קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לדמי שימוש ראויים - התיישנות: 1. ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר צבן) מיום 31.5.11, לפיו נדחתה תביעה שכנגד שהגיש המערער נגד המשיבה, לתשלום דמי שכירות ראויים, מחמת התיישנותה. חלק "מזערי" של התביעה (המתייחס לתקופה של ארבעה חודשים) נדחה מחמת שיהוי בהגשתו. ההליכים 2. ביום 16.5.06 הגישה המשיבה, עירית ירושלים, נגד המערער, הקדש בתי ראנד, שתי תובענות בסדר דין מקוצר לתשלום חיובי ארנונה בגין שתי דירות מנכסי ההקדש המצויות במתחם בתי ההקדש. ההקדש טען כי לא ניתן לזהות את הנכסים נשוא התובענות, ועל כל פנים, אין הוא חב בארנונה החלה על הדיירים המתגוררים בנכסי ההקדש. ההקדש הוסיף וטען לקיזוז חיובי הארנונה כנגד חובה של העיריה להקדש בגין דמי שכירות ראויים בעקבות שימוש העיריה בנכס ההקדש (סוגיה אליה נידרש בהמשך). יצוין כבר עתה כי שתי התובענות נמחקו, מחמת חוסר מעש, בפסק דין שניתן ע"י בית משפט קמא ביום 13.10.10, ואין הערעור עוסק בהן. 3. התובענות נדונו בראשיתן לפני כב' השופט המנוח מ' בן עטר ז"ל. הצדדים קיימו הליכים מקדמיים ממושכים בשאלת זיהוי הנכסים נשוא תביעות הארנונה של העיריה, ובמסגרת זו נדרשה העיריה להמציא לבית המשפט תרשים המאפשר זיהוי הנכסים. בהחלטתו מיום 21.6.07 הורה בית המשפט לעיריה, בהסכמתה, להגיש לבית המשפט ולהקדש את התרשים תוך 45 יום, והתיר להקדש להגיש כתב הגנה מתוקן תוך 30 יום מיום קבלת התרשים. התרשים שהוגש לא הועיל לזיהוי הנכסים, ובישיבת בית המשפט מיום 9.4.08 ביקש ב"כ ההקדש להורות לעיריה למסור פרטים מזהים נוספים בתצהיר, שלאחר הגשתם יוגשו כתב הגנה מתוקן, הודעת צד ג' נגד מחזיקי הנכסים, וכן תביעה שכנגד בגין דמי השכירות המגיעים להקדש בגין שימושה של העיריה בנכס ההקדש. בית המשפט נעתר לבקשה והורה לעיריה להמציא להקדש פרטים מזהים נוספים בתצהיר תוך 30 יום. כן התיר להקדש להגיש כתב הגנה מתוקן, הודעת צד ג' וכן תביעה שכנגד תוך 45 יום מיום הגשת תצהיר העיריה. מועדים אלה הוארכו לפי בקשה משותפת של הצדדים, וכתבי הטענות של ההקדש, לרבות כתב התביעה שכנגד, הוגשו לבסוף ביום 3.3.09. 4. התביעה שכנגד של ההקדש, שהיא מושא הערעור, כללה שלושה עניינים: האחד, תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימושה של העיריה בנכס מנכסי ההקדש (ששימש בעבר כגן ילדים) החל משנת 1984 ועד למועד פינויה בפועל מן הנכס ביום 29.7.02. השני, הצהרה כי כל חובות הארנונה שנדרשו מן ההקדש, קוזזו (ס' 45(ג) לכתב התביעה שכנגד). והשלישי, תביעה למתן "צו עשה ומתן חשבונות" המורה לעיריה ליתן להקדש שורה של פרטים באשר לרישומיה בהתייחס לכל אחד מנכסי ההקדש. ביחס לסוגיה אחרונה זו, ניתן ביום 8.7.09 פסק דין חלקי ובו חויבה העיריה ליתן להקדש "פרטים וחשבונות" כנדרש בתביעה שכנגד, ולפיכך נותרו לדיון שתי הסוגיות הראשונות. 