מעביד רשאי להביא בחשבון את ידיעת העובדים על דבר קיומם של סיכונים מסויימים הכרוכים בעבודה, ואין הוא חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, כדרך פועלים רגילים וממוצעים.. ופועל רגיל וממוצע יודע להיזהר, וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד   להלן דוגמא לפסיקה בנושא חובת הזהירות של העובד: ע"א 80/89 טובול נ' אלטן בע"מ ואח' ע"א 154/62 חשאי נ' אינגום בע"מ קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות המעביד על סיכונים בעבודה / חובת הזהירות של העובד: השופט יהושע גרוס, ס"נ - אב"ד העובדות 1. ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום (כב' השופטת אבניאלי) לפיו נקבעה אחריות המערערת לתאונת עבודה שאירעה למשיב-מערער שכנגד (להלן: "המשיב") ונפסקו לו פיצויי נזיקין בעקבות פגיעתו.   2. המשיב, יליד שנת 1967, עובד יצור במקצועו, נפגע בגבו ביום 8.6.97, במהלך עבודתו במפעל המערערת. על פי גירסתו אירעה הפגיעה בעת הרמת תבנית שהכילה חומר ליצור מזלטי"ם. לפי תיאורו של המשיב הוא הרים את התבנית ביחד עם פועל אחר, כשמדובר בתבנית שמשקלה כ- 20 ק"ג, כדי להניחה על שולחן העבודה ותוך כדי הרמתה חש כאב עז בגבו. המערערת הכחישה את עצם קרות התאונה ולחלופין טענה כי אין כל קשר סיבתי בין האירוע לו טוען המשיב לבין הנזק.      פסק-הדין של בית-משפט השלום 3. השופטת המלומדת קבעה תחילה כי הוכח קיומו של האירוע עצמו. זאת משום שגירסת המשיב נתמכה בדיווח על התאונה שנמסר למל"ל, בחתימת מנכ"ל המערערת על גבי טופס ההודעה על הפגיעה למל"ל, בעדות העובד השני שסיפר כי בעת הרמת התבנית התלונן המשיב על כאב בגב, וכן בחוות-דעתו של המומחה מטעם המערערת, ד"ר מיכלס, אשר ציין כי המשיב החל לסבול מכאב גב תחתון לאחר הרמת משקל של כ - 20 ק"ג. מכאן נפנתה השופטת לבחינת רשלנות המערערת. אין ספק שהיתה קיימת במקרה זה חובת זהירות מושגית. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, טענת המשיב היתה כי המערערת לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה, לא סיפקה אמצעי נשיאה נאותים, לא הדריכה את העובדים לגבי שיטת ההרמה הנכונה ולא הזהירה אותם מפני הסכנות הכרוכות בהרמת משא. השופטת מאמצת טיעון זה בהדגישה את חובת המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, כפי שעוגנה בפסיקה מימים ימימה. עוד נקבע כי המערערת לא הוכיחה את טענותיה לגבי הדרכת העובדים, שכן לא הביאה עדים מטעמה להוכיח זאת, דבר הפועל לחובתה. כמו כן הוכח שהמערערת לא הנהיגה תנאי עבודה סבירים ובטוחים, כאשר מדובר בהרמה ידנית של תבנית במשקל של למעלה מ- 20 ק"ג, בלא שסופק ציוד עזר להרמת משא זה. אמנם המשיב העיד כי כאשר עובד חש שאין ביכולתו להרים תבנית, הוא מבקש עזרה, אך המערערת לא הוכיחה כי הדריכה את המשיב כיצד להרים את התבניות ומתי עליו לבקש עזרת פועל אחר בהרמת המשא. כמו כן נדחתה טענת רשלנות תורמת שהמערערת ביקשה לייחס למשיב, שכן המשיב לא יכול היה לדעת מה משקל התבנית עובר להרמתה, שכן המשקל לא צויין עליה וכמו כן סייע לו בהרמה עובד אחר.   