קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפעלת מסעדה ללא רישיון: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ברסלר-גונן) מיום 20.1.11 בתיק חע"מ 118/07, לפיו הרשיע את המערער בעבירה של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון, לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן:"החוק"), בכך שבתאריכים שונים בחודש 11/06 וכן ב-3.7.06 ו-14.1.07, ניהל המערער במרכז המסחרי ברהט, מסעדה, שהינה עסק טעון רישוי, בלא שהיה בידו רישיון או היתר זמני. בית משפט קמא גזר על המערער בין היתר, קנס כספי בסך 22,000 ₪ וצו סגירה שתוקפו מיום 20.6.11 (דהיינו, בחלוף 5 חודשים מיום מתן גזר הדין). הערעור כנגד הכרעת הדין נטען כי לא היה מקום להרשיע את המערער בניהול העסק בכל התאריכים הנקובים בכתב האישום, נוכח הראיות שהביא המערער. עד ההגנה עו"ד סמי אבו סהיבאן, מנהל מחלקת רישוי עסקים ברהט, העיד כי לצורך הסדרת דרישות העיריה, סגר המערער את העסק לתקופה מסויימת לצורך שיפוצים. מכאן מניח ב"כ המערער, כי לבטח מדובר על התקופה "שבין המעבר השנים 2006-2007" (סעיף 12 לכתב הערעור), התקופה בה סורבה בקשתו הראשונה של המערער לרישיון, והוא סגר את העסק כדי להתאימו לדרישות העירייה. איני מקבלת טענה זו. ראשית, המערער הודה באמצעות בא כוחו, במסגרת ישיבת המענה ביום 14.9.10, בעובדות סעיף א.1 לכתב האישום. סעיף זה מונה את המועדים בהם פעל העסק ללא רישיון. ב"כ המערער לא ביקש לחזור בו בשום שלב מההודיה. ההסתמכות על עדותו של אבו סהיבאן אין בה ולא כלום, שכן עד זה, כאמור בהכרעת הדין, לא מציין את מועדי סגירת העסק לצורך השיפוץ. יתרה מזאת, מעדותו עולה כי העסק נסגר לצורך שיפוצים לאחר חודש ינואר 2007 (המועד האחרון הנזכר בכתב האישום), כך שעדות זו רק מחזקת את הטענה העובדתית, לפיה במועדים המפורטים בכתב האישום, העסק פעל. אין לשכוח גם את המנעותו של המערער מלהעיד ולמסור גרסה, המחזקת אף היא את ראיות התביעה. אשר על כן, אני מקבלת את מסקנת בית משפט קמא, לפיה ההודיה הראשונית לא נסתרה בראיות אחרות. לחילופין, טוען ב"כ המערער, כי יש להימנע מהרשעת המערער בשל הגנה מן הצדק, נוכח מאמציו הכנים לקבל את הרישיון, מול עסקים אחרים אשר אינם ממלאים חובה זו, ונוכח המניעות האובייקטיבית הקיימת היום, שאינה תלויה במערער. גם טענה זו אני דוחה. הוכח כי במועדים הרלוונטים לכתב האישום, המניעה לקבל רישיון עסק לא היתה נעוצה ברשויות כיבוי האש, ואותה עת גם לא היה קיים הליקוי במערכות הכיבוי, אשר מונע כיום את קבלת הרישיון. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, המניעה היתה נעוצה בליקויים אחרים, אשר המערער הסדירם במהלך השנים. כשלעצמה, פעולת המערער להסדרת הליקויים, אינה מהווה טעם שלא להרשיעו בניהול העסק ללא רישיון, לאחר שפתח אותו מבלי לקבל רשיון עסק תחילה. טענת ב"כ המערער כי עסקים אחרים אינם פועלים להשגת רישיון עסק, והעיריה לא עושה דבר נגדם, לא הוכחה, אלא נסתרה. מתוך נ/4, שהוא מכתבו של מר סהיבאן לב"כ המערער, המציין אילו עסקים טעונים רישוי מצויים בקניון, ואילו הליכים ננקטו נגדם, עולה כי העיריה נוקטת בהליכים, ואף הביאה לסגירת חלק מהעסקים שפעלו ללא רישיון. לפיכך, הטענה של הגנה מן הצדק, ככל שהיא מתייחסת לעצם הגשת כתב האישום, אין לה על מה שתסמוך, וככל שהיא מתייחסת להפליית המערער לעומת אחרים, לא הוכחה. ב"כ המערער טען כי כיום עצם המניעה מלקבל אישור כבאות, המונע קבלת רישיון עסק, מקים הגנה מן הצדק. זוהי טענה שלא ניתן לקבלה. ראשית, המניעה הזו אינה נעוצה במשיבה, אלא בהנהלת הקניון, ולכן אין לטעון כי התנהגות המשיבה מונעת מהמשיב להסדיר את רישיון העסק. מעבר לכך, יש לזכור כי עסקינן בעסק מסוג מסעדה, וקבלת טענה כאמור, משמעה מתן היתר לקיים עסק שעוסק בבישול וצלייה, בקניון שבו מערכות כיבוי האש אינן תקינות. זוהי תוצאה שלא תעלה על הדעת, גם אם היה מוכח שעסק נוסף שמתנהל באותו קניון, פועל ללא רישיון. הערעור כנגד גזר הדין המערער מלין על צו הסגירה שניתן במסגרת גזר הדין, וטוען בהקשר זה, כי גם העירייה וקופת חולים שוכרות משרדים בקניון ללא אישור כבאות. בא כוח המערער טוען כי היה על בית משפט קמא לעשות שימוש בשיקול הדעת המוקנה לו במסגרת הסעיף במילה "רשאי", ולא להורות על סגירת המקום. איני סבורה כי נכון היה שלא להורות על סגירת המקום. ראשית, בכל הנוגע לטענת האפליה, לא הוכח שהעירייה או קופת החולים מחוייבות ברישיון עסק, ההפך הוא הנכון. מנ/4 עולה כי מדובר בעסקים שאינן טעונים רישוי. מעבר לכך, לגופו של עניין, הדברים שנאמרו לעיל בעניין הסיכון הנשקף לציבור מהמשך פעילות העסק במקום שבו מערכות הכיבוי אינן תקינות, מתייחסים גם לרכיב צו הסגירה שבגזר הדין. יצויין כי צו הסגירה לא נקבע לכניסה מיידית לתוקף, אלא ניתנה למערער ארכה להסדיר את הטעון הסדר, ובכך נערך לטעמי איזון בין האינטרס של המערער לבין האינטרס הציבורי. הקנס שהושת בגזר הדין אינו חורג מהסביר ולא מצאתי לנכון להתערב בו. אשר על כן, אני דוחה את הערעור ומחייבת את המערער בהוצאות המשיבה בסך 2,000 ₪. עסק ללא רישיון