5. תביעתו של ההקדש לתשלום דמי שימוש ראויים, היא תביעת המשך לתביעה קודמת שהגיש ההקדש נגד העיריה, לפינויה מנכס ההקדש. אין חולק כי העיריה החזיקה בנכס, כדיירת מוגנת, במשך עשרות בשנים. בשנת 2000 הגיש ההקדש תביעה לפינויה של העיריה מן הנכס בגין שורה של עילות פינוי, שהעיקרית שבהן היא אי תשלום דמי שכירות. בעת ההתדיינות לא היה חולק כי העיריה לא שילמה להקדש דמי שכירות משנת 1984, אולם העיריה טענה כי גם לא נדרשה לשלמם. הצדדים ניסו לקדם פיתרון של פשרה, בגדרו הוסכם על מינויה של גב' נאוה סירקיס כשמאית מטעם בית המשפט על מנת שתקבע את דמי השכירות הראויים בגין הנכס. ניסיון זה לא צלח, והתביעה נתבררה וניתן פסק דין. בפסק הדין קיבל בית המשפט את טענות ההקדש והורה לעיריה לפנות את הנכס ולמסור את החזקה בו להקדש לא יאוחר מיום 10.7.01 (ת"א 8393/00) . מועד זה הוארך ע"י בית המשפט, לפי בקשת העיריה, ובפועל פינתה העיריה את הנכס, לטענת ההקדש, רק ביום 29.7.02. עם פינוי הנכס, שילמה העיריה להקדש, בגין חוב דמי השכירות, סך 29,900 ₪. בתביעה שבענייננו טוען ההקדש כי על העיריה לשלם לו דמי שכירות ראויים בגין התקופה שמשנת 1984 ועד לפינוי הנכס ביום 29.7.02, בסך 50,130 דולר לשנה, בהתאם לחוות דעתה של השמאית גב' סירקיס, ובסה"כ 4,222,892 ₪. מטעמי התיישנות וקיזוז, העמיד תביעתו על סך 2.5 מיליון ₪, ולחלופין על סך 1,689,832 ₪. העיריה טענה, בכתב ההגנה שכנגד, בין היתר, להתיישנות התביעה. בעת ההליכים המקדמיים הבהירה כי טענתה זו מתייחסת רק לתביעה הכספית (וראו בע' 6 ש' 1-2 לפרוטוקול). 6. לאחר שהושלמה הגשת כתבי הטענות, לרבות כתבי ההגנה של הצדדים השלישיים (בתביעת העיריה), הורה בית המשפט לעיריה, בהחלטתו מיום 24.6.09, ליתן התייחסותה לטענות הצדדים השלישיים, בתצהיר ובלווי אסמכתאות מתאימות. לצורך כך, ניתנו לעיריה 120 יום. בית המשפט הוסיף וקבע כי "החלטה לענין המשך הדיון תינתן לאחר ביצוע האמור לעיל על ידי העיריה". המועד שנקצב לעיריה הוארך, לפי בקשת העיריה, עד ליום 15.1.10. 7. עם העברת הדיון לפני כב' השופטת בר-אשר צבן, ביום 1.4.10, הורה בית המשפט לצדדים לנמק מדוע לא תימחק התביעה מחמת חוסר מעש. משלא ניתן טעם, נמחקו התובענות העיקריות, ביום 13.10.10, מחוסר מעש. ביום 24.10.10, נמחקה גם התביעה שכנגד מאותו הטעם. ההקדש ביקש מבית המשפט לבטל את החלטת המחיקה המתייחסת לתביעתו שכנגד ולקבעה לשמיעת הוכחות. בתגובתה לבקשה, טענה העיריה כי התביעה שכנגד התיישנה. בית משפט קמא, בהחלטתו מיום 15.11.10, קיבל את טענות העיריה ודחה את בקשת ההקדש מחמת התיישנותה של התביעה שכנגד. 8. ההקדש ערער על פסק הדין שניתן. בפסק דין שניתן בערעור, ע"י הרכב זה, נקבע כי בית משפט קמא דחה את התביעה שכנגד מחמת התיישנות, מבלי שניתנה להקדש הזדמנות נאותה להעלות טיעוניו בסוגיה זו. לפיכך, ובהסכמת הצדדים, בוטלו החלטות בית המשפט מיום 24.10.10 ומיום 15.11.10 בכל המתייחס לתביעה שכנגד. עוד נקבע כי הדיון בתביעה שכנגד, על כל רכיביה שטרם הוכרעו, יוחזר לבית משפט קמא אשר יורה על סדרי הטיעון בסוגית ההתיישנות