קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת בעלות רכב - השלמת הכנסה: 1. בתאריך 31.12.08 הגיש התובע למל"ל תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. התביעה נדחתתה ע"י המל"ל מן הנימוק כי התובע, נותר בפועל הבעלים של רכב הגם שהצהיר בפני המל"ל כי מכר את רכבו , הצהרה שיש בה משום ניסיון הונאה, התנהלות חמורה לכשעצמה. בנוסף, התובע לא התייצב בשירות התעסוקה בחודשים הרלבנטיים - 12/08 ו 1/09. 2. תמצית טענות התובע: הרכב נמכר על ידו לאביו והוא בשימושו הבלעדי . האב גם נושא באחזקת הרכב . אין באפשרות התובע להתייצב בשירות התעסוקה כדורש עבודה מאחר והאב זקוק להשגחה תמידית ולטיפול צמוד בשל מצבו הרפואי. 3. העיד בפני התובע בלבד שייצג את עצמו בהבהירו, כי פנייתו ללשכה לסיוע משפטי לצורך ייצוגו בביה"ד - נדחתה. במהלך הדיון חזר והודיע, כי הוא "מתעקש על ניהול תיק זה". דיון והכרעה אקדים אחרית לראשית ואומר כבר עתה, כי תביעה זאת - דינה להדחות, כפי שיובהר להלן. לעניין הרכב 4. בטופס התביעה למל"ל הצהיר התובע, כי בידיו רישיון נהיגה, אולם אין בבעלותו ו/או בשימושו רכב. בהצהרתו בפני פקיד התביעות, מיום 15.1.09 , הבהיר התובע: "מכרתי רכב הונדה שנת 92 לסוחר חלקי חילוף ב 1000 ₪. הרכב היה פגוע מתאונה ולא שמיש. לא ערכתי זכרון דברים עם הסוחר ואין לי הוכחה למצבו של הרכב" . מנגד, בכתב התביעה לביה"ד טען התובע,, כי מכר את הרכב לאביו, כחצי שנה לפני מועד הגשת תביעתו למל"ל ומאז - "הרכב נתון לשימושו של אבי בלבד וגם אחזקת הרכב באחריותו בהתאם. מכאן שאין לטעון כי הנני בעל הרכב". עוד טען, כי "במשך כשנה לפני העברתו לשימושו של אבי, הנ"ל העביר לי כספים אשר שימשו אותי לצורך קיום שוטף וראיתי בכך תמורה הולמת בעבור הרכב". את ההעברה הרשמית במשרד הרישוי ביצע, לדבריו, ימים בודדים לאחר הגשת התביעה למל"ל. יצוין, כי לא הוצג בפנינו שטר העברת הבעלות. הוצגה בפנינו תעודת ביטוח בלבד שאכן, הונפקה ע"ש האב, אולם זו אינה רלבנטית להליך זה משמדובר בתעודה מתאריך 1.4.09. 5. באשר לסיבה בגינה העביר את הרכב לאביו - בכלל ובעיתוי הנטען - בפרט (ככל וכך), העיד התובע בביה"ד: "עד עכשיו לא היה לי צורך להעביר אותו פורמאלית. הצורך התעורר במועד עליו דיברתי, בסמוך להגשת התביעה, משום שהמוסד לא מאפשר שאהיה בעלים של רכב כשאני מגיש תביעה לגמלת הבטחת הכנסה." 6. להזכיר, האב - למרבה הצער - סובל מעיוורון. משנשאל התובע מדוע הועבר, אפוא, הרכב לאב, העיד: "אבי עיוור. אבי לא נוהג ברכב אך זה עדיין לא מונע ממנו להשתמש ברכב. אפשר להשתמש ברכב גם בלי לנהוג בו, ע"י כך שמישהו אחר מסיע אותו ברכב". "שכח" התובע, מסתמא, כי בהצהרתו בפני פקיד התביעות - משהצהיר כי הרכב נמכר לסוחר חלקי חילוף הוסיף ומסר, כי "הרכב היה פגוע מתאונה ולא שמיש". 7. בהמשך עדותו בביה"ד, התייחס לזהות ה"מישהו האחר" ה"מסיע, את האב ברכב (שאינו שמיש עוד !) ולעניין זה העיד: "לפעמים אחותי נוהגת בו... לא ידוע לי מי עוד". בד בבד אישר, כי אחותו כלל לא מתגוררת עם האב, משמתגוררת היא עם בעלה וילדיה בקריית חיים בעוד שהאב מתגורר עם התובע באותה דירה, בקריית מוצקין. בנוסף הודה, כי לאחותו ולבעלה יש רכב משלהם, אולם "היא (האחות - ע.ק) לא מסיעה אותו (את האב - ע.