג במשך שנים עד תום המשפט כאילו לא קרה דבר. קשה היה לציבור לקבל את העובדה כי הנהג הנוסע לו בנחת בכבישי הארץ הוא אחד שלא מזמן גרם למותו של אדם והרס את חיי משפחת המנוח. נהיגה זו שלו נתפסה כזילות החיים. אם אכן מקדשים אנו את ערך החיים, מן הראוי שמי שהפסיקם בדרך נהיגתו, יפסיק לפעול לפחות עד שיוברר העניין. עצם העובדה שתופעה כזו של נהיגה במהלך המשפט הייתה קיימת - התפרשה בעיני הציבור כהוכחה לבעייתיות במערכת המשפט. אשר לכן, לדעתנו התיקון היה מבורך ורצוי." לפיכך, הדעה המקובלת היא כי יש בתיקון כאמור בנוסף, קביעה עקרונית כי מי שקיפח לכאורה את חייו של האחר ראוי שלא ינהג עד לסיום ההליכים נגדו. התיקון ביקש לומר כי מי שנטל חיים מן הראוי שלא ינהג עד שיסתיים הדיון בעניינו, נקודה. בקביעה זו מעביר המחוקק מסר ברור וחד משמעי כי במסגרת המאבק בתאונות הדרכים אין מנוס מאמצעים קיצוניים. על אף שברור כי חזקת החפות חלה לגבי כל אדם, קובע כאן המחוקק במפורש חריג בדמות חזקה שניתנת לסתירה רק במקרים יוצאי דופן. כנגד חזקת החפות עומדת קדושת החיים ושני האינטרסים מקובלים על הכל. אשר על כן במסגרת איזון האינטרסים הוחלט על התיקון. עצם העובדה שמונעים אנו מהנאשם לנהוג, מראה על החשיבות שמקנים אנו לערך של חיי אדם, ערך כה גדול עד כי בנסיבות מסויימות גובר הוא אף על חזקת החפות. ומן הכלל אל הפרט - בחינת המקרה שבפני: בית המשפט העליון בהחלטה אשר ניתנה עוד לפני התיקון שבחוק בבש"פ 2177/98 רוברט ארנביב נ' מדינת ישראל, קבע כעמדת מוצא כי: " רואים בתאונה קטלנית כשלעצמה ראיה למסוכנותו של הנהג, ובהתקיים הרכיבים הקבועים בהוראת סעיף 47(ה)(1), חייב קצין המשטרה לפסול את הנהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 90 ימים. זאת, להבדיל מפסילה מינהלית בשל מעורבות בתאונות אחרות ואי-ציות לתמרורים, על-פי סעיפים 47(ה)(2)." הנה כי כן, עצם המעורבות בתאונת דרכים קטלנית היא כשלעצמה ראיה למסוכנות הנהג. ביטוי לגישה זו נתן כאמור המחוקק בתיקון מס' 78 בכך שתיקן את החוק באופן המעגן בו את אותה "חזקת מסוכנות" המדוברת. כאמור, הגשת כתב האישום - היא כשלעצמה יוצרת את חזקת המסוכנות, זאת מתוך הנחת המחוקק עצמו כי כתב האישום מבוסס על ראיות לכאורה שנשקלו בידי התביעה, ואין הכרח בשלב זה של ההליך המשפטי לדון בראיות לכאורה העומדות כנגד הנאשם, אלא אם ביקש הנאשם לקיים דיון ולשכנע בקשר להם. ב"כ המשיב ביקש לטעון בפני בנוגע לתשתית הראייתית שבידי המדינה, הן כי אין בה לדעתו בסיס טוב להרשעה, והן כתמיכה בטענתו כי הרשלנות המיוחסת למשיב בנהיגה, אינה חמורה ואינה מעידה על מסוכנותו. פרשנותו של ב"כ המשיב לחוק לפיה רשאי המשיב