ויתן החלטתו מחדש. 9. הצדדים הגישו טיעוניהם בסוגיית ההתיישנות. ההקדש טען כי המועד הקובע להפסקת מירוץ ההתיישנות הוא מועד מתן החלטת בית המשפט מיום 21.6.07, בה הותר לו להגיש כתב הגנה מתוקן ותביעה שכנגד, זאת לאחר שיקבל את הפרטים הדרושים מן העיריה. העיריה השתהתה בהגשת הפרטים והמועד להגשתם הוארך בהסכמת הצדדים. לפיכך, כך נטען, מנועה העיריה מלהעלות טענת התיישנות לגבי התקופה שמיום 21.6.00 ואילך, זאת בשל העובדה שהאיחור בהגשת התביעה כנגד נעוץ בהתרשלותה שלה. ההקדש הוסיף וטען כי העיריה הודתה בזכות ההקדש לדמי שכירות. העיריה טענה מנגד כי ההקדש הגיש את התביעה שכנגד ביום 3.3.09, בהתייחס לחיוב דמי שכירות לתקופה שמשנת 1984 ועד לסוף יולי 2002, ולפיכך עיקר תביעתו התיישנה. ביחס ליתרת התביעה טענה לשיהוי בהגשתה. פסק הדין וטענות המערער 10. בפסק הדין שניתן ביום 31.5.11, שב בית משפט קמא ודחה התביעה שכנגד מחמת התיישנות עיקר התביעה, ומחמת שיהוי בהגשת יתרתה. בית המשפט דחה את טענות ההקדש לגבי מועד הפסקת מרוץ ההתיישנות, וקבע כי דבר לא מנע מן ההקדש להגיש תביעה עצמאית ונפרדת לדמי השכירות, ללא תלות בתביעת העיריה. עוד קבע כי אפילו ביקש ההקדש לתלות הגשת התביעה שכנגד בפעולות העיריה, היה עליו לפעול לקבלת הסכמת העיריה לעצירת מירוץ ההתיישנות. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת ההקדש להודאת העיריה בזכות ההקדש לדמי שכירות ראויים, ולבסוף קבע, כי יש לדחות את חלק התביעה שלא התיישן, המתייחס לארבעת החודשים שמחודש אפריל ועד לחודש יולי 2002, בשל שיהוי בהגשתו. יצוין כי פסק הדין לא התייחס לתביעה לסעד ההצהרתי הנתבע בס' 45(ג) לכתב התביעה שכנגד. 11. ההקדש משיג על פסק הדין. בעיקרי הטיעון מטעמו הוא מעלה שלוש טענות עיקריות: האחת, כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות שבע שנים לפני 21.6.07, המועד בו הותר להקדש להגיש כתב הגנה מתוקן, זאת, בין היתר, לשם הגשת תביעה שכנגד. לטענתו, מועד הגשת כתב ההגנה המתוקן וכתב התביעה שכנגד נדחה רק בשל עיכובים, הנעוצים בעיריה, בהגשת הפרטים הנוספים ואין לזקוף איחור זה לחובתו. השניה, כי העיריה הודתה בזכותו לדמי שימוש ראויים בגין שימושה בנכס, הודאה הפותחת מחדש את מירוץ ההתיישנות, לפי ס' 9 לחוק ההתיישנות. והשלישית, כי טענת השיהוי הועלתה לראשונה ע"י העיריה רק בתשובתה לטענות ההקדש בטענת ההתיישנות, ועל כל פנים, לא ניתן היה להכריע בה אלא רק לאחר שמיעת ראיות הצדדים. נדון, אפוא, בטענות אלה. דיון והכרעה 12. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, מסקנתנו היא כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי ולקבוע כי לא חלה התיישנות על חלק התביעה המתייחס לתקופה שמיום 21.6.00 ועד ליום 29.7.02. מנגד, אין להתערב בקביעת בית משפט קמא לפיה חלק התביעה המתייחס לתקופה שמשנת 1984 ועד ליום 20.6.00 - התיישן. 