ק) ברכב שלה ושל בעלה מאחר וזה יותר נח להסיע ברכב של אבי." האמנם? התובע עצמו, מסתמא, לא שוכנע בגרסתו שלו, משהעיד בהמשך, היפוכו של דבר: "אם אני נשאל מדוע אחותי היתה צריכה להסיע את אבי ברכב הזה אני משיב, שקודם כל היא היתה מסיעה את אבי גם ברכב שלה." התובע הוסיף , בשלב זה, כי לאמתו של דבר: " הצורך של אבי ברכב אינו הכרחי". התובע חזר על הדברים בהמשך משהעיד: "אני לא יודע אם אבי כל כך זקוק לרכב." 8. אף לגבי השאלה שמא נזקק האב לרכב לצורך טיפולים רפואיים - בהתייחס למועדים הרלבנטיים להליך זה (החודשים 12/08 - 1/09), לא ידע התובע להבהיר את הצורך של האב ברכב, משהעיד, כי הטיפול שקיבל אביו באותה עת הסתכם בביקורים מעת לעת אצל "רופא לסוכרת" וכי טופל בזריקות אינסולין 3 פעמים ביום וכדורים ללחץ דם, אולם "הוא מקבל את הזריקות בבית וכן את הכדורים הוא נוטל בבית, זה חלק מהטיפול." 9. בסיכומו של דבר, עת נשאל התובע שוב , מה היה צורך להעביר את הרכב לאב, בשים לב לעדותו דלעיל, יצא המרצע מן השק משהודה לבסוף: "אם אני נשאל כעת, לאור כל דברי לעיל, מדוע העברתי את הבעלות לרכב משם (צריך להיות: "משמי" - ע.ק ) לשם אבי העיוור והחולה לטענתי, אני משיב שהיה לי נח למכור לאבי את הרכב מתוך ציפייה שבבוא הימים הרכב יימכר לי חזרה, בין היתר כי אני קשור לרכב זה ואם אמכור אותו למשהו זר, אותו קונה לא יוכל למכור לי אותו חזרה ואני קשור רגשית דווקא לרכב זה." 10. לא למותר יהא להוסיף ולציין, כי בהמשך עדותו הבהיר התובע, כי אחותו עובדת במשרה מלאה ביוקנעם וכי היא נוסעת לעבודה וממנה ברכבה. מנגד, רכב ההונדה ש"נמכר" לאב, חונה בקביעות בבית בו מתגוררים יחדיו התובע והאב, שם גם נמצאים מפתחות הרכב ומסמכיו . התובע אף ידע לנקוב במועד הטסט של הרכב, שהוא "בעוד חודשיים" (ממועד ישיבת ההוכחות). להזכיר, מדובר ברכב לגביו הצהיר התובע עוד ב 1/09 כי הוא לאחר תאונה, בלתי שמיש וכי נמכר לסוחר בחלקי חילוף . 11. הנה כי כן, כמספר הגרסאות כך מספרן של הסתירות . בנסיבות כמתואר לעיל, משעפ"י גרסתו האחרונה של התובע, הרכב הועבר לאביו העיוור, לצרכים שאינם ברורים אף לתובע עצמו ("הרכב לא הכרחי לו..."), לאחר הגשת תביעתו למל"ל ורק משהובהר לו כי בעלות על רכב שוללת גמלה, כאשר מפתחות הרכב ומסמכיו נותרו בהישג ידו של התובע (בדירה בה מתגורר הוא עם האב) והרכב עצמו נותר אף הוא בחניית הבית, כמקודם, עת היה הרכב רשום על שם התובע, שוכנעתי כי מדובר בהעברה פיקטיבית של הרכב, שנותר בפועל ,הלכה למעשה, בבעלות התובע ואף בשימושו, מצב השולל זכאותו לגמלה, בהתאם להוראות החוק וההלכה הפסוקה. ודוק, לא נעלמה ממני טענת התובע, כי אביו הוא שנושא בהוצאות הרכב, אולם אין בכך כדי לשנות , לאור ההלכה הפסוקה כפי שהובהרה בעב"ל 1010/04 זהבה עמר נגד המל"ל, מה גם משלא הובאו כל תימוכין לטענה משהציג התובע סה"כ 4 קבלות בדבר תשלום דלק שנעשה על דרך חיוב כרטיס האשראי של האב, אולם - הקבלות הן ממועדים שאינם רלבנטיים להליך זה (קבלות לחודשים 3/09, 4/09, 10/09) והוא הדין בתעודת הביטוח ע"ש האב, לפיה שולמה הפרמיה בחודש 4/09 ומשכך, ככל שתשלום זה בוצע ע"י האב (ולעניין זה לכשעצמו לא הובאו ראיות), הרי אף הוא אינו רלבנטי להליך דנן. בדין נדחתה אפוא תביעת התובע בגין בעלות על רכב ו/או שימוש בו. לעניין אי ההתייצבות בשירות התעסוקה 12. הגם שדי באמור לעיל לדחיית התביעה אוסיף ואציין ולו בבחינת למעלה מן הדרוש, כי אף נימוק זה לדחיית התביעה, בדין יסודו. להזכיר, אין מחלוקת כי התובע