המערער הרס את הקיר שנבנה לחסימת הדרך ועתר לצו מניעה זמני וקבוע, שיאסור את חסימת המעבר. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו מניעה האוסר על חסימת מעבר: העובדות   עניינו של ערעור זה הוא בסכסוך שכנים, בנוגע לזכות מעבר ושימוש "בדרך" המקיפה מבנים תעשייתיים, המצויים בחזקתם של בעלי הדין על פי חוזה עם הבעלים.   המערער הקים מבנה תעשייתי בחלקה הדרומי של חלקה 21 בגוש 6785 (להלן: "החלקה") ואילו למשיבים מבנה תעשייתי המצוי בחלקה הצפוני של החלקה. בין המבנים נותר שטח פנוי שהמערער מבקש לעשות בו שימוש כדרך והוא נתון במחלוקת בדיון זה.   לטענת המערער, חלקה של הדרך העובר בסמוך למבנה שבבעלותו היה פנוי עד ליום 10.9.95, אז החלו המשיבים לצקת קיר בטון, על מנת לחסום את הדרך המקיפה אותם. למשיבים לא היה היתר בניה וניתן להם צו מנהלי לשם הפסקת הבניה, אך הם התעלמו ממנו. המערער הרס את הקיר ועתר לצו מניעה זמני וקבוע, שיאסור את חסימת המעבר בדרך ע"י המשיבים. תחילה ניתן צו מניעה זמני כמבוקש. המשיבים לא צייתו לצו זה ועל כן ניתנה החלטה נוספת, לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש, האוסרת על המשיבים לחסום את דרך המעבר עד לסיום ההליכים המשפטיים. מאז נותרה הדרך פנויה למעבר והמערער טוען כי יש להשאיר מצב זה על כנו.   מן העבר השני, טוענים המשיבים כי להם או לקודמיהם היתה הזכות להקים את הקיר בחלק המגרש המוחזק על ידם ואין למערערים כל זכות שבדין לקיים במקום דרך.   פסק הדין של בית משפט השלום:   בית משפט השלום (כב' השופטת ד. אבניאלי) החל את דיונו בשאלת זכויותיהם הקנייניות של בעלי הדין. המקרקעין נשוא התביעה הם בבעלות המדינה ובניהול מנהל מקרקעי ישראל. החלקה מוחזקת על ידי מספר בעלים משותפים, כאשר המערער חכר מאת המנהל כמחצית מן הזכויות בחלקה ואילו המשיבים רכשו זכויותיהם מחברת שריון כרום בע"מ וחברת שופרא בע"מ (להלן: "המוכרות").   מתצהירו ועדותו של סגן מהנדס עיריית חולון, מר קלמן הירשל, עולה כי בין מגרש המערער לבין מגרש המשיבים הוקם קיר הפרדה בגובה של 2.5 מ', עפ"י היתר מיום 22.10.75, שהוצא לחברה המוכרת. קיר זה הפריד בין 2 המגרשים ולא היה מעבר ביניהם כל השנים (להלן: "קיר ההפרדה" ו"היתר 72", בהתאמה). בנוסף, נקבע כי הקיר שנבנה על ידי המשיבים מצוי בתחום החלקה המוחזקת על ידם.   בשלב מסוים בנה המערער תוספת בניה מעל קיר ההפרדה ללא היתר. ביום 20.9.93 הוא חויב להרוס את הבניה על פי פסק דין שניתן בת.פ 1035/91. אולם, בנוסף לתוספת הבניה הבלתי חוקית, הרס המערער את כל קיר ההפרדה שהיה קיים בין המגרשים. השופטת הנכבדת קבעה, כי פעולה זו היוותה שינוי חד צדדי של המצב הקיים בשטח. מכאן, שהמערער בא שלא בנקיון כפיים לבית המשפט. מה גם שלא טרח לציין כי בניית הקיר הותרה מלכתחילה ע"י הרשויות. לפיכך, אין הוא זכאי לבקש השארת המצב שנותר על ידו על כנו, שתהווה הנצחת המצב הבלתי חוקי.   