4. אשר למידת הנזק - נכותו הרפואית של המשיב נקבעה בשיעור של 20%, בהסתמך על קביעת המומחה הרפואי בתחום האורטופדיה שמונה ע"י בית-המשפט. במסקנה זו העדיף בית-המשפט חוות-דעת זו על פני חוות-הדעת של המומחה מטעם המערער שקבע למשיב נכות של 10% בלבד, שיעור התואם את קביעת המל"ל. בהמשך נקבע כי נכותו התפקודית של המשיב זיהה לזו הרפואית. בפריט של הפסד שכר בעבר נקבע פיצוי בשיעור של כ- 35,000 ₪. לגבי הפסד שכר בעתיד, נקבע כי המשיב חזר לעבודה סדירה כאחראי על פועלים במחלקת ריתוך ובהיעדר נתונים עובדתיים המאפשרים חישוב אריתמטי, הועמד הפיצוי בסכום גלובלי של 100,000 ₪. התביעה לפצוי בגין הפסד פנסיה נדחתה מחוסר הוכחה. סכום הפיצוי בגין כאב וסבל נפסק על בסיס נכות של 20% בהתאם לפצוי עפ"י הפלת"ד, תוך דחיית דרישת המשיב לכפל פיצוי.לבסוף נפסקו למשיב הוצאות עזרה בבית עבור העבר בלבד בסך של 2,000 ₪, וכן הוצאות רפואיות. הסכום הכולל הגיע לכדי כ- 168,000 ₪ ובניכוי תגמולי המל"ל בסך של כ- 64,000 ₪ נותר סכום של כ- 104,000 ₪.   הערעור   5. טענתה הראשונה של המערערת הינה כי לא הוכח כלל אירוע התאונה. חתימת מנהל המערערת על טופס ההודעה למל"ל אין בה כדי לסייע למשיב, שכן ההודעה אינה מתייחסת כלל לתאונה מסויימת אלא לכאב כללי. הרופא מטעם המערערת אשר בדק את המשיב אינו מאשש את דבריו, אלא רק רשם את דברי המשיב בחוות-דעתו. הפועל האחר שבא לתמוך בגירסת המשיב לא העיד אף הוא על אירוע ספציפי של תאונה, אלא על עזרה באופן כללי. מדובר במשקל קל של תבנית, כאשר עומס ההרמה נחלק בין המשיב לחברו שסייע בידו וכאשר המשיב ממשיך לעבוד מספר ימים לאחר מכן בלי להתלונן. מכל פנים מדובר במשקל סביר לחלוטין, כאשר פסקי-דין רבים מאשרים משא של 30 ק"ג כסביר לחלוטין וכאשר התקן היחיד בארץ לנשיאת משאות ע"י עובד הוא התקן לנער והוא עומד על 16 - 20 ק"ג. אין להטיל אחריות אבסולוטית על מעביד, בפרט כשמדובר במקרה קל שאין צורך לצפותו מראש. כמו כן היה מקום להטיל על המשיב אשם תורם מכריע שיש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין האירוע לבין אחריות המערערת.   6. לטענת המשיב הוטל על המשיב להרים משקל של 60 ק"ג ולאחריו משקל נוסף של 20 ק"ג, דבר המשמיט את הבסיס מתחת לטיעוני המערערת. גם המל"ל הכיר במקרה כתאונת עבודה לאחר חקירה מקיפה. חתימת המנהל על טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה יש בה הודאה בנסיבות קרות התאונה. גם לגבי עבודת הרמת משאות מסוג זה נדרשת הדרכה נאותה, שלא ניתנה ע"י המערערת.   אשר לגובה הנזק - לטענת המשיב בערעור שכנגד הוא קופח בסכום הפיצויים שנפסק שכן היה מקום לקבוע את נכותו התפקודית בשיעור של 30% לפחות. כמו כן היה מקום לחשב את הפיצוי בגין הפסד שכר לעתיד על בסיס חישוב אריתמטי, דבר שהיה מביא לפסיקת פיצוי בשיעור של כ - 335,000 ₪. כמו כן היה מקום להעמיד את שיעור הפיצוי בגין כאב וסבל על בסיס של פעמיים וחצי מהחישוב עפ"י הפלת"ד, שהרי מדובר בתאונת עבודה ולא בתאונת דרכים.   