לא התייצב בכלל בשירות התעסוקה כדורש עבודה. טענתו, כי נבצר ממנו להתייצב בלשכה מאחר ואביו זקוק לטיפול ולהשגחה מתמדת ואלה נעשים על ידו - לא הוכחה. עפ"י התיעוד הרפואי אשר צורף לתיק סובל האב מעיוורון, סוכרת, יתר לחץ דם ומיאלומה נפוצה, בגינם הוכר כנכה ע"י וועדה רפואית של המל"ל (ר' פרוטוקול הוועדה מתאריך 27.3.08). כעולה מאישור רפואי שצירף התובע מרופא קופ"ח עולה, כי מדובר בפגימות מהן סובל האב כבר שנים קודם למועדים הרלבנטיים להליך זה (סוכרת ויתר לחץ דם אובחנו עוד ב - 2004, לגבי העיוורון מצויין כי זה אך "החמיר בחודשים האחרונים" ו המיאלומה אובחנה עוד ב 2007). יצוין, כי בכל המועדים בהם סבל האב מן הפגימות הללו - עבד התובע, כעולה מהצהרתו בפני המל"ל, לפיה בעבודתו האחרונה למשל, עסק מ 11/06 ועד 11/08 (חודשיים בטרם ההצהרה, שנמסרה ב 15.1.09), קרי - המצב בו מדובר לא מנע בעדו מלעבוד. ודוק, לא נעלם מעיני, כי באישור רופא קופ"ח מתאריך 1.1.09 נרשם, כי (האב) "זקוק להשגחה צמודה רוב שעות היממה", אולם רופא המל"ל, בפניו הובא האישור ואשר בדק את העניין קבע בחוות דעתו מתאריך 21.1.09, כי האב בן ה 65, הוא "חולה כרוני שסובל משנים מסוכרת, י.ל.ד ועיוורון" וכי "אין עדות מוצדקת על צורך להשגחה מצד התובע". לא זו אף זו. התובע עצמו אישר בעדותו בביה"ד, כי "הטיפול הצמוד" באביו מתמצה בסיוע בהזרקת אינסולין - 3 פעמים ביום, קריאת ערכי לחץ דם במכשיר הביתי ונטילת תרופות, וכי יש צורך ב "נוכחות" של אדם נוסף למקרה שמא האב "יסבול מהתעלפות פתאומית" בשל ירידת ערכי סוכר. יצויין, כי התובע לא טען לאירוע של התעלפות פתאומית שאירע בפועל במועדים הרלבנטיים או בסמוך להם, ממילא אף לא המציא תיעוד רפואי לתימוכין, מעבר להעלאת הטענה הסתמית והכללית בדבר "חשש" לאירוע כאמור בעתיד. זאת ועוד. עפ"י תקנה 3(א) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב - 1982, פטור מהתייצבות מי ש"עיקר זמנו מוקדש לטיפול בבן משפחה חולה הזקוק להשגחה תמידית בביתו....". עפ"י התקנה נדרשת השגחה תמידית וגם מטעם זה אין באישור רופא קופ"ח כדי לסייע לתובע, משנאמר בו, כי האב זקוק להשגחה "רוב שעות היממה" ולא - כל הזמן (ר' לעניין זה גם דב"ע תש"ן 39 - 04 המל"ל נגד חנה מנחם, פד"ע כא 490). זאת, מעבר לכך שלא הוכח כי "עיקר זמנו" של התובע מוקדש ל"טיפול" באב, משעפ"י עדותו ה"טיפול" מסתכם בהזרקת אינסולין 3 פעמים ביום ומדידת לחץ הדם. 13. בשים לב לכל המובהר לעיל במצטבר, הרי שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, כי נבצר ממנו להתייצב בשירות התעסוקה כדורש עבודה, מאחר ו"עיקר זמנו" מוקדם ל"טיפול" בבן משפחה "הזקוק להשגחה תמידית". 14. בנסיבות אלו ומשלא התייצב התובע בשירות התעסוקה - בכלל , הרי לא התקיים בו גם התנאי "בלעדיו אין" לצורך הזכאות לגמלה , זאת בנוסף ומעבר לקביעות דלעיל לעניין הבעלות על הרכב ו/או שימוש בו שכאמור, די בהן לכשעצמן, לשלילת הזכאות. 15. לסיכום ועל יסוד כל האמור לעיל במצטבר, בדין דחה המל"ל את תביעת התובע , מכל אחד מן הנימוקים כמפורט לעיל, מה גם במצטבר. 16. התביעה נדחית, אפוא. כמקובל בתביעות שהן בתחום הביטחון הסוציאלי אין צו להוצאות, הגם לא בלי היסוס במקרה זה. 17. לצדדים הזכות לערער על פס"ד זה לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסה"ד.     העברת בעלותהבטחת הכנסהבעלותבעלות רכברכב