אף המשיבים עשו דין לעצמם, כשהחלו בהקמת הקיר החדש ללא היתר ולאחר מכן התעלמו מצו המניעה הזמני. לכן, אם הם יבקשו לשוב ולהקים את הקיר המפריד, עליהם להצטייד בהיתר כדין. המערער אינו זכאי ורשאי לדרוש כי בית המשפט יחסום בפני המשיבים את האפשרות לבנות קיר בהתאם לדין.   אשר על כן בקשת המערער לצו מניעה קבוע נדחתה וצו המניעה הזמני בוטל. לנוכח התוצאה, נדחתה אף דרישת המערער לפיצוי כספי. קביעות אלו הן שעומדות בבסיס הערעור שלפנינו.   הערעור   בבקשתו לצו מניעה נסמך ב"כ המלומד של המערער על עילות קנייניות, חוזיות ונזיקיות. לטענתו, חסימת הדרך ע"י המשיבים פוגעת בזכויות הקניין של המערער בחלקה החכורה. בית המשפט התעלם מההלכה הפסוקה, לפיה במתן צו מניעה לשם הגנה על זכות קניין אין לביהמ"ש שיקול דעת נרחב. מה גם שזכותו גוברת על זכותם של המשיבים, שלהם אין חוזה חכירה עם המנהל וזכויותיהם נובעות מזכויות החברה המוכרת, לה היה הסכם פיתוח בלבד.   אשר לקביעה כי המערער פעל ברמיה ובזדון כאשר הרס את קיר ההפרדה, הרי שזו מוטעית, שכן הוא פעל כדין. מכל מקום, המדובר בהרחבת חזית שנאסרה ע"י בימ"ש קמא עצמו. לעומת זאת, בניית קיר המגן ע"י המשיבים בשנת 75 היא שהייתה שלא כדין. בנוסף, בית משפט השלום התעלם מדיני והלכות השיתוף במקרקעין וכן מכך שמאזן הנוחות נוטה ברורות לטובת המערער.   עוד טען כי קיומו של קיר ההפרדה בפועל, כלל לא הוכח. מאז עלה המערער על הקרקע ב-69, לא היה קיר שמנע מעבר חופשי בה והייתה זיקה מפורשת בין החצרות, כאשר החברה המוכרת צרפה התחייבות מפורשת, לפיה תמנע מהפרעה לפריקה וטעינה, שמהווה למעשה זיקת הנאה במובן של סעיפים 92-93 לחוק המקרקעין. היות ולמשיבים אין זכויות במקרקעין, אלא מכוח החברה המוכרת, אין הם יכולים להתנער מהתחייבות זו.   בא כוחם המלומד של המשיבים טוען, כי קיר ההפרדה נבנה עפ"י היתר כחוק כבר בשנת 1975 ולמעלה מ-20 שנה, עד ליום הגשת התביעה בתיק זה, המערער כלל לא פנה לערכאות בעניין זה. לא הייתה בבנייה מצדם פגיעה בזכות קניינית של המערער, שכן בשל קיר ההפרדה לא הייתה לו זכות כזו. אף בתכניות המתאר ותכניות המנהל הנילוות לחוזה החכירה של המערער לא סומנה כל דרך שהיא בין שני המגרשים במיקומו של הקיר, להפך, סומן במפורש קו הפרדה בין המגרשים, ואכן החלקה חולקה בפועל לשתיים וכל אחד עשה שימוש בלעדי בחלקתו. המערער לא הוכיח כל נזק שיגרם לו מהחזרת המצב לקדמותו, הואיל וקיימות דרכי גישה אחרות למפעלו ולחצרו, בהן עשה שימוש במשך כל השנים. תביעתו היא אך לשם נוחיות יתר ובשל התחייבותו החוזית כלפי שוכרו, להרוס את קיר ההפרדה.   