המבקשת עתרה להעברת הדיון לבית המשפט לעניינים מנהליים, ועיקר טענתה היה שתביעת הפיצויים היא תביעה שעילתה מכרז, ומשום כך הסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת מכוח סעיף 5(3) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תש"ס-2000. בקשתה נדחתה, ובית המשפט קמא קבע, בעקבות דברים שנאמרו בבש"א (ת"א) 25278/01 ג'יימס ריצ'ארדסון פרופרטי לימיטד נ' רשות שדות התעופה בישראל שהתובענה שבפניו שייכת לשלב החוזי, ואז הסמכות העניינית הנקבעת לפי האמור בכתב התביעה נתונה לו, ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים. הוא הוסיף עוד כי בדרך כלל הודעת זכייה שמוסר בעל מכרז למציע שזכה היא קיבול של הצעתו, ולפי הנאמר בכתב התביעה הנסיבות אינן מצדיקות את המסקנה שההתקשרות בין הצדדים במסגרת המכרז הייתה שלב טרום חוזי והחוזה עצמו לא השתכלל. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות בית המשפט בענייני מכרזים: זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת ע' חן-ברק) מיום 26.12.10 בת"א 19473/04/10 ("ההחלטה"). בהחלטה דחה בית המשפט קמא את טענת הנתבעת (המבקשת כאן) שלפיה הסמכות לדון בתובענה שבפניו נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ובהתאם לכך הוא גם דחה את הבקשה להעביר את הדיון לאותו בית משפט . ביקשתי את תשובת המשיבים, ולאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה החלטתי לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור עצמו, לקבל את הערעור ולהורות על ביטול ההחלטה ועל העברת התובענה לבית המשפט לעניינים מנהליים. קודם שאנמק את החלטתי אציין שלא מצאתי בסיס מספיק לטענת המשיבים שהבקשה הוגשה באיחור. בבקשה נטען שההחלטה התקבלה אצל המבקשת ביום 10.1.11. המשיבים טוענים שכבר ביום 6.1.11 הועברה הודעת פקס לבאת כוח המבקשת, שבה התבקש תשלום ההוצאות שנפסקו למשיבים בבית המשפט קמא. המשיבים מוסיפים וטוענים, שבירור שעשו במזכירות בית המשפט העלה שההחלטה נמסרה לבאת כוח המבקשת ביום 5.1.11. על רקע טענה זו ביקשתי הבהרה מהמבקשת, ובתשובה הגישה המבקשת עותק של העמוד הראשון של ההחלטה, שעליו חותמת "נתקבל" מיום 10.1.11. אני רואה לקבל את הבהרת המבקשת ובהתאם לכך לקבוע שלטענת המשיבים, שהבקשה הוגשה באיחור, אין יסוד מספיק. לעצם העניין אני סבור שהדין הוא עם המבקשת. הרקע, בקיצור המתחייב, הוא שהמבקשת פרסמה מכרז למכירת בניין ברחוב תל אביב בחיפה ("הנכס"). המשיבים 1 ו-2 הציעו הצעה לרכישת הנכס, וביום 7.5.09 הודיעה המבקשת למשיבים על זכייתם במכרז. המשיבה 3 היא תאגיד שהוקם על ידי המשיבים 1 ו-2 לצורך ההתקשרות בהסכם עם המבקשת בעקבות המכרז. ביום 2.6.09 גילה המשיב 2 שהמרפסות שהיו בנויות בחזית הנכס נהרסו ודלתות ומעקות נעקרו מן הנכס. המשיבים הודיעו למבקשת כי הם עומדים על זכייתם במכרז מחד גיסא, ומאידך גיסא הם דורשים שהמבקשת תשיב את הנכס למצבו בעת שנערך הסיור, טרם הגשת ההצעות במכרז. משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכם, החליטה ועדת המכרזים של המבקשת על ביטול המכרז, השבת הערבות למשיבים ועריכת מכרז חדש. תוכן ההחלטה הודע למשיבים ביום 10.12.09. המשיבים הגישו את התביעה לבית המשפט קמא, והם תובעים בה פיצויי קיום בשל הפרת ההסכם שאותה הם מייחסים למבקשת. המבקשת עתרה להעברת הדיון לבית המשפט לעניינים מנהליים, ועיקר טענתה היה שתביעת הפיצויים היא תביעה שעילתה מכרז, ומשום כך הסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת מכוח סעיף 5(3) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תש"ס-2000. בקשתה נדחתה, ובית המשפט קמא קבע, בעקבות דברים שנאמרו בבש"א (ת"א) 25278/01 ג'יימס ריצ'ארדסון פרופרטי לימיטד נ' רשות שדות התעופה בישראל (טרם פורסם, 1.1.02)) ("עניין ריצ'רדסון"), שהתובענה שבפניו שייכת לשלב החוזי, ואז הסמכות העניינית הנקבעת לפי האמור בכתב התביעה נתונה לו, ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים. הוא הוסיף עוד כי בדרך כלל הודעת זכייה שמוסר בעל מכרז למציע שזכה היא קיבול של הצעתו, ולפי הנאמר בכתב התביעה הנסיבות אינן