דיון והכרעה   7. השאלה הראשונה התובעת הכרעה נסבה על טענת המערערת כי למעשה לא הוכח אירוע תאונתי. בחינה מדוקדקת של העדויות והראיות מוליכה למסקנה כי יש ממש בטיעון זה. אמנם המשיב סיפר בעדותו כי תוך כדי הרמת התבנית חש כאב בגבו, והפועל השני שסייע בידו, מיכאל אוקון, העיד אף הוא כי המשיב התלונן על כאב. ואולם מאידך גיסא אין כל זכר לאירוע ספציפי לא בתלונה שנמסרה ע"י המשיב לרופא קופת חולים ולא בטופס ההודעה למל"ל. לאחר המקרה שלו טוען המשיב הוא המשיך מספר ימים בעבודתו, וביום 12.6.97, קרי 4 ימים לאחר המקרה, מצוטטת תלונתו הראשונה בפני רופא קופת חולים בזו הלשון: "הנ"ל הרגיש כאבי גב בזמן עבודתו". היינו מדובר בכאבי גב הקשורים בעבודה, אך לא בכאבים שנגרמו ע"י אירוע מסויים של הרמת משא. המשיב הסביר זאת בכך שאינו דובר עברית כהלכה, אך תלונתו נרשמה וודאי שיכול היה לתאר אירוע של הרמת משא. תיאור זיהה מופיע גם בטופס ההודעה למל"ל, הנכתב כחודש ומחצה לאחר המקרה, ואף כאן מופיע תיאור כללי ביותר בלא התייחסות לכל אירוע ספציפי בכלל ולא לאירוע של הרמת משא בפרט. התיאור הינו: "בעבודת ייצור במפעל הרגשתי כאב גב, תוך כדי עבודה פיזית". התיאור של אירוע תאונתי עולה רק זמן רב ביותר לאחר מכן בעת מסירת עדות בפני חוקר המל"ל. זאת ועוד, בתצהיר עדותו הראשית ובעדותו אין המשיב מציין כלל כי נעזר בהרמת התבנית בפועל אחר, אותו מיכאל אוקון, אלא מדבר רק בכך שהוא עצמו הרים את התבנית. העובדה שהרמת התבנית בוצעה ע"י שני פועלים הובהרה רק בשלב מאוחר יותר בעדותו של אוקון. רקע זה, בנוסף לנסיון להכניס לתצהיר טיעון עובדתי נוסף לגבי הרמה קודמת של משא בן 60 ק"ג, נסיון שנדחה בהחלטת בית-המשפט לגבי מחיקת סעיף זה מתצהיר המשיב (ולכך תהיה התייחסות בהמשך), חייב את בית-המשפט להתייחס בזהירות מרובה לגירסת המשיב. בסופו של דבר נקבע בפסק-הדין כי עדותו אינה ניצבת לבדה שכן היא נתמכת באישור החתום מטעם המשיבה על טופס ההודעה למל"ל, אישור שיש בו הודאה בקרות התאונה, וכן בחוות-הדעת של המומחה הרפואי מטעם המערערת, ד"ר מיכלס. ואולם, לא זו בלבד שאין בחתימה על הטופס למל"ל משום הודאה שכן מדובר בפרטים שנמסרו מפי העובד, אלא שאפילו כך היה ניתן לכל היותר בכך אישור לעובדה שהמשיב סבל כאבי גב בעת עבודתו וודאי שאין בכך כל הודאה בתאונה שאין לה זכר בפרטי הפגיעה המצויים בטופס, כפי שפורטו. בנסיבות אלה העיד, ובצדק, נציג המערערת, מר גולדברג, אשר חתם על אישור המעביד, כי כשנתן את חתימתו על גב הטופס לא הבין שמדובר באירוע תאונתי, אלא הבין שמדובר בבעיה רפואית של העובד ויש לאפשר לו ללכת לקבלת טיפול רפואי (עדותו בעמ' 14 לפרטיכל). גם חוות-הדעת של ד"ר מיכלס אין בה כדי לתמוך בגירסת המשיב. ד"ר מיכלס מפרט בחוות-דעתו את תלונות המשיב ואת דבריו לגבי נסיבות המקרה, אך ודאי שאין זה מתפקידו לוודא את נכונות פרטי המקרה שהמשיב טוען לו. מכל החומר האמור עולה כי מדובר במעין "מחלת מקצוע", קרי בכאבי גב הקשורים בעבודת במשיב, אך לאו דווקא בתאונה בעבודה.   