דיון:   צו מניעה מכוח דיני הקניין   עיקרו של הערעור שבפנינו הינו בשאלה, האם למערער קיימת זכות הראויה להגנה על ידי מתן צו מניעה כנגד המשיבים. צו המניעה הוא בגדר סעד, כלומר, הוא אינו יוצר זכות מהותית חדשה, אלא רק בא לסייע במימוש והגנה על זכות קיימת. "צו מניעה לא יינתן אלא-אם-כן מטרתו להגן על זכות המוכרת בדין או מכוח דיני היושר, או מכוח הסכם, מפורש או מכללא..." (ד"ר א' וינוגרד צווי מניעה (חלק כללי) תשנ"ג 91). לפיכך, על המערער מוטל הנטל להוכיח, כי קיימת לו זכות קניינית כלשהי בחלק המגרש הנמצא בחזקתם הבלעדית של המשיבים, המעמידה לו את הזכות לבקש צו מניעה שיאסור על המשיבים להקים את קיר ההפרדה.   המערער לא הוכיח כל זכות על פי דיני הקניין למתן צו זה. טענת ב"כ המלומד של המערער בהקשר זה, לפיה קיר ההפרדה הוקם בחלקתו - דינה להידחות. השופטת הנכבדה קבעה כעניין שבעובדה כי "אין מחלוקת, כי הקיר שנבנה על ידי הנתבעים אינו נמצא בתחום המצוי בחזקתו של התובע (המערער), אלא בתחום של החלקה המוחזקת על ידם" (עמוד 3 בפסק הדין) כערכאת ערעור לא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו (ר' למשל ע"א 496/89 אל -קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון, פ"ד מה(4) 343). מעבר לכך, טענה זו של המערער הינה טענה בעלמא, שאינה מגובה בכל ראיה, אלא מתמצה באמירה הכללית, לפיה בית המשפט קמא טעה בקביעתו, כי קיר ההפרדה הוקם בחלקת המשיבים וכי "מהראיות עולה ההפך הגמור, ובימ"ש קמא התעלם מבקשה לערוך ביקור במקום." (סעיף 18 לעיקרי הטיעון מטעם המערער). על מנת לזכות בסעד של צו המניעה, היה על המערער להבהיר היכן בדיוק הוקם הקיר. הדרך הנכונה לעשות כן, הייתה להמציא מפת מדידה מדויקת שתפרט את מיקום הקיר על פי קביעת מודד ביחס לחלקות השונות, אך הדבר לא נעשה. יתר על כן, ב"כ המלומד של המערער טוען בפנינו, כי קיימת למערער זיקת הנאה בדרך המעבר מכוח התחייבות חוזית (ראה להלן). מעצם העלאת טענה זו משתמע למעשה, כי מסקנתה של השופטת הנכבדה הייתה נכונה ומדויקת והקיר הוקם בחלק שבחזקתם הבלעדית של המשיבים.   נקודת המוצא היסודית של דיון זה הינה, כי עסקינן בחלקה בבעלות מלאה של המדינה, קרי, לשני הצדדים זכות הנופלת בעוצמתה מזכות הבעלות ומשכך לא חלות עליהן הוראות פרק ה' לחוק המקרקעין תשכ"ט- 1969, שעניינן שיתוף במקרקעין (להלן: חוק המקרקעין) (ור' לעניין זה, בשינויים המתחייבים, את בש"א 27066/00 במסגרת ת.א. (ת"א) 3344/98 פלס נ' ברא"ז שניתנה על ידי כב' השופט סטרשנוב: "מוסכם על הצדדים, כי עפ"י נסח הרישום בלשכת רישום המקרקעין, הבעלות על הבנין שיכת לחברה, נתבעת 7, ולא לכל גורם אחר... מאחר והתובעים מעולם לא רכשו זכויות בעלות במקרקעין, אלא זכויות חכירה בלבד, אין הם רשאים או מוסמכים לתבוע "פירוק שיתוף במקרקעין", שעה שהם כלל לא שותפים בהם"). יתרה מכך, "קיומה של בעלות משותפת מותנה בכך שלשותפים זכות זהה בנכס, שהזכות האמורה היא בעלות וכי הנכס, נשוא זכותם של הבעלים המשותפים זהה" (ויסמן דיני קניין - בעלות ושיתוף (תשנ"ז) 125). כאמור לעיל, הצדדים אינם בעלים במשותף וחזקתם בחלקה מחולקת ומופרדת באופן מפורש.   