התובענה דנן עניינה מתן פס"ד הצהרתי בדבר בעלות התובע על מקרקעין ורישומן ע"ש התובע תוך ביטול העיקול הרשום על מקרקעין אלה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק דין הצהרתי לבעלות במקרקעין: 1) הנתבע מס' 1הינו הבעלים הרשום של המקרקעין המזוהים כחלקות 44ו- 66 בגוש 19682, 57בגוש 19647, 58בגוש 19654ו- 19בגוש 19651מאדמות הכפר פסוטה (להלן: "המקרקעין"). ע"פ הנטען בתביעה רכש התובע מאת הבעלים הרשום הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע) את המקרקעין הנ"ל וזאת בהתאם לשני חוזי מכר מיום 18/8/91 אשר העתקים מהם צורפו לכתב התביעה. 2) התובענה דנן שעניינה מתן פס"ד הצהרתי בדבר בעלות התובע על המקרקעין הנ"ל ורישומן ע"ש התובע תוך ביטול העיקול הרשום על מקרקעין אלה לטובת נתבע מס' 3, כפי שיפורט להלן, הוגשה במקור כנגד 7נתבעים ששמותיהם פורטו בכתב התביעה אולם בשלב מוקדם של הדיון נמחקו, תחילה שמותיהם של הנתבעים 2, 6ו- 7מהתביעה ולאחר מכן נמחקה התובענה גם נגד הנתבעים 4ו- .5כך שנותרו שני נתבעים, הנתבע שהנו כאמור הבעלים הרשום של המקרקעין הנ"ל ומי שחתם עם התובע על שני חוזי המכר הנ"ל ועארף קיוף שהיה ע"פ כתב התביעה המקורי, נתבע מס' 3הפך להיות נתבע מס' 2ע"פ ההחלטה מיום 14/12/98שמחקה את הנתבעים 2, 6ו- 7מהתביעה, (להלן "קיוף"). 3) המחלוקת הממשית בתובענה דנן הינה בין התובע לבין קיוף שכאמור לטובתו נרשם ביום 24/5/93עיקול על המקרקעין הנ"ל וזאת בהתאם לצו עיקול שניתן ע"י ראש ההוצל"פ בחיפה ביום 23/5/93בתיק הוצל"פ 2-93-9342- 02בו מבוצע פס"ד שניתן לטובת קיוף, ולפיו חוייב הנתבע, לשלם לו סכומי כסף כמפורט בפסה"ד שהעתקו צורף לכתב ההגנה. המחלוקת בקליפת אגוז הינה סביב השאלה אילו משתי הזכויות גוברת, זכותו של התובע שכאמור רכש מהנתבע, את המקרקעין ע"פ חוזי המכר הנ"ל, או זכותו של קיוף שלטובתו עוקלו המקרקעין הנ"ל. ואין מחלוקת בין הצדדים כי העיקול שהוטל על המקרקעין, כאמור לעיל, נרשם ביום 24/5/93כאשר המקרקעין הנ"ל היו רשומים ע"ש והתובע לא רק שלא רשם עד אז את העסקה במקרקעין הנ"ל ע"פ שני החוזים האמורים לעיל אלא אף לא דאג לרישום הערת אזהרה בעניין עסקה זו. 4) הנתבע זומן כדין לא הגיש כתב הגנה ולא הופיע לדיונים, על כן הוחלט ביום 28/2/99, לדון בהעדרו ואילו ב"כ התובע וב"כ של קיוף הצהירו בישיבת יום 3/6/99כי מוסכם עליהם כי התובע והנתבע חתמו ביום 18/8/91על שני החוזים שהעתקיהם צורפו לכתב התביעה. כמו כן מוסכם עליהם כי קיוף הינו נושה בנתבע מכוח פסק דין של בית המשפט השלום בחיפה שהעתקו צורף לכתב ההגנה, וכי על המקרקעין הנ"ל נרשם בלשכת רישום המקרקעין נצרת ביום 24/5/93עיקול לטובת קיוף, וזאת בהתאם לצו עיקול שניתן במסגרת תיק ההוצל"פ בו מבוצע פסק