בית המשפט פסק כי במקרה דנן עילת העתירה נולדה ביום מתן ההחלטה על ידי הועדה הבינמשרדית ה- 17/07/02, אז החלה ספירת 45 ימים. העתירה הוגשה ביום 15/02/04 זמן רב לאחר תום 45 הימים שנקבעו להגשתה, אין ספק שהעותרים חרגו מהמועד הקבוע בתקנות להגשת העתירה, מבלי שהוגשה על ידם בקשה להארכת מועד. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איחור בהגשת עתירה מנהלית / הגשת עתירה מנהלית באיחור: עתירה זו עניינה מימוש זכותם של העותרים לרכישת הדירה הציבורית בה הם מתגוררים ברח' הרב בלוי 43, פתח-תקוה, בתנאי רכישת דיור ציבורי. העתירה מכוונת כנגד החלטת ועדת חריגים בינמשרדית, אשר דחתה את בקשת העותרים להוסיף לחישוב וותק המגורים בדיור ציבורי גם את התקופה בה התגוררו בדירה שבניהול חברת חלד, ברח' צה"ל בפתח-תקוה (להלן: "דירת חלד"). העובדות העותרים התגוררו בדירת חלד מספטמבר 1984 עד יולי 1993. בתאריך ה- 17.3.93 אישר משרד השיכון והבינוי לעותרים, דיור במאגר הדיור הציבורי, וביוני 1993 עברו העותרים להתגורר בדירת עמידר, ברח' הרב בלוי, בה הם מתגוררים עד היום (להלן: "הדירה"). העותרים פנו למשיבה 1 בבקשה לרכישת הדירה בהסתמך על חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) התשנ"ט-1988 ולחלופין על פי החלטת הממשלה מיום 14.3.00 והנחיות משרד הבינוי והשיכון ומשרד האוצר שפורטו בכללי מבצע "קנה ביתך" מיום 26.11.00 (להלן: "ההנחיות"). על פי כללי מבצע "קנה ביתך" זכאי הדייר לרכוש את דירתו אם מלאו 12 שנה למגוריו בדיור הציבורי. טענות הצדדים מוסכם על הצדדים כי העותרים זכאים לרכוש את דירתם, והמחלוקת מתמקדת בשאלת שיעור ההנחה לה הם זכאים, הנגזרת ממשך המגורים בדיור הציבורי. הצדדים חלוקים בשאלה האם יש לכלול את תקופת מגוריהם של העותרים בדירת חלד בחישוב ותק המגורים לצורך מבצע "קנה ביתך". העותרים טוענים ומנסים אף להוכיח כי חברת חלד הינה "חברה לדיור ציבורי" כהגדרתה בחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) התשנ"ט-1998 ועל פי סעיף 1.5 להנחיות. המשיבים מצידם טוענים כי לא מדובר ב"דירה ציבורית", בשל אי ההתאמה להגדרת "השכרה ציבורית" המופיעה בסעיף 1.6 להנחיות. דיון בטרם אדון בעתירה לגופה מוטל עלי לבחון טענה מקדמית שמעלים המשיבים, לפיה דין העתירה להדחות בשל השיהוי בהגשתה. תקנות 3, 4 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א- 2000, קובעות את המועד להגשת עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים כדלקמן: "3. המועד להגשת עתירה (א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין. (ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. (ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך. 4. שיהוי בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)." ההחלטה הראשונית בעניינם של העותרים ניתנה על ידי עמידר בתאריך יום 20.7.99, וביום 14.7.02 נדון עניינם של העותרים בפני ועדת החריגים הבינמשרדית, ואילו העתירה הוגשה בתאריך 15.02.04. העותרים מצידם טוענים כי ניסו למצות את ההליכים עד תום בפני המשיבים בטרם יגישו את העתירה. עוד נטען כי מעצרו של העותר גרם לעיכוב בהגשת העתירה. תקנה 3(ג) לעיל מורה כי בית המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת העתירה, אלא שבענייננו העותרים לא הגישו בקשה להארכת מועד. בניגוד לשיהוי אשר קיומו נקבע על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, מבלי שהתקנות מגדירות את משך השיהוי. האיחור על פי תקנה ג(3) הנ"ל נקבע על ידי מתקין התקנות והארכת המועד להגשת העתירה לאחר חלוף המועד מותנות בהגשת בקשה ומתן אפשרות למשיב להגיב על האמור בה. בעע"ם 1981/02 קיסר נ' מד"י, דינים עליון, כרך ס"א 264, נאמר: "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מלכת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד העותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף - עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי משפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים. משהותקנו תקנות סדרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם." בעת"מ (ת"א) 1189/00 יצהרי רחל נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו, נאמר: "בפני העותרים עמדה האפשרות להגיש בקשה להארכת מועד להגשת העתירה, שאז יכול היה בית המשפט לחרוג ממגבלת הזמנים הקבועים בתקנה 3(ב) לתקנות הנ"ל, מסיבה מוצדקת ולאחר שנתן למשיב הזדמנות להשיב לבקשת ההארכה, ואולם, במקרה דנן לא טרחו העותרים להגיש בקשה להארכת המועד להגשת העתירה ואף במסגרת העתירה עצמה לא הצביעו העותרים על טעם סביר, אשר מנע את הגשת העתירה במועד." באבחנה בין איחור ושיהוי דן בית המשפט גם בעת"מ (ת"א-יפו) 1071/01 תחנת תדלוק פז נ' עיריית רמת-גן תק-מח 2001 (2), 10197: "בענייננו לא היתה מחלוקת כי העתירה הוגשה באיחור, תוך חריגה מהמועד שנקבע בתקנה 3(ב) לתקנות. לאחר הגשת העתירה קיבלתי את בקשת העותרת להארכת מועד, תוך שהובהר העיקרון שנקבע בתקנה 4, לפיו על אף הארכת המועד להגשת העתירה, טענת השיהוי שהעלו המשיבים עומדת בעינה וטעונה הכרעה." במקרה דנן עילת העתירה נולדה ביום מתן ההחלטה על ידי הועדה הבינמשרדית ה- 17/07/02, אז החלה ספירת 45 ימים. העתירה הוגשה ביום 15/02/04 זמן רב לאחר תום 45 הימים שנקבעו להגשתה, אין ספק שהעותרים חרגו מהמועד הקבוע בתקנות להגשת העתירה, מבלי שהוגשה על ידם בקשה להארכת מועד. בדיון שבפני הועלו על ידי באת כוחם טענות שונות שלהשקפתה מצדיקים הארכת מועד, אלא שהועבדות הנטענות נטענו באופן סתמי מבלי לפרט את לוח הזמנים המדוייק ומבלי שניתנה למשיבים האפשרות להתייחס אליהן לגופן, ומטעם זה דין העתירה להדחות. לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את העתירה. בנסיבותיהם המיוחדות של העותרים אין צו להוצאות. עתירה מנהלית