אך גם לגופו של עניין, גם אם היינו מחילים על הצדדים את הוראות השיתוף, לא היה בכך כדי להועיל למערער. סעיף 31 (א) בחוק המקרקעין קובע כדלקמן:   "זכותו של שותף יחיד (א) באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים - (1) להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר; (2) לעשות כל פעולה דחופה ובלתי-צפויה מראש הדרושה להחזקתם התקינה של המקרקעין ולניהולם; (3) לעשות כל דבר הדרוש באופן סביר למניעת נזק העלול להיגרם במקרקעין ולהגנת הבעלות וההחזקה בהם."   ידו של המערער לא צלחה לשכנע את בית המשפט, כי הקמת הקיר התומך על ידי המשיבים מהווה שימוש בלתי סביר במקרקעין, או שימוש/ניהול חורג בהם (סעיף 30 לחוק המקרקעין). בפועל קיימת חלוקה ברורה של שימוש כל אחד בחלקו על-פי הוראות החוזה. אין חולק כי המערער חכר חלק מסוים מהחלקה ואילו למשיבים זכויות בחלק האחר של החלקה. לפיכך, אין המדובר בבעלות משותפת או חזקה משותפת, אלא חזקת כל אחד מהצדדים משתרעת על פני אותו שטח מסוים שהוחכר לכל אחד מהם. מכאן, שהמערער לא הוכיח כי קיימת לו זכות שבדין להיכנס לחלקה שבחזקת המשיבים. זאת ועוד; במשך כ-20 שנה, מיום הקמת קיר ההפרדה ועד להריסתו ע"י המערער, לא הייתה כל זיקה בין שתי החלקות וכל אחת מהן נוהלה בנפרד. לכל אלה יש להוסיף את העובדה שגם תכנית המתאר אינה מציינת מעבר כלשהו בין שתי החלקות. לעניין זה נדגיש, כי המערער לא טרח לצרף לתביעתו את בעלי המגרש, שיכולים היו לשפוך אור על סוגיית היחסים בין שתי החלקות, או לבאר את עמדתם באשר להקמת הקיר. לא זו אף זו, ניתן היה להעיד עדים מטעם עירית חולון, על מנת לשכנע את בית המשפט כי צריכה להיות דרך מעבר במגרש, נשוא המחלוקת שלפנינו, עפ"י תכנית המתאר. עקרון יסוד הוא, כי "הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה." (קדמי על הראיות (חלק שלישי) (תשנ"ט)1391). בהתאם, יש לזקוף לחובתו של המערער את הימנעותו מלזמן עדים רלוואנטיים לבירור המחלוקת.   לנוכח האמור לעיל עולה, כי לא צלחה ידו של המערער להוכיח כי קיימת לו זכות קניינית ראויה להגנה על ידי מתן צו המניעה המבוקש.   צו מניעה מכוח התחייבות חוזית   ב"כ המלומד של המערער מוסיף וסומך ערעורו על עילה חוזית, לפיה קיימת התחייבות מפורשת של חברת שריון כרום ציפוי מתכות בע"מ כלפי המערער, להימנע מהפרעה לפריקה וטעינה בחלקה. היות וזכויותיהם של המשיבים נובעות מזכויותיה של החברה המוכרת, אין הם יכולים להתנער מהתחייבות זו.   ההסכם נשוא הדיון הינו מיום 2.10.73, וממוען לועדה המקומית לתכנון ובניה בעירית חולון. מפאת חשיבות הדברים, מובא ההסכם במלואו:   "אנו החתומים מטה (שריון כרום צפוי מתכות בע"מ, א,ק), בעלי חלקה 6785, א/20, מסכימים בזה שהפריקה והטעינה בחלקה א/20 וב/20 השיכות למר צדוק טרי תהיה משותפת".   