בבקשה לביטול פסק הדין נטען כי נפלה טעות משרדית אצל פרקליטו של המערער, שכן מועד הדיון - 13.10.97- לא נרשם ביומנו. מסיבה זו לא התייצבו המערער ופרקליטו. בהחלטה לדחות את בקשת הביטול ציין בית המשפט כי הטעות המשרדית אינה מצדיקה את העדרותו של המערער, בנבדל מפרקליטו, מן הדיון. מן ההחלטה אף מסתבר, כי בית המשפט היה בדעה שאין סיכוי לבקשת הרשות להתגונן. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הופעה לדיון בבית משפט עקב טעות משרדית: .1המשיב (להלן - הבנק) הגיש נגד המערער תביעה בסדר דין מקוצר בסכום של 398, 275ש"ח. על פי הנטען בתביעה, הסכום הנתבע היווה יתרת חובה בחשבון שהמערער ניהל אצל הבנק. המערער הגיש בקשה ובה עתר למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" ולחילופין למתן רשות להתגונן. המערער ופרקליטו לא התייצבו לדיון ביום 13.10.97, על אף שהפרקליט קיבל זימון. פרקליטו של הבנק נכח בדיון. בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ח. ינון) מחק את הבקשה באותו יום ובו במעמד נתן פסק דין בו חייב את המערער לשלם את הסכום הנתבע, בצירוף שכר טרחה והוצאות. המערער הגיש ביום 11.11.97בקשה לביטול פסק הדין. לאחר שנתקבלה תגובה בכתב של הבנק החליטה השופטת הנכבדה ביום 16.12.97לדחות את הבקשה. המערער תוקף בערעורו הן את פסק הדין והן את ההחלטה מיום .16.12.97 .2טענתו הראשונה של הבנק בפנינו, היתה כי דינו של הערעור להידחות, מאחר והדרך הנכונה לתקוף את ההחלטה מיום 16.12.97הינה באמצעות בקשת רשות ערעור. בטרם נתייחס לטענה, נפרט עובדות נוספות שיש בהן כדי להשלים את התמונה. בבקשה לביטול פסק הדין נטען כי נפלה טעות משרדית אצל פרקליטו של המערער, שכן מועד הדיון - 13.10.97- לא נרשם ביומנו. מסיבה זו לא התייצבו המערער ופרקליטו. בהחלטה לדחות את בקשת הביטול ציין בית המשפט כי הטעות המשרדית אינה מצדיקה את העדרותו של המערער, בנבדל מפרקליטו, מן הדיון. מן ההחלטה אף מסתבר, כי בית המשפט היה בדעה שאין סיכוי לבקשת הרשות להתגונן. .3בית משפט השלום רשאי היה למחוק את הבקשה למחיקת הכותרת ולמתן רשות להתגונן, משהתברר לו שפרקליטו של המערער לא התייצב, חרף העובדה שקיבל זימון לדיון. אפשרות זו של מחיקת הבקשה (או דחייתה) קיימת על פי האמור בתקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984(להלן - התקנות). תקנה זו חלה אף על בקשות, ולא רק על הליך הנפתח באמצעות כתב תביעה, מכוח האמור בתקנה 245(זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 690, ה"ש 160). פסק הדין שניתן בעקבות מחיקתה של הבקשה אינו נחשב כפסק דין שניתן על פי צד אחד (זוסמן, שם עמ' 690). הדרך לתקוף את פסק הדין הינה באמצעות בקשת ביטול, כאמור בתקנה 214, שחלה במקרה של הליך בסדר דין מקוצר, ולא על פי תקנה 201(רע"א 1449/93זוסמן נ' הכונס הרשמי (לא פורסם; ניתן 20.5.93)). במסגרת הבקשה רשאי המבקש, הוא הנתבע, להסביר מדוע לא התייצב לדיון בבקשת הרשות להתגונן. תקנה 214קובעת, כי בית המשפט רשאי לבטל פסק דין שניתן בסדר דין מקוצר "אם נוכח שהמצאת ההזמנה לא היתה בת-פעל