13. באשר לטענתו הראשונה של ההקדש, המתייחסת למועד בו הופסק מירוץ ההתיישנות, הסכים ב"כ העיריה, בעת הדיון בערעור, ובתשובה לשאלת בית המשפט, כי "ההתיישנות היתה צריכה להיעצר ב-2007, ומבחינה משפטית טענת חברי צודקת. זאת אומרת, שאין התיישנות משנת 2000, כלומר- אני מסכים שלגבי שנתיים אין התיישנות" (בע' 4 לפרוטוקול הדיון. והשווה: ע"א 748/89 שפירא נ' חייט, פ"ד מח(2) 365). משמעות הדברים היא, כי אין עוד חולק כי לא חלה התיישנות על תביעת ההקדש לדמי שכירות ראויים לתקופה שמיום 21.6.00 ועד ליום 29.7.02. 14. טענתו השניה של ההקדש לאי התיישנות תביעתו נשענת על טענה להודאת העיריה בזכות ההקדש לדמי השכירות. בית משפט קמא דחה טענה זו, וכאמור, לא מצאנו להתערב במסקנתו. ההקדש סומך את טענת ההודאה בזכות על שלוש "הודאות": האחת, דברים שאמר העד מר קובי סדן, נציג העיריה, בעדותו מיום 9.1.02 בתביעת הפינוי. משנשאל ע"י בית המשפט מדוע העיריה לא שילמה את דמי השכירות לאחר הגשת התביעה, השיב "לא ידענו איזה סכום אנחנו צריכים לשלם", וכי "הנחתי שבהסדר נשלם" (נספח ז' לכתב התביעה שכנגד). לטענת ההקדש, העד לא השיב כי לא קיים חוב או שהחוב התיישן אלא השיב כי יש חוב לגביו הניח שישולם בהסדר. השניה, מכתב העיריה מיום 23.1.02, בו נתבקש ההקדש להמציא לעיריה אישורי מיסים "כדי שנוכל להעביר להקדש ראנד את סכום ההוצאות כפי שנקבע בפס"ד בתיק 8393/00 וכדי שנוכל לשלם את דמי השכירות התקפים כיום (הסכום האחרון ששולם ב-1984 צמוד להיום) ולתקופה הרלוונטית..." (נספח י"ג2 לכתב התביעה שנגד). והשלישית, שיק ע"ס 19,435 ₪ (29,900 ₪ בניכוי מס) שמסרה העיריה להקדש, עם פינוי הנכס, ביום 22.7.02 (נספח י"ב לכתב התביעה שכנגד). על ספח השיק נרשם כי אלה הם "דמי שכירות ברח' שומרון לתקופה 7/02 - 4/84". לטענת ההקדש יש בכך משום הודאה כי ההקדש זכאי לדמי שכירות למלוא התקופה הנקובה. כן נטען כי תשלום זה הוא בבחינת מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות. 15. אין בנטען כדי להוות הודאה בזכות ההקדש, הפותחת מחדש את מירוץ ההתיישנות, ואף לא "ביצוע מקצת הזכות". על פי ההלכה "הודאה שיש בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות, חייבת להיות מפורשת ומלאה. נדרש לצורך כך, כי הנתבע יודה לא רק בקיום העובדות הנדרשות, אלא גם בקיום הזכות של התובע" (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, ניתן ביום 22.6.08). הזכות הנתבעת ע"י ההקדש היא הזכות לדמי שימוש ראויים בגין שימוש העיריה בנכס משנת 1984 ועד לפינוי הנכס. בתשלום השיק, וביתר ה"הודאות" עליהן הצביע ההקדש, יש, לכל היותר, הודאה בזכותו של ההקדש לדמי שכירות בגובה התשלום ששולם בפועל עבור מלוא תקופת השימוש ולא מעבר לכך. ויודגש: אין חולק כי העיריה החזיקה בנכס כדיירת מוגנת וכי חדלה לשלם דמי שכירות בגינו החל משנת 1984. ממצאים אלה נקבעו כבר בתביעת הפינוי. המחלוקת בין הצדדים נסבה על גובה דמי השכירות להם זכאי ההקדש. בענין זה הודתה העיריה אך בגובה דמי השכירות ששולמו בפועל. זאת ותו לא. מעבר לנדרש יוסף, כי במכתבה מיום 8.8.02, הוסיפה העיריה וטענה כי העבירה השיק האמור "לפנים משורת הדין על מנת לנסות ולסיים את תקופת השכירות בה העירייה כלל לא היתה מודעת לבעלותכם בנכס בצורה יפה. זאת אף על פי שהעיריה טענה, טוענת ושומרת לעצמה הזכות לטענות התישנות דרישתכם לתשלום דמי שכירות רטרואקטיבית" (נספח י"ג1 לכתב התביעה שכנגד). 