בית משפט השלום לא דן בנפקותה של ההתחייבות. על פי דעתנו ההסכם הנ"ל אינו מועיל למערער באשר הסתום בו מרובה על הפירוט ואין בו וויתור מטעמה של חברת שריון כרום על חלק מהחלקה בחזקתה לטובתו של המערער. אך גם בהנחה שההתחייבות חלה על המשיבים וכי צודק ב"כ המערער בטענתו, לפיה הקמת קיר ההפרדה תפר את ההתחייבות כלפי המערער. הנה למדנו כי בשנת 1972 הוצא היתר להקמת קיר שאף הוקם בשנת 1975. מאז כמו גם שנים ארוכות לאחר מכן, לא עלתה כל טענה מצד המערער כלפי חברת שריון כרום ציפוי מתכות בע"מ על הפרת ההסכם. יש לראות בהתנהגותו זו של המערער במשך השנים, כהסכמה מטעמו לשינוי הוראותיו של ההסכם הכתוב: "התנהגות הצדדים או אחד מהם, יכולה גם להביא לידי שינוי חוזה הקיים ביניהם. השאלה תהא תמיד האם ניתן להסיק מנסיבות העניין ומהתנהגות הצדדים כוונה לשנות מהוראות החוזה שביניהם." [ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה - תשנ"ה) 135]. בהתאם, מהנסיבות המתוארות לעיל ניתן להסיק, כי המערער הסכים לשינוי הוראות ההסכם. בהערת סוגריים נציין כי שתיקתו זו יכולה לתמוך גם בטענה שאין ללמוד מההסכם שתוכנו צוטט לעיל משום ויתור כלשהו מצידה של אותה חברה.   מעבר לנחוץ ניתן להוסיף, כי הבקשה למתן צו מניעה לאחר כל כך הרבה שנים הינה בבחינת שיהוי בלתי סביר מצדו של המערער. יש אף חוסר תום לב, בניסיון להיתלות בחוזה מעורפל על מנת לתקוף מציאות קיימת, לה המערער הסכים, לכל הפחות בהתנהגותו, במשך תקופה כל כך ארוכה. החלטת בית המשפט, באם להעניק צו מניעה, היא פרי של שיקול דעת שיפוטי, במסגרתו יש להתחשב בכל השיקולים הרלוואנטיים המצביעים על צדק או עוול שייעשה בהענקת הצו, והשיקולים האמורים מחזקים את ההחלטה לפיה אין ליתן צו מניעה.   כאמור טען המערער כי ההתחייבות הנ"ל מהווה למעשה זיקת הנאה. לנוכח הדברים האמורים לעיל מתייתר הצורך לדון בטענה זו. כמו כן ראוי לציין כי זיקת הנאה מחייבת רישום אצל רשם המקרקעין בהתאם לסעיף 7(א) לחוק המקרקעין, ולמותר להדגיש כי הדבר לא נעשה במקרה דנא.   אשר לטענה כי על המשיבים לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, ראוי היה לה שלא תישמע. רצון המשיבים להחזיר מצב הדברים לקדמותו, כפי שהיה שנים רבות, אינו יכול להיזקף לחובתם. מה גם שאל לנו לשכוח כי עסקינן בקיר מגן שבנייתו נתמכת בשיקולים בטיחותיים.   לנוכח כל האמור לעיל, אין להעניק למערער את צו המניעה המבוקש על ידו גם מההיבט החוזי.   צו מניעה מכוח דיני הנזיקין   הסגת גבול במקרקעין   בא כוחו של המערער טוען, כי הענקת צו המניעה מוצדקת אף מכוח סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח- 1968 (להלן: פקודת הנזיקין), היות והקמת קיר ההפרדה מהווה עוולה של הסגת גבול במקרקעין. סעיף 29 הנ"ל קובע כי:   "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון."   כבר כתבנו לעיל כי המערער לא הוכיח שבהקמת הקיר תהא חדירה לרשותו וכלל הוא כי "הסגת גבול תלויה בחדירה פיסית של אדם, חיה או חפץ, לרשותו של התובע." (קרצ'מר דיני הנזיקין, העוולות השונות - מטרדים (תש"מ, עריכת טדסקי) 95). נהפוך הוא, על-פי הקביעה העובדתית של הערכאה הדיונית, הקמת הגדר היא בתחום חזקתם של המשיבים.   