הדין האמור וזאת ביום .23/5/93 בעקבות ההסכמות הנ"ל הצהירו ב"כ הצדדים, כי המחלוקת שבינהם הינה מחלוקת משפטית ועל כן לא יהיה צורך בהבאת ראיות, וביקשו לסכם טענות בכתב. 5) לכל הדעות, זכויותיו של התובע במקרקעין אינן זכויות קניניות אלא זכויות אובליגטוריות בלבד, וגם ב"כ התובע מסכים לכך. שני החוזים שנחתמו ע"י התובע והנתבע בעניין המקרקעין הנ"ל מהווים "התחייבות לעשות עסקה" משום שלא נגמרו ברישום ראה בעניין זה הוראות סעיפים 6ו- 7לחוק המקרקעין התשכ"ט .1969אל מול זכות אובליגטורית זו קיים העיקול שנרשם לטובתו של קיוף שאין חולק כי אין בו כדי ליצור זכות קנינית כלשהי במקרקעין לטובת קיוף ואף אין בו כדי ליצור זכות אובליגטורית לטובת קיוף המתחרה בזכותו של התובע. זכות העיקול הינה במישור שונה מזכות אובליגטורית, עיקול אינו אלא מעין שימת יד של בית המשפט או של לשכת הוצל"פ על נכס אשר נועד למימוש לצורך גביית חוב. ראה בעניין זה ר"ע 178/70 בוקר נגד חברה אנגלו ישראלית לניהול בע"מ, פד"י כ"ה 2עמ' 121 שם כתב כב' השופט קיסטר בעמ' 131: "אוסיף כאן שעל ידי עיקול אין הנושה רוכש כל זכויות בנכס, העיקול אינו מקנה זכות של משכנתא או מעין משכנתא לטובתו כמו שמצאנו באי אילו חוקים זרים, העיקול מהווה רק מעין שימת יד של בית המשפט או משרד ההוצאה לפועל על נכס פלוני שבית המשפט או ההוצל"פ יממשוהו וממנו יגבו את חובם..." בעניין זה ראה גם בע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נגד הסתדרות הרבנים דאמריקה ואח' פד"י מ"ט 1עמ' .177 6) בפני אם כן שתי זכויות מסוגים שונים המתחרות בינהן והשאלה הנדרשת להכרעה היא: מי משתי זכויות אלה עדיפה על רעותה, זכותו האובליגטורית של התובע והנובעת מהתחייבות הבעלים הרשום לעשות עסקה במקרקעין בהתאם לחוזים שנחתמו ביום 18/8/91, או הזכות של הנתבע 2הנובעת מהעיקול שנרשם על אותם מקרקעין, ביום 23/5/93וכשנתיים לאחר אותה התחייבות לעשות את העסקה. בפסק הדין בעניין בוקר התשובה שניתנה לשאלה זו היתה כי העיקול גובר על הזכות האובליגטורית וזאת לא רק משום שסעיף 125לחוק המקרקעין קובע כי הרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו, ומשנרשם העיקול על אותם מקרקעין ע"פ צו שניתן כנגד הבעל הרשום של אותם מקרקעין, הרי שהוא עדיף על זכותו של מי שקיבל התחייבות להקנות לו את אותם המקרקעין, אלא גם מהנימוק שלא יהיה זה צודק כי מי שקיבל התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין יזכה לקבל תמורה מלאה לכספו בעוד שנושים אחרים, לא יצליחו לגבות את חובותיהם, בין אם באופן מלא ובין אם באופן חלקי. ע"פ הלכת בוקר, דינה של התובענה שבפני להידחות, אלא שמאז ניתנו פסקי דין נוספים בסוגיה זו, שלכאורה סטו מהלכת בוקר, בין פסקי דין אלה רשות