או מטעמים מיוחדים שיירשמו". יוער, כי האמירה בתקנה בדבר הצורך ב"טעמים מיוחדים שיירשמו" הוכנסה בתיקון התקנות משנת תשנ"ז (ק"ת 5855, 1.10.97, עמ' 1262). עד לתיקון האמור דובר בתקנה על "טעם מספיק אחר שיירשם" ותחת ביטוי זה בא "טעמים מיוחדים שיירשמו". הכללים שנהגו לענין הפרשנות של הביטוי "טעם מספיק אחר" היו זהים לכללים המקובלים באשר לתקנה 201, העוסקת בביטול החלטות על פי צד אחד בכל מקרה אחר, ככל שהדבר התייחס לביטול שבשיקול דעת בית המשפט, בהבדל מביטול "מחובת הצדק" (ר"ע 526/83פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ"ד לז(4) 485, 489). אין צורך לדון במקרה זה בשאלה, מה המשמעות של התיקון שהוכנס בתקנה .214יחד עם זאת נעיר, כי נראה שאין מקום לקבוע כללים שונים לעניין תקנה 214, לעומת אלה החלים באשר לתקנה .201 .4אין ספק בדבר, שהחלטת בית משפט השלום מיום 16.12.97, לדחות את בקשת הביטול, מסווגת כ"החלטה אחרת" ועל כן הדרך הנכונה להשיג עליה היא באמצעות בקשת רשות ערעור (ע"א 502/68גולדנברג נ' ברש, פ"ד כב(2) 936; ע"א 39/83 עזבון המנוח אלראי נ' ליברמן, פ"ד לח(4) 428ורבים אחרים). פרקליטו של המערער טען כי רשאי הוא לתקוף את ההחלטה הנזכרת בגידרו של הערעור, לאור תקנה 398א לתקנות. אין ממש בטענה. תקנה 398א לא באה לשנות את האבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת", אבחנה שמקורה בסעיפים 41, 52ו- 96של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - .1984התקנה באה לטפל בחשש הממשי והמציאותי שיוחמץ המועד להגשת ערעור על פסק הדין עצמו, בשל חלוף הזמן עד למתן החלטה בבקשה המוגשת לביטול ההחלטה שניתנה על פי צד אחד: רע"א 296/96ירושלביט סוכנות לביטוח בע"מ נ' סוכנויות פלתורס ביטוח בע"מ, פ"ד מט(5) 876(לגבי הבעיה שהתעוררה לפני התקנת תקנה 398א, ראו בש"א 356/89בריק נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מג(4) 22). על כן, מאז התקנתה של תקנה 398א אין בעל דין צריך לחשוש מפני חלוף המועד ואין עוד צורך לנהוג בפרקטיקה של הגשת בקשת ביטול וערעור בעת ובעונה אחת. מכל מקום, במקרה דנא, מאחר ולא נתבקשה רשות ערעור, וכמובן לא ניתנה רשות, אין המערער רשאי לתקוף במסגרת הערעור את ההחלטה מיום 16.12.97, לדחות את בקשתו לביטול פסק הדין. .5נשאלת השאלה האם המערער רשאי לתקוף אך ורק את פסק הדין עצמו, תוך התעלמות מההתרחשויות שקדמו למתן פסק הדין, היינו - הבקשה למחיקת כותרת ולחילופין מתן רשות להתגונן, מחיקת הבקשה ובקשת הביטול. מבחינה עקרונית, בעל דין הנמצא במצב דוגמת זה בו נמצא המערער לאחר דחיית בקשת הביטול, רשאי להגיש ערעור בו ישיג על פסק הדין בלבד. אם פסק הדין עצמו פגום, אין מניעה לתוקפו בערעור (זוסמן, שם עמ' 744וכן ע"א 255/74, המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר, פ"ד כט(1) 11). הטענה המסויימת שמעלה המערער כנגד פסק הדין היא שהוא ניתן שלא כהלכה, מאחר והתביעה עצמה לא היתה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר. לשון אחר, אילו הוגשה התביעה בדרך הנכונה, כך על פי המערער, היתה לו