אחד התחומים המובהקים אותו מכסה חובת תום הלב הינו חובת הגילוי המוטלת על צד לחוזה. חובה זו, מטילה על צד לחוזה את החובה לגלות עובדות חשובות כאשר על פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם המנהל משא ומתן יגלה אותן לצד השני (ע"א 838/75 ספקטור נ. צרפתי, פ"ד לב(1) 238, 236-242). חובת הגילוי אינה אבסולוטית, ולא מן הנמנע, כי במקרים מסוימים צד לחוזה לא יהא מחויב לגלות עובדות מסוימות הקשורות בחוזה. כך למשל, "כאשר צד א' אינו מודע לעובדות מסוימות, העשויות להיות משמעותיות עבור צד ב', ומנגד, צד ב' יכול לגלות את אותן עובדות בעצמו, הרי שאי גילוין של אותן עובדות, ע"י צד א', לא תחשב כהטעיה במחדל, ולכן לא תהא לצד ב' כל עילת תביעה כנגד צד א'. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסתרת מידע במכירת רכב: 1. בפני תביעה אשר הוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות ברחובות, על-ידי התובעת כנגד הנתבע והנתבעת. 2. בכתב התביעה טוענת התובעת, כי במהלך קניית רכב מהנתבעת, הוסתרו מפניה נתונים אודות הרכב, המורידים מערכו. בשל כך, שילמה התובעת את מחירו המלא של הרכב, שלא בצדק ומכרו לה רכב אשר לא היה בכוונתה לרכוש, שכן הרכב היה בבעלות חברה בע"מ, וכן "נגעו" במד האוץ של הרכב כאשר מידע זה הוסתר ממנה. התובעת תובעת פיצוי כספי בגין ירידת ערכו של הרכב בשל המרמה. 3. בכתב ההגנה טוען הנתבע, כי התובעת ידעה את כל הפרטים על הרכב לפני שבוצעה המכירה. טרם ביצוע בדיקה של הרכב בקומפיוטסט, אמר הנתבע לתובעת, כי הרכב יד שניה ושימש בחברה. לאחר הבדיקה, הפחית הנתבע 1 לתובעת סכום מסויים ואמר לה באופן מפורש שאינו יודע כמה קילומטרים נסע הרכב, שכן הוא "יד שניה". 4. לאחר שקראתי את כתבי הטענות, עיינתי במסמכים ושמעתי את הצדדים, אני מעדיפה את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע. האמנתי לתובעת אשר העידה באמינות וברהיטות. לא האמנתי לנתבע. מעדות הנתבע מתברר, כי הנתבע קונה ומוכר מכוניות למטרות רווח. הנתבע העיד: ”האוטו היה אצלנו בערך חודשיים" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 21). וכן: ”בשנה האחרונה מכרתי 3-4 מכוניות" (שם, שורה 28). א. בעלויות קודמות התובעת העידה: ”לא דובר על נושא הבעלויות הקודמות. אני אמרתי זה יד שניה, אני רוצה לראות בספחים של העברת בעלות את הבעלים הקודם, ולא היה מוצג בשום מסמך, ונאמר לי להפך מעבר לזה שבגלל שזה עבר בירושה מאביה ז"ל, לא לחברה ולא לשום דבר אחר, זה פרוצדורה, הוא אמר זה כמו יד ראשונה. זה מה שהסיר מלבי עוד ספקות, בגלל חוסר הנסיון שלי, זו פעם ראשונה שקניתי אוטו". (עמ' 1, שורות 15-17, עמ' 2, שורה 1). לא האמנתי לנתבע אשר טען, כי אמר לתובעת עובר לקניית הרכב שהרכב שימש חברה. כדבריו: ”אני סיפרתי לה שקניתי את האוטו הזה ממגרש, ואני לא יד ראשונה, שזה שימש חברה". (עמ' 2, שורות 25-26). הנתבע הודה, כי מכר לתובעת את הרכב תמורת מחיר המחירון המלא וזאת בניגוד לטענתו בכתב ההגנה, כי הפחית סכום מסויים ממחיר הרכב. (ראה עמ' 1, שורה 8). ב. מד האוץ הנתבע העיד: ” היא דיברה איתי על הקילומטרז', אני אמרתי לה שאני לא אחראי, ושתיקח את האוטו לבדיקה ויגידו לה מה מצב הרכב". (שם, שורות 26-27). אינני מאמינה לנתבע, כי אמר דברים אלה לתובעת. אין כל הגיון בטענת הנתבע, כי הודיע לתובעת, כי מדובר ברכב אשר היה בעבר בבעלות חברה, וכי אין הוא יודע כמה ק"מ נסע הרכב כאשר אין לנתונים אלה השפעה על מחיר המכירה. הנתבע לא הוכיח את טענתו, כי מדובר ברכב משופר אשר מחירו לפי המחירון היה גבוה מהסך של 55,000 ₪ כטענת התובעת. התובעת צירפה לכתב התביעה תדפיס ובו רישום כניסות של הרכב למוסכים "יהב ומרכזי". נתוני התדפיס מצביעים על שינוי במד האוץ ברכב. אני סבורה, כי הנתבע ידע, כי מד האוץ אינו משקף את מס' הק"מ האמיתי אשר נסע הרכב. ג. מחיר הרכב בפועל התובעת צירפה לכתב התביעה דו"ח שמאי מטעם "לוי יצחק שמאים", אשר בו מצויין מחיר הרכב נכון לחודש אפריל 2001 בו נמכר הרכב לתובעת. בהערכתו, התייחס השמאי לנושא הבעלות ולמצבו האמיתי של מד האוץ. השמאי העריך את שווי הרכב עובר למכירתו בסך של כ-47,000 ₪. השמאי לא התייחס למצבו המכני של הרכב. 5. התובעת סבורה היתה, כי היא קונה רכב אשר היה בבעלות פרטית בלבד, ורכב אשר "גמע" מספר קילומטרים מסויים. למעשה, נמכר לה רכב אשר שימש חברה ומספר הקילומטרים שעבר, הינו יותר מפי שניים מהמספר אשר נגלה לה במד האוץ. אני סבורה, כי הנתבע ביצע תרמית כלפי התובעת ביחס לזהות הבעלים הקודם ברכב וכן ביחס למס' הק"מ שנסע הרכב. 6. א. הנתבע חייב לפצות את התובעת בגין התרמית האמורה. ההפרש בין מחיר המכירה של הרכב לבין שוויו האמיתי של הרכב במועד המכירה, לפי חוות דעת השמאי, סך של 8,000 ₪ תשלום שכ"ט השמאי 702 ₪, פיצוי בגין עגמת נפש סך של 6,000 ₪. אני דוחה התביעה לתשלום הסך של 6,093 ₪ בגין תיקוני הרכב. הן משום שנושא מד האוץ נכלל כבר בהפרש מחיר המכירה והן משום שמדובר בתיקונים שבוצעו בתחילת 2002, לאחר שהרכב היה בשימוש התובעת כ-8-9 חודשים. ב. לפיכך, הנני מחייבת את הנתבעים לשלם ביחד ולחוד, לתובעת, סך של 14,702 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27/4/01 ועד התשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רכבמכירת רכבתביעות קטנותגילוי נאות במכירת רכב