ערערו 383/86בטארסה ואח' נגד עיאש ואח' פד"י מ"א 2עמ' 100ופסק הדין בהמרצת פתיחה 448/96בעניין יאיר ציטרום (טרם פורסם) ואשר אליהם היפנה ב"כ התובע. המקרה בעניין בטארסה דומה בקווים כלליים למקרה שבפני שם כמו כאן נחתמו חוזים לפיהם התחייב הבעל הרשום למכור את המקרקעין, שם כמו כאן לא נרשמה עסקה זו בספרי הרישום ובדומה למקרה שבפני נרשם על מקרקעין אלה עיקול במועד מאוחר יותר ממועד ההתחייבות לביצוע עסקה באותם מקרקעין. אולם בטרם תגמר העסקה ברישום ההבדל היחידי בין המקרה נשוא פסק הדין בעניין בטארסה למקרה שבפני הינו בכך שהבעל הרשום שם מכר את אותו נכס מקרקעין לשלושה אנשים שונים ובין שלושתם התנהלו משפטים בערכאות משפטיות שונות שבסופם ניתנו פסקי דין שקבעו כי אחד משלושת הקונים הוא הזכאי להירשם כבעלים על אותו נכס מקרקעין. אותו זוכה ע"פ פסקי הדין פנה לבית המשפט, מצוייד באותם פסקי דין, וביקש לבטל את העיקול ולמחוקו, ומבוקשו ניתן לו ע"י בית המשפט. נשאלת השאלה האם יש לראות בפסק הדין בעניין בטארסה משום שינוי להלכת בוקר או שמא ניתן לאבחן את המקרה של בטארסה מהמקרה של בוקר, בכך שבמקרה שנדון בעניין בוקר לא היה בידי בעלי הזכות האובליגטורית, עליה גבר העיקול, פסק דין של בית משפט מוסמך שנתן גושפנקא לאותה זכות אובליגטורית בניגוד למקרה שנידון בענין בטארסה. מאחר ובפסק הדין בעניין בטארסה אין כל התייחסות להלכת בוקר יש מקום למסקנה כי פסק הדין בעניין בטארסה לא התכוון לבטל או לשנות את הלכת בוקר משום שאם היתה זו כוונתו היו הדברים נאמרים מפורשות בפסק הדין. דבר נוסף התומך במסקנה זו הוא כי השוני בין שני המקרים בעניין הימצאותו של פסק דין שנתן גושפנקא לבעל הזכות האובליגטורית אכן מהווה שוני יסודי המאפשר לשני פסקי הדין לדור בכפיפה אחת. ראוי לציין כי גם יתר פסקי הדין שלא הלכו בעקבות הלכת בוקר דנו במקרים בהם היה בידי בעל הזכות האובליגטורית פסק דין שאישר זכות זו, כך בהמרצת פתיחה 448/92 הנ"ל וכך בפסק דינה של כב' השופטת שטיין שניתן בתיק המרצת פתיחה 878/95 (מחוזי ת"א). ברור כי לפסק דין של בית משפט שאישר זכות של צד שפנה אליו יש ליתן משקל, מצד שני ניתן לטעון כי אין כל הבדל בין זכות אובליגטורית שהוכרה גם בפסק דין לבין זכות אובליגטורית שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, כמו במקרה שבפני, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין שרק נתן תוקף להסכם שבין הצדדים בדומה למקרה שנדון בהמרצת פתיחה 448/92 הנ"ל ובתיק (ת"א) המרצת פתיחה 878/95 הנ"ל. 7) נראה לי כי שורת הצדק מחייבת לנהוג ע"פ ההלכה העולה מפסק הדין בעניין בטארסה, ראוי לזכור כי עיקול על נכס מקרקעין אינו מופנה נגד הנכס עצמו אלא נגד החייב בעל הנכס בתוקף מעמדו זה, וברור כי זכותו של המעקל בנכס אינה יכולה להיות טובה יותר מזכותו של החייב עצמו. ראה בעניין זה ע.