זכות להגיש כתב הגנה. נראה שלא ניתן להעלות טענה זו במסגרת ערעור על פסק הדין: זוסמן, שם, עמ' 691(המסתמך על ע"א 625/68מפעל הבניה של הקיבוץ המאוחד ושות' נ' החברה הדרומית בע"מ, פ"ד כג(2) 721ומביע ספק (שם, ה"ש 162) לגבי האבחנה שנעשתה ב-ר"ע 192/84חברת אבגד בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד לח(2) 581). אם אכן לא ניתן להעלות הטענה, דינו של הערעור להידחות. ברם, אף אם רשאי המערער להעלות טענה בערעור, בשאלה האם התביעה ראוייה להידון בסדר דין מקוצר, הרי אין לטענה יסוד. .6לכתב התביעה צורפו ארבעה מסמכים, אשר לשניים מהם יש חשיבות. המסמך הראשון מוכתר בכותרת "תנאים כלליים לניהול חשבונות עו"ש דביטוריים" (נספח א' לכתב התביעה). המסמך האחר הינו דף חשבון, שבשורה האחרונה שבו מופיעה יתרת חובה בסכום של 398, 275ש"ח, הוא הסכום שתבע הבנק. על מנת שבנק יוכל להגיש תביעה בגין יתרת חוב בחשבון על דרך סדר דין מקוצר עליו לצרף שני מסמכים, כדי לקיים את הדרישה של ראייה בכתב, שבתקנה 202(1)(א): המסמך האחד הינו הסכם בין הבנק ללקוח, והכוונה בדרך כלל להסכם בדבר התנאים לניהול החשבון; המסמך האחר הינו דף חשבון, או מסמך דומה, המצביע על יתרת החובה הסופית (לעניין זה של המסמכים שיש לצרפם לתביעה של הבנק בסדר דין מקוצר, ראו ע"א 688/89הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188; ע"א 2418/90רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ פ"ד מז(5) 133). לכאורה, הבנק קיים את הדרישות האמורות. אלא מאי? לטענת המערער, המסמך האחד מתייחס לחשבון שמספרו פלוני, בעוד המסמך האחר נוגע לחשבון שמספרו שונה. עיון במסמך הראשון (תנאים כלליים לניהול חשבונות עו"ד דביטוריים) מגלה שבראשו מופיע המספר .162191אין מחלוקת שהמערער היה בעל חשבון שנשא מספר זה. במסמך הנוסף, הוא דף החשבון, מופיע מספר חשבון שונה - .087807למערער היה חשבון נוסף שזה מספרו. מכאן טענתו שאין התביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר, שהרי שני המסמכים שאמורים להצביע על כשירותה של התביעה מבחינת סדר הדין, מתייחסים לחשבונות שונים. אין צורך שנחווה דעה, האם במקרה מעין זה הדין הוא שאין התביעה ראוייה להידון בסדר דין מקוצר. הסיבה היא פשוטה: המסמך הראשון, העוסק בתנאים לניהול החשבון, כולל סעיף (מס' 27) שזו לשונו: "תנאי ניהול חשבון אלה הינם בנוסף לתנאים שעל פיהן [כך!] התנהלו בבנק עד היום חשבונות חוזרים דביטוריים על שם הלקוחות ויחולו על כל חשבונו הלקוחות בבנק בהווה ובעתיד מאיזה מין או סוג שהוא". .7לסיכום, המערער לא רשאי לתקוף במסגרתו של הערעור את החלטתו של בית משפט קמא לדחות את בקשתו לביטול פסק הדין. בהנחה, שספק בנכונותה, כי המערער רשאי לטעון בערעור על פסק-הדין שאין התביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר, הרי אין לקבל הטענה. משמצאנו כי דין הטענה להידחות, אין מנוס מדחייתו של הערעור. המערער ישא בהוצאות בסכום של 500, 7ש"ח. ניתן ביום 18.2..99 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח טעות משרדיתדיוןאי התייצבות לדיון