מטרד ליחיד - סעיף 44 לפקודת הנזיקין   האם ניתן להעניק צו מניעה כנגד מטרד עתידי. שאלה זו עולה לדיון, הואיל ופקודת הנזיקין איננה מונה מתן תרופת ציווי על מנת למנוע הפרעה עתידה. ואולם, עוד בתחילת הדרך ענתה הפסיקה על שאלה זו בחיוב: " ... עצם רעיון המניעה המונח ביסוד תרופת צו המניעה ... מחייב במקרה מתאים את מתן הצו לא רק לשם מניעת המשך הנזק שכבר התחיל, אלא גם את מניעתו עוד בטרם התחיל ... בדרך כלל, יינתן צו-המניעה כדי למנוע נזק של ממש שקרוב לוודאי כי יקרה (כמובן בתנאי שקיימים התנאים האחרים הדרושים למתן צו-מניעה)" (ע"א 407/54 בית משותף ג' פ"ת בע"מ נ' למפרט, פ"ד י(2) 1104). במקרה שלפנינו, לא הוכח כי נגרמה הפרעה של ממש לשימוש הסביר של המערער ושוכריו במקרקעין. זאת, היות ולמערער ישנה דרך גישה נוספת, שבמשך השנים הרבות בהן קיר ההפרדה היה קיים נעשה בה שימוש, וכאמור לעיל, לא נשמעה כל טענה לעניין זה מצד המערער. לא יעלה על הדעת, כי משהתחייב המערער בחוזה כלפי שוכרו, להרוס את הקיר, יהפוך הקיר שעמד על תילו משך שנים רבות למטרד. לפיכך, לא די בטענה כי מאזן הנוחות נוטה ברורות לטובת המערער לשם הצדקת הוצאת צו המניעה למשיבים.   פיצוי כספי:   לנוכח האמור לעיל, יש לדחות את הערעור אף בעניין הפיצוי הכספי.   המערער לא הוכיח כי יש לו זכות קניינית, לא הוכח כי הייתה הסגת גבול מצד המשיבים או כי הם שללו ממנו את השליטה במקרקעין שלא כדין. כמו כן, למרות שאין הדין שולל עשיית דין עצמית לחלוטין, הרי ש"דרך המלך לקיום ההתמודדות בין בעל הזכות בקרקע לבין מסיג הגבול היא בערכאות המשפט" (רע"א 5518/98, שם). משפנה המערער לרשות המקומית לשם הוצאת צו הריסה, ולאחר מכן פנה לערכאות המשפטיות על מנת לקבל צו מניעה, לא היה כל מקום לעשיית דין עצמית, אלא המערער צריך היה לפנות לאותם גופים לשם אכיפת הצווים. המערער אומנם פעל כך, אך זאת רק לאחר שפעל עצמאית לאכיפתם. לפיכך, אין מקום לפצותו בגין הנזקים לכאורה שנגרמו לו בגין פעולותיו אלו. בקשה להוספת אסמכתא:   בתאריך 18.6.02 הוגשה בקשה מטעם המערער להוספת אסמכתא, ע"א (ת"א) 1414/00 גת נ' עונה, ניתן ביום 3.12.01. אין מקום להיעתר לבקשה זו הן מהטעם שהוגשה באיחור רב והן מהטעם שאינה רלוואנטית כלל למחלוקת הנדונה. פסק הדין בע"א 1414/00 חזר וקבע את הכלל כי רשיון במקרקעין אינו מעניק זכות במקרקעין וכי הוא ניתן לביטול בעל עת על ידי מעניק הרשיון. טענה כגון דא לא נטענה ע"י מי מהצדדים במהלך הדיון, הואיל וכך עסקינן בנימוק חדש לאחר שמיעת הערעור, שמעבר להיותו בגדר הרחבת חזית אסורה, אין בו כדי להשפיע על הדיון שלעיל. סוף דבר:   הבקשה למתן צו מניעה קבוע כנגד המשיבים נדחית, הוא הדין לפיצוי הכספי. המערער יישא בהוצאות ההליך המשפטי בסך של 25,000 ₪ שיישאו ריבית והצמדה החל מיום מתן פסק דין זה ועד ליום התשלום בפועל. הערבון יועבר לב"כ המשיבים עם ההוצאות.  צוויםצו מניעה