המסגרת המשפטית לבחינת סוגית פסילת שופט מלישב בדין מעוגנת בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בסעיף 39א לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 ובתקנות 112א-ג לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. בכל הנוגע לפסלות בעל תפקיד שיפוטי, הן בבתי הדין לעבודה והן במערכת בתי המשפט הכללית, הלכה היא כי אין לקבל טענת פסלות אלא במקום בו קיימות נסיבות מוכחות בעטיין קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים בניהול המשפט או לדיעה משוחדת של היושב בדין. המבחן לעניין זה הוא אובייקטיבי, וקיומו של חשד או חשש בלבד לא יביאו לפסילה (ראה; דב"ע נה/96-2 אריק בן חורין - מדינת ישראל ואח', פד"ע כח 189, 195; דב"ע נד/96-4 שמעון פריזנט - קוינאמטיק ישראל ואח', פד"ע כז 227, 230; דב"ע נב/92-26 תופיק גנאם - משרד החינוך, פד"ע כד 166, 167). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסלות שופט בית דין לעבודה:   הנשיא סטיב אדלר: זהו ערעור על החלטתו של השופט מיכאל שפיצר, מיום 14.4.02, שלא לפסול עצמו מלדון בתביעה שהגישה המערערת (להלן - הגב' שדה) לבית הדין האזורי בחיפה נגד המשיבות 4,3,2 ( להלן - המשיבות) (עב 2198/98). תמצית העובדות הצריכות לעניין: הגב' שדה, בעלת ומנהלת מעון הילדים "בייבי כיף" שבקרית חיים, הגישה בבית הדין האזורי, תביעה כנגד המשיבות, מטפלות במעון, למתן צווי מניעה שונים שעניינם אי תחרות ושמירה על סודותיו המסחריים של המעון. זאת, לאחר שהתברר לה, לטענתה, כי הן פתחו מעון מתחרה בשם "גוצלי", אשר אליו החלו הורים להעביר את ילדיהם ממעונה שלה. המערערת תבעה אף פיצוי כספי בגין הנזק והפסד המוניטין שנגרם לה, לטענתה, על ידי המשיבות. מספר חודשים לאחר הגשת תביעתה של הגב' שדה, הגישו המשיבות 2 ו - 4, כל אחת בנפרד, תביעות לתשלום זכויות סוציאליות שונות המגיעות להן, לטענתן, בגין תקופת עבודתן במעון. הדיון בתביעות אלה אוחד עם הדיון בתביעתה של הגב' שדה בהחלטתו של סגן השופט הראשי ש' גוטמכר, שניהל את הדיון בהליך עד לפרישתו (בש"א 6828/98, מיום 19.4.99). בד בבד עם הגשת תביעתה, הגישה הגב' שדה בבית הדין האזורי, בקשה לצו זמני שעיקריה דומים לאלו שבכתב התביעה (המ' 2397/98). המשיבות 2 ו - 3 הצהירו כי לא תעשה על ידי מי מהן פניה אל הורי הילדים הנימנים על מעונה של הגב' שדה ולהצהרתן ניתן תוקף של החלטה. בקשתה של הגב' שדה לפי פקודת בזיון בתי משפט לפיה, מפירות המשיבות 2 ו -3 את הצו הזמני, נדחתה (בש"א 5225/98). ביום 28.1.2001, במסגרת דיון מוקדם שהתקיים בתובענות המאוחדות, הגישה הגב' שדה בקשה לתיקון כתב התביעה בעקבות דיון מוקדם שנערך ביום 26.12.00 ולאור השינויים שחלו בפסיקה בכל הנוגע להגבלת חופש העיסוק (בש"א 379/01). בית הדין האזורי דחה את הבקשה, תוך שהוא מפריד את הדיון בתביעותיהן של המשיבות 2 ו-4 מתביעתה של הגב' שדה לאור העיכוב הרב שנגרם להן בעטיה. בקשה לעיכוב ביצוע החלטה זו ובקשת רשות ערעור עליה, נדחו.   3. נוסף על כל אלה, הגישה הגב' שדה בבית הדין האזורי בקשה, שהיא למעשה, בקשה לפסילת השופט שפיצר מלדון בעניינה. השופט שפיצר דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 14.4.02, הן בשל השיהוי בהגשתה והן לגופה. על החלטה זאת הוגש הערעור שבפנינו.   טענות הצדדים   4. ב"כ המערערת משית ערעורו של שתיים: האחת דיונית, לפיה קיבל בית הדין האזורי את מכתבה של הגב' שדה מיום 17.3.02, שנוסח על ידה, והתייחס אליו כאל בקשה לפסילת שופט, בה בשעה שהגב' שדה היתה מיוצגת על ידי עורך דין, זאת בניגוד לתקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - תקנה 472). השניה מהותית , לפיה השופט שפיצר אינו יכול לנהל את ההליך באופן חסר פניות מאחר וכבר גיבש דעה נחרצת, עת גילה דעתו כי "המצב המשפטי החדש הותיר מהתיק למעשה רק את כריכתו". ב"כ המשיבות 3,2 ביקש כי הערעור ידחה, תוך שהוא עומד על השיהוי בהגשת בקשת הפסילה. באשר להגשת הבקשה שלא על ידי עורך דין, נטען כי תקנה 472 מאפשרת לבעל דין לעשות כל פעולה הנדרשת ממנו "בין בעצמו ובין על ידי עורך דין" ומשכך אין לטענה זאת על מה שתסמוך. עוד טען ב"כ המשיבות, כי אימרתו של השופט שפיצר באשר לנותר מן התיק מהווה, לכל היותר, שיקוף של המצב המשפטי הקיים ואין בה כדי להעיד על משוא פנים. ב"כ המשיבה 4 תומך אף הוא בטענות אלה.   