16. ההקדש מוסיף וטוען לתחולתו של ס' 4 לחוק ההתיישנות, הקובע כי "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". יש לדחות גם טענה זו. התביעות העיקריות נמחקו, אולם גם אם היה מקום להחיל הוראה זו, נושאן של התביעות העיקריות - תביעה לתשלום חיובי ארנונה - ונושאה של התביעה שכנגד - תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש העיריה בנכס אחר של ההקדש - איננו אותו נושא ואין הוא נובע מאותן נסיבות. 17. באשר לטענת השיהוי. בית משפט קמא ביסס את דחיית יתרת התביעה שכנגד בשל שיהוי, בין היתר, על יסוד מסקנתו כי התביעה שכנגד כולה התיישנה, למעט תקופה בת כארבעה חודשים, והיות יתרת התביעה חלק "מזערי" מן התביעה. משנמצא כי התביעה שכנגד לא התיישנה בהתייחס לתקופה של כשנתיים, טעם זה איננו עומד עוד. בנסיבות הענין שלפנינו, אף לא נמצא בסיס עובדתי מספק לדחיית התביעה שכנגד מחמת שיהוי בהגשתה עוד בטרם נשמעו ראיות הצדדים. לענין זה נפסק כי "השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי במובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי". עוד נפסק כי "השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת ההתיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433). לצורך הוכחת טענת השיהוי, מוטל על הטוען הנטל להוכיח כי השיהוי בהגשת התובענה הוא משום ביטוי לויתור של התובע על זכות התביעה, או כי בשל השיהוי שינה הנתבע את מצבו לרעה כתוצאה מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע (שם, בס' 14 לפסק הדין). כאמור, בנסיבות העניין שלפנינו, וללא שמיעת ראיות, לא עמד בפני בית המשפט בסיס עובדתי מספיק לשם הכרעה בדבר קיומם של תנאים אלה ודחיית התביעה שכנגד בשל שיהוי בהגשתה. 18. יוסף לאמור, כי תביעת ההקדש לפסק דין הצהרתי, כמפורט בס' 45(ג) לכתב התביעה שכנגד, לא נדונה, ופסק דינו של בית משפט קמא אינו מתייחס אליה. 19. התוצאה היא שיש לקבל את הערעור באופן חלקי, ולקבוע כי חלק התביעה המתייחס לתקופה שמיום 21.6.00 ועד 29.7.02, לא התיישן. כן מתבטלת קביעתו של בית משפט קמא כי חל שיהוי בהגשת חלק התביעה המתייחס לתקופה שמחודש אפריל עד לחודש יולי 2002. הדיון יוחזר לבית משפט קמא על מנת שידון בחלק התביעה שלא התיישן לגופו, וכן בתביעה למתן הסעד המפורט בס' 45(ג) לכתב התביעה שכנגד. יצוין כי הצדדים יהיו רשאים להביא ראיותיהם גם לענין השיהוי. נוכח תוצאה זו, יבוטלו חיובי ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו לחובת המערער בפסק דינו של בית משפט קמא ולא ייעשה צו להוצאות בערכאה זו. העירבון יוחזר למפקידו. דמי שימושהתיישנות