א. 323/80 אלתית בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ פד"י ל"ז 2ע"מ 673שם כתב כב' השופט אור בעמ' 677: "הנושה - המעקל אינו אלא חליפו הבא בנעליו של החייב...." ואין הוא יכול עלקל אלא מה שיש לחייב ולא יותר". נכון שהמקרה שבפני שונה כאמור מהמקרים בפסקי הדין בעניין בטארסה וציטרום וגם מהמקרה נשוא פסק הדין ב- .ה.פ 878/95 (ת"א) הנ"ל בכך שבכל אותם מקרים היו כאמור בנוסף להתחייבות של הבעל הרשום לעשיית עסקה במקרקעין, פסקי דין של בית משפט שנתנו תוקף לאותה התחייבות אולם נראה לי כי אין כל הבדל בין המקרה בו הוכרה הזכות האובליגטורית ע"פ פסק דין ובין המקרה שהזכות הוכרה ע"פ הודאה של הצד שכנגד, בודאי שאין כל הבדל כאשר מדובר בפסק דין שלא ניתן לאחר שמיעת ראיות ולא הכריע בסכסוך בין שני צדדים אלא רק נתן תוקף להסכם שבין הצדדים. לסיכום: משהודה קיוף כי בין התובע לנתבע נחתמו חוזים והנתבע נטל על עצמו התחייבות לבצע עסקה במקרקעין הנ"ל, לטובת התובע וזאת בטרם ינתן צו עיקול על מקרקעין אלה, הרי שהעיקול שניתן לאחר מכן ניתן על נכסים שהזכות עליהם לא היתה במלואה בידיו של החייב, ומשכך עיקול זה הינו חסר תוקף ובהתנגשות בינו לבין זכויותיו של התובע, גם אם הם זכויות אובליגטוריות ולא קניניות, גוברות זכויות אלה על העיקול. חשוב לציין כי הליך העיקול בו נקט קיוף נבע ממחדלו של התובע והתרשלותו לא רק בביצוע רישום המקרקעין על שמו אלא אף באי רישום הערת אזהרה על שמו, כך שבעת רישום העיקול לא יכל קיוף לדעת כי לתובע זכות כלשהי במקרקעין, הן הליך העיקול והפעולות שננקטו ע"י קיוף למימוש הנכסים שעוקלו, והן ההליך שבפני נגרמו בעקבות מחדליו הנ"ל של התובע ועניין זה ראוי שימצא ביטוי בעניין ההוצאות. התוצאה הינה איפוא: תביעת התובע מתקבלת בזאת ומוצהר כי התובע הינו הבעלים של המקרקעין הנ"ל וכי הוא זכאי להירשם בתור שכזה בלשכת רישום המקרקעין, זאת בכפוף לתשלום כל המסים והאגרות החלים על עסקה זו, העיקול שנרשם על המקרקעין לטובת קיוף מכח צו העיקול שניתן מיום 23/5/93ע"י ראש ההוצל"פ בחיפה בתיק הוצל"פ 2-98-09342- 02חסר תוקף ויש למחוקו מספרי הרישום של לשכת רישום המקרקעין. באשר להוצאות המשפט ועל אף שהתובע זכה בדין ולאור מה שצויין על ידי קודם לכן בעניין מחדלו והתרשלותו של התובע לא רק ברשום המקרקעין אלא אף ברשום הערת אזהרה, דבר שהביא לרישום העיקול ולהליכים בהם פתח קיוף למימוש הנכס וכן להליך נשוא התובענה שבפני, על כן ראוי כי התובע הוא אשר ישא בהוצאותיו של קיוף אני מחייב את התובע לשלם לקיוף הוצאות המשפט לרבות שכר טירחת עו"ד בסכום -.500, 7ש"ח +מע"מ. בעלותמקרקעיןהצהרת בעלותעיקולפסק דין הצהרתי