ה כ ר ע ה   5. נדרש תחילה לטענתו של ב"כ המערערת על אשר דן השופט שפיצר בבקשת הפסילה שנוסחה על ידי המערערת עצמה, עת היתה מיוצגת על ידו. תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד -1984 קובעת כדלקמן:   "כל פעולה בבית משפט הנדרשת מאת בעל דין או המותרת לו על פי דין, רשאי בעל הדין לעשותה בין בעצמו ובין על ידי עורך דין..."   מקובלת עלינו טענת המשיבות כי לשון התקנה מאפשר נקיטת פעולות בפני בית המשפט על ידי בעל הדין עצמו. עצם קבלת הבקשה לפסילה שנוסחה והוגשה על ידי המערערת, אינה מנוגדת לסדרי הדין ואינה מהווה עילה לפסילת שופט.   6. המסגרת המשפטית לבחינת סוגית פסילת שופט מלישב בדין מעוגנת בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בסעיף 39א לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 ובתקנות 112א-ג לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. בכל הנוגע לפסלות בעל תפקיד שיפוטי, הן בבתי הדין לעבודה והן במערכת בתי המשפט הכללית, הלכה היא כי אין לקבל טענת פסלות אלא במקום בו קיימות נסיבות מוכחות בעטיין קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים בניהול המשפט או לדיעה משוחדת של היושב בדין. המבחן לעניין זה הוא אובייקטיבי, וקיומו של חשד או חשש בלבד לא יביאו לפסילה (ראה; דב"ע נה/96-2 אריק בן חורין - מדינת ישראל ואח', פד"ע כח 189, 195; דב"ע נד/96-4 שמעון פריזנט - קוינאמטיק ישראל ואח', פד"ע כז 227, 230; דב"ע נב/92-26 תופיק גנאם - משרד החינוך, פד"ע כד 166, 167). 7. לענייננו, טענה המערערת, כי אין בידו של השופט שפיצר לנהל את הדיון באופן אובייקטיבי. לא מצאנו כי קיימת במקרה דנן אפשרות ממשית למשוא פנים בניהול ההליך או כי השופט שפיצר לא יוכל להכריע בו באופן אובייקטיבי. התבטאותו של השופט שפיצר באשר לנותר מתיקה של המערערת, נאמרה במסגרת קדם דיון שהתנהל בהליך וטרם שמיעת ההוכחות. כפי שכבר נפסק, שופט רשאי להביע עמדתו באשר לסיכויי ההליך במסגרת דיון מוקדם ובנסיון להביא את הצדדים לידי פשרה. אין הבעת עמדה כאמור מהווה נסיבה חיצונית המעידה על אפשרות מסתברת שנבצר מהשופט לדון בעניינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה (בג"צ 4057/00 ישקר בע"מ נ' בית הדין הארצי, פ"ד נה(3) 734).   8. יתרה מזו. התבטאותו של השופט שפיצר נאמרה על רקע השינוי המהותי שהתרחש בהלכה בכל הנוגע למתן צווים להגבלת עיסוק. וכלשונו:   "הפניית תשומת ליבם של הצדדים לשינויים שחלו בפסיקה - ובנושא הגבלת עיסוק, חלו שינויים מהותיים, הינה דבר נכון בעיני לעשותו, במיוחד שעה שהמבקשת היתה מיוצגת...בהקשר זה אמרתי לב"כ התובעת כי המצב המשפטי החדש הותיר מהתיק למעשה רק את כריכתו, ולכן מן הראוי לתקן את כתב התביעה. למבקשת לא היתה טרוניה כלשהי במהלך הדיון ואף לא מאז ועד היום".   הפניית תשומת ליבה של המערערת לשינויים בהלכה, שעה שתביעתה הוגשה טרם שינויים אלה, אין בה כדי להעיד על משוא פנים בניהול המשפט ואדרבה, היא מהווה שיקוף של המצב המשפטי הקיים וראויה בנסיבות העניין.   9. לאמור נוסיף, הגם שלא כטעם עיקרי או מכריע, את השיהוי הניכר בהגשת בקשת הפסלות לבית הדין האזורי, כפי שתואר בהחלטתו של השופט שפיצר, המהווה טעם נוסף לדחיית הערעור.   10. זאת ועוד, כפי שנפסק על ידי בית דין זה, במסגרת הליך ערעור, ינתן משקל רב לעמדתו של השופט, הסבור כי אין הוא מנוע מלשבת בדין ורק במקרה קיצוני תתערב ערכאת הערעור בחוות דעתו (ע"ע 10/99 גבור לוקש - הטכניון, פד"ע לב 180, 184). בהחלטתו קבע השופט שפיצר את הדברים הבאים:   "לא מצאתי בבקשה אמירה קונקרטית המצביעה על משוא פנים, או גיבוש עמדה - מה גם שלא כך הם פני הדברים - והראיה לכך כי, התובעת עצמה מציינת כי הצעתי לה לתקן את כתב התביעה".     9. לאור כל האמור, הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבות 2 ו- 3 (שתיהן יחד) הוצאות ערעור זה בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ. המערערת תשלם למשיבה 4 הוצאות ערעור זה בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ.    נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח שופטיםפסלות שופטבית הדין לעבודה