לעסוק במסגרת הליך זה במשקלן של הראיות המצויות בתיק התביעה אינה מקובלת עלי. בימ"ש זה אינו יכול ואינו צריך לעסוק בהליך זה, בשאלת משקלן של ראיות התביעה, בניתוח ממצאי הבוחן המשטרתי, בניתוח והשוואת עדויות הראיה השונות, כמו גם בבחינת חוו"ד מטעם ההגנה. ראיות אלו מתבררות כזכור במקביל ובירורן אף עתיד להסתיים בקרוב, במסגרת התיק העיקרי המתנהל בפני מותב אחר. אין לביהמ"ש בשלב זה כלים להעריך את משקלן של הראיות ולכן כל שאמור ביהמ"ש לעשות גם אם אקבל את פרשנותו של ב"כ המשיב לפיה יש לנסיבות האירוע משקל אשר לשאלת המסוכנות, הוא לבדוק את עצם קיומן של הראיות לחובת הנאשם, זאת בלא לבדוק ובלי לקבוע ממצאים לגבי איכותן או משקלן. אמת, יכול ב"כ המשיב לנסות ולטעון לכרסום באיכות של ראיות התביעה ובעוצמתן, ואולם כרסום זה ככל שאוכל לבחון אותו אינו מצוי בבחינת "איכות" חוו"ד הבוחן המשטרתי. כירסום אפשרי רק אם יוכח קיומו של חסר ראייתי ברור בסל הראיות שבידי המדינה, שמשמעותו חוסר יכולת להוכיח עובדה מהותית מעובדות כתב האישום. ב"כ המשיב ניסה אמנם להתייחס לכרסום בראיות המצויות בידי המדינה, אולם ההלכה של בית המשפט העליון קבעה זה מכבר בעניין זה מפורשות: " נסיונו של העורר להביא את בית המשפט לבחינה פרטנית של חומר הראיות, ובכלל זה עריכת השוואה בין נתוני דוחות המשטרה ונסיון להסיק מהם על מהירות הנסיעה אינו מתאים לשלב זה של ההליך. ברי, כי נכון לעת זו, ובטרם הוחל המשפט, כל שיש בידי בית המשפט הוא חומר ראיות לכאורי של התביעה שטרם נחשף למבחן החקירה הנגדית וטרם עבר את כור ההיתוך של בחינה וניתוח הערכאה הדיונית. אולם הראיות במתכונת ההיולית הזו הן התשתית הראייתית הנבחנת נכון לשלב זה." (בש"פ 8450/02 זינגר יהודה, עו"ד נ' מ"י ). על אחת כמה וכמה נכונים דברים אלו לדעתי במקרה שבפני. כזכור, עד לשלב זה רוב רובן של ראיות המאשימה כבר נשמעו במסגרת התיק העיקרי, המתנהל בפני כב' הש' עופר נהרי, בבימ"ש זה. לפיכך, בהליך שבפני אין זה ראוי כי אכריע בשום אופן במשקל הראיות, אמינות דברי העדים או איכות עבודת הבוחן. לדידי, די כי בתיק החקירה מסקנה של הבוחן לפיה הגורם לתאונה הוא אופן הנהיגה של המשיב (הנאשם) כדי שתקום מייד חזקת מסוכנות כלפיו. אוסיף כי קראתי את כתב האישום ואת דו"ח הבוחן על נספחיו. עיינתי בהודעת הנאשם ובהודעות שנגבו מעדי ראייה [בני הזוג פינטו]. האזנתי גם לתיאור הצדדים ובהם ב"כ המשיב כמובן, אשר להשתלשלות העניינים שהובילה את המשיב לנהוג כפי שנהג. אין מחלוקת למעשה כי המשיב, לאחר ששמע רעש חריג ברכבו וחשש כי הרכב התקלקל, ביקש לעצור בצד הדרך. אין מחלוקת גם כי המשיב עצר תחילה בשול הימני בכביש מס' 5 (שלא