מצדיקות את המסקנה שההתקשרות בין הצדדים במסגרת המכרז הייתה שלב טרום חוזי והחוזה עצמו לא השתכלל. עיקר טענותיה של המבקשת הוא שלפי סעיף 1 לתוספת השלישית לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים תש"ס-2000 ("החוק"), סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים משתרעת על תובענה לפיצויים שעילתה במכרז, והיא מוסיפה וטוענת שזוהי לאשורה עילת תביעתם של המשיבים. לטענתה, בית המשפט קמא בחן את התביעה באספקלריה של הסעד שלו עתרו התובעים, בעוד שהמבחן הנכון הוא מבחן העילה או מהות הסכסוך. המבקשת מוסיפה וטוענת כי גם אם היה מקום לקבוע שפרסום הודעת הזכייה היווה קיבול של הצעת המשיבים, עדיין נשלטים היחסים ביניהם על פי דיני המכרזים, וממילא נתונה התביעה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. עוד טוענת המבקשת כי במהותו מצוי הסכסוך בתחום המכרזים, וגם משום כך הסמכות להכריע בו נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. עיקר טענות המשיבים הם שמעת שניתנה הודעת הקיבול הסתיים ההליך המכרזי, וממילא מצויה המחלוקת בתחום החוזי והסמכות להכריע בה נתונה לבית המשפט קמא. לטענתם, התביעה במהותה היא תביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם ולא בגין הליכי מכרז, ומשום כך בית המשפט לעניינים מנהליים אינו הערכאה המוסמכת לדון בעניין. כאמור, אני סבור שהדין הוא עם המבקשת. תחילה אציין כי כמו המבקשת, אף אני סבור שעניין ריצ'רדסון אינו רלוונטי לענייננו, וככל שהוא שימש בסיס להנמקת ההחלטה, לא היה מקום להיזקק אליו. ההליך שהתנהל שם נגע אמנם לחוזה שנכרת בעקבות מכרז, אלא שהמכרז נערך והסתיים בשנת 1997, ואילו ההליך הוגש לבית המשפט בשנת 2001, ונטען שהמשיבה שם (רשות שדות התעופה) לא יכלה להאריך את תקופת ההסכם עם מי שזכתה מספר שנים קודם לכן במכרז. על רקע זה סבר בית המשפט שהעניין אינו בא בגדר סמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים, אולם אני מתקשה לראות כיצד הדבר רלוונטי לענייננו. דומה שבמקרה שבפניי מצב העניינים שונה בתכלית השינוי, מפני שכפי שאמר בית המשפט קמא (בסעיף 7 של ההחלטה), לאחר שהצדדים לא השכילו להגיע להסכם בדבר יישוב המחלוקת, החליטה ועדת המכרזים של המבקשת לבטל את המכרז ולערוך מכרז חדש. השאלה אם החלטת ועדת המכרזים היא החלטה סבירה או שמא היא פסולה, ובשל כך מקימה למשיבים עילת תביעה, היא שאלה שהתשובה עליה מצויה בתחום המשפט המנהלי, והיא גם השאלה המהווה את עילת תביעתם של המשיבים כלפי המבקשת. במילים אחרות העובדה, שגם עליה עמד בית המשפט קמא בהחלטה, שהמשיבים תובעים פיצויי קיום בשל מה שהם טוענים שהוא הפרת ההסכם על ידי המבקשת, אינה מוציאה את העניין מתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, מפני שאת אותו סעד ממש ניתן לראות גם כפיצוי בשל החלטת המשיבה לבטל את המכרז. משום כך דומה כי המבקשת צודקת כשהיא טוענת שכאשר נקבע בסעיף 5(3) לחוק שסמכותו של בית המשפט היא לדון בתובענה המנויה בתוספת השלישית, ובזו נאמר "תובענה לפיצויים שעילתה במכרז...", הרי שתביעת המשיבים היא תביעה מעין אלה שבהן מדברים סעיפים 5(3) לחוק וסעיף 1 לתוספת השלישית שלו. למותר לציין שאין בדברים הנאמרים כאן כדי לקבוע עמדה כלשהי בנוגע לטענות המשיבים לגופו של עניין, והתוצאה שאליה אני מגיע מתייחסת אך ורק לשאלת הסמכות לדון בתביעת המשיבים נגד המבקשת. אוסיף עוד, כי נראה שיש טעם בטענת המבקשת שהיה מקום לבחון את שאלת הסמכות על רקע הדברים שנאמרו בעע"מ 9660/03 עיריית רחובות נ' אילן שבדרון, נט (6) 241 (2005) התומכים בהשקפה שפועלה או מחדליה של ועדת מכרזים מקימים בדרך כלל עילת תביעה שהסמכות לבררה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. משום כל אלה אני סבור שיש לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור עצמו, לקבל את הערעור, להורות על ביטול ההחלטה ועל העברת הדיון לבית המשפט לעניינים מנהליים, אשר ידון בו בהתאם לסמכותו לפי סעיף 5(3) לחוק וסעיף 1 של התוספת השלישית לו. המשיבים ישלמו למבקשת שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5000 ₪ . מכרז