8. גם אם מתקבלת גירסת המשיב לגבי אירוע תאונתי שבעקבותיו החל לחוש כאבים בגבו, לא הוכחה לדעתי כל רשלנות מצד המערערת. בסופו של דבר הדברים אמורים בהרמת תבנית שמשקלה כ- 20 ק"ג ע"י שני פועלים, כך שהנטל על כתפי המשיב הסתכם בכ- 10 ק"ג. לגבי המשקל המירבי המותר לנשיאה ע"י עובדים יש הסדר חקיקתי רק לגבי נוער ולא לגבי מבוגרים, אך גם מההסדר האמור ניתן להשליך על המקרה דנן. על פי תקנות עבודות הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות) תשי"ד - 1954 המשקל המירבי המותר לנשיאה ע"י נער שטרם מלאו לו 18 נע בין 16 ל- 20 ק"ג ולגבי ילד בין 10 ל- 12.5 ק"ג. לאור זאת ודאי שמשקל של כ- 10 ק"ג פחות במידה רבה ביותר מהמשקל המירבי המותר לנשיאה. כך מצינו בע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשיה הצבאית (תקצירי סביר - פס"ד מיום 7.5.95) כי במקרה שבו המשא שהרים המערער יחד עם חברו היה בין 20 ל- 30 ק"ג, כך שחלקו של המערער היה כ- 10 עד 15 ק"ג, אין לייחס כל רשלנות למעביד שכן מדובר במשקל פחות מהמשקל המירבי של 16 ק"ג שעל פי התקנות מותר לנער שלא מלאו לו 16 לשאת. הפועל אוקון העיד כי הרים את התבנית ביחד עם המשיב, שכן "אף פעם אחד לא מרים את זה" (עמ' 10 לפרטיכל), כי "כמה אנשים שצריך מרימים" כי רוב החלקים הם במשקל פחות מ- 20 ק"ג וכי "אדם שרוצה להרים ואומר שהדבר כבד, קורא לעזרה ואם שניים לא מספיקים קוראים לעוד עובד" (עמ' 11 לפרטיכל). המשיב עצמו אישר בחקירתו הנגדית כי: "יחד עם עוד אדם אני יכול להרים 20 ק"ג" (עמ' 12 לפרטיכל). למעשה גם המשיב ובאי כוחו היו ערים לכך שהרמת תבנית במשקל של 20 ק"ג ע"י שני עובדים אינה מצביעה על רשלנות כלשהי, וכך נולד לפתע סעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית של המשיב בו מדובר על כך שמחצית השעה עובר לתאונה הרים המשיב עם פועל נוסף תבנית במשקל של 60 ק"ג ובמהלך הרמתה חש כאב קל. על פי החלטת בית-המשפט מיום 16.7.00 נמחק סעיף זה מהתצהיר, שכן מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בתצהיר ולא נטענה קודם לכן. למרות זאת גם בטיעונים בערעור קמה טענה זו לתחיה וצצה ועלתה מחדש בפי ב"כ המשיב, ואין תימה בדבר, שכן בלעדיה נשמט הבסיס מתחת לרשלנות המערערת.   9. סוף דבר - "מעביד רשאי להביא בחשבון את ידיעת העובדים על דבר קיומם של סיכונים מסויימים הכרוכים בעבודה, ואין הוא חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, כדרך פועלים רגילים וממוצעים.. ופועל רגיל וממוצע יודע להיזהר, וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד" (ע"א 80/89 טובול נ' אלטן בע"מ ואח' תקדין עליון 91(3) 1306; ע"א 154/62 חשאי נ' אינגום בע"מ פ"ד טז 1871, 1874).   10. מהטעמים האמורים יש לדעתי לקבל את הערעור, לדחות את תביעת המשיב ואת הערעור שכנגד ולחייב את המשיב בהוצאות המערערת בסך של 12,500 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.   יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא השופטת אסתר קובו:   אני מסכימה.     אסתר קובו, שופטת   השופטת מיכל רובינשטיין:   אני מסכימה.   מיכל רובינשטיין, שופטת    לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של אב"ד השופט י. גרוס, ס"נ.   חובת הזהירות