במקום התאונה) ומשחש בסכנה מעמידתו בשול החליט להמשיך להתקדם. בהמשך נעצר שוב בשול הימני בסמוך למקום התאונה. בשלב מסוים החליט לחצות את הכביש שמשמאלו על מנת להחנות את רכבו על שטח ההפרדה (ד-14). לצורך כך אין חולק כי על המשיב לעבור 2 נתיבי נסיעה משמאלו, בכביש בינעירוני בו אותה שעה תנועה ערה. אין עורר גם על ממצאי הבוחן לפיהם המקום המדובר בו ארעה התאונה מרוחק כ- 120 מטר מעיקול ימינה בכביש, עובדה המשפיעה על שדה הראייה של הנוהגים בכיוון זה, (כיוון הגעת המנוח). על פניו אני סבור כי יש באופן נהיגתו של המשיב, בשיקול הדעת שהפעיל ובהחלטות שקיבל בסמוך לתאונה, [לגביהן אין מחלוקת] כמתואר, כדי להצביע על מסוכנות רבה בנהיגה. ב"כ המשיב בקש לסתור את חזקת המסוכנות בנוסף בכך שכנגד המשיב נרשמו 11 הרשעות קודמות בלבד בתעבורה משך 41 שנות נהיגה, וכי מדובר בתאונה ראשונה בעברו. ספק בעיני אם לאור אופן נהיגתו של המשיב כמתואר ולאור הקביעה הערכית שבתיקון בחוק, יש צורך כלל להמשיך ולבדוק את עברו התעבורתי של המשיב, שכן חזקת מסוכנותו נובעת מעצם התרחשות התאונה הקטלנית ומהגשת כתב האישום נגדו, וזאת על רקע קביעת הבוחן המשטרתי [כראייה לכאורה] כי המשיב גרם לתאונה. סיכום והחלטה: תוצאות התאונה מחרידות שכן המנוח מצא את מותו באופן טרגי, והותיר אחריו משפחה וחברים החסרים ודואבים את מותו בטרם עת. אמת, המשיב נהנה עדיין מחזקת החפות, אולם בהתאם לחוק ובהתאם לקביעות הלכאוריות של הבוחן המשטרתי, הנתמכות בראיות שנאספו במקום, המשיב אחראי לכאורה לגרימת התאונה בה נהרג אדם ולכן נשקפת ממנו מסוכנות, אשר לא נסתרה בכל דרך ע"י המשיב. המשיב לא הראה במסגרת טיעוניו בכל דרך מדוע לא נשקפת מסוכנות מצידו על רקע הראיות הלכאוריות שהציגה המדינה. בבש"פ 5092/11 בוריס צ'צ'לינצ'קי נ' מ"י, נקבע כי ההלכה שנקבעה בבש"פ 8514/05 אבו צעלוק [שיש לקצוב את הפסילה עד תום ההליכים לפי סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה]- אינה חלה עוד לגבי נהג בתאונה קטלנית, שכן התקבלה בטרם תיקון 78 לפקודה, הקובע כי אין הגבלת זמן על פסילת רישיון עד לתום ההליכים במקרה של תאונה בה נגרם מותו של אדם. כאמור, ההליכים בתיק העיקרי במקרה דנן מתנהלים בקצב מהיר על פי כל קנה מידה, ביחס להיקף חומר הראיות, והצפי לסיום שמיעת הראיות בתיק ולמתן הכרעת דין אינו רחוק. בשלב זה לפיכך לא מצאתי לנכון לקצוב את הפסילה. במידה ויתמשכו ההליכים שלא כצפוי, שמורה בוודאי הזכות בידי המשיב לעתור לדיון נוסף במסגרת עתירה ל"עיון חוזר". בסיכומו של דבר, נוכח הנימוקים המפורטים, אני מחליט לקבל את בקשת המדינה. מקרי מוותמשפט תעבורהגרימת מוות ברשלנותשלילת רישיון נהיגה