בית המשפט ציין שאמנם השיקולים הנשקלים, בדיון בבקשה לביטול פסק דין בהעדר התייצבות, הם גם סיבת אי ההתייצבות וגם סיכויי קבלתן של טענות המבקש "אך ככל שהתברר כי אי ההתייצבות נובעת מזלזול בית המשפט ואי כיבודן, יפחת משקלו של השיקול האחר, עד לכדי איון מוחלט". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק דין בהעדר התייצבות לקדם משפט: לפניי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט נ' שטרנליכט) מיום 17.2.11 (ת"א 3995/08) שבה דחה את בקשת המבקשים לביטול פסק הדין שניתן נגדם משלא התייצבו לקדם משפט. פסק הדין ניתן על פי כתב התביעה ועל פיו חויבו המבקשים לשלם למשיבים סכום של 80,146 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה וכן סכום של 15,000 ₪ בגין הוצאות המשיבה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין. כן נדחתה תביעה שכנגד שהגישו המבקשים. החלטתי לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור. אלו נימוקיי: רקע המשיבה שהייתה התובעת דלמטה היא עו"ד במקצועה וכך גם המבקש. ביום 9.1.05 כרתו בעלי הדין (המשיבה באמצעות אביה) הסכם שכירות שעל פיו השכירה המשיבה למבקשים דירה בפתח תקווה, לתקופה של שנה אחת בצירוף אופציה להארכת השכירות מידי שנה עד לארבע שנים נוספות (להלן: "ההסכם"). בשנת 2006 הגישה המשיבה תביעה לפינוי נגד המבקשים בטענה שהפרו את ההסכם מפני שלא שילמו את דמי השכירות במועדם. באותה תביעה הגיעו בעלי הדין לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין. בחודש מרץ 2007 שבה המשיבה והגישה תביעה נוספת לפינוי. בתביעה זו ניתנה רשות להתגונן כפוף להפקדה של 5,000 ₪. המבקשים לא הפקידו את הסכום האמור, ניתן פסק דין לפינוי והמבקשים פינו את הדירה באיחור של כחודש ימים לעומת המועד לפינוי שנקבע בפסק הדין. ביום 7.7.08 הגישה המשיבה את התביעה הנוכחית שבה תבעה דמי שכירות לשנה שלמה, שתחילתה כחודש לפני מועד הגשת התביעה הקודמת. את דמי השכירות חישבה המשיבה לפי סכום יומי שנקבע בהסכם כפיצוי מוסכם בגין אחור בפינוי. כן נתבעו תשלומים בגין שעות עבודה שהשקיעה המשיבה כעו"ד בהליכים הקודמים, הוצאות משפט והוצאה לפועל, עוגמת נפש וחובות ונזקים אחרים. לאחר שנוהלו הליכים מקדמיים, התקיימו שתי ישיבות קדם משפט והצדדים הגישו תצהירי עדויות ראשיות. קדם משפט נוסף נקבע ליום 27.10.10, אך המבקשים לא התייצבו. לבקשת המשיבה, ומחמת אי התייצבות המבקשים, נתן בית המשפט את פסק הדין נושא הערעור. המבקשים הגישו בקשה לביטול פסק הדין כשטענתם שאי ההתייצבות נבעה מטעות אנוש ולא מזלזול בבית המשפט. נטען כי המבקש רשם את תאריך הדיון בכריכת היומן השנתי הקודם ועקב טעות משרדית לא הועתק התאריך ליומן החדש. עוד טענו המבקשים טיעוני הגנה נוספים המלמדים לשיטתם כי סיכויי הצלחתה של הגנתם גבוהים והוא הדין בתביעה שכנגד. המשיבה טענה כי המערערים לא הרימו את הנטל בדבר סיבת אי התייצבותם לקדם המשפט ובדבר סיכויי הגנתם. ההחלטה נושא הבקשה ביום 17.2.11 החליט בית משפט קמא לדחות את בקשת הביטול מהטעם שמאופן התנהלותם של המבקשים ניכר זלזול מופגן בבית המשפט. בית המשפט עמד על איחור של כחצי שנה בהגשת העדויות הראשיות מטעם המבקשים, בלי שעתרו להארכת מועד, וכמובן על אי התייצבותם לקדם המשפט. בית המשפט דחה את גירסת המבקשים באשר לטעות ברישום תאריך קדם המשפט. בית המשפט הוסיף וציין שאמנם השיקולים הנשקלים, בדיון בבקשה לביטול פסק דין בהעדר התייצבות, הם גם סיבת אי ההתייצבות וגם סיכויי קבלתן של טענות המבקש "אך ככל שהתברר כי אי ההתייצבות נובעת מזלזול בית המשפט ואי כיבודן, יפחת משקלו של השיקול האחר, עד לכדי איון מוחלט". בית המשפט לא דן כלל בשאלת סיכויי ההגנה והתביעה שכנגד. הבקשה לרשות לערער וטענות הצדדים בבקשת רשות הערעור חוזרים המבקשים על טענותיהם בבית משפט קמא ומוסיפים כי השיקול של סיכויי ההצלחה הוא שיקול מרכזי שאין להתעלם ממנו ויש לבחון אותו לגופו. המשיבה מאמצת את החלטת בית משפט קמא ותומכת בה. המשיבה מפרטת את התנהלות המבקשים בהליכים השונים שהתנהלו בינה לביניהם, וטוענת כי התנהלות זו מלמדת על זלזול סדרתי ומכוון בבית המשפט ובצד שכנגד. עוד המשיבה טוענת כי סיכויי ההגנה של המבקשים נמוכים, הן מבחינה דיונית הן מבחינה מהותית, וכי התביעה שכנגד שהגישו משוללת כל יסוד. דיון והכרעה בהעדר התייצבות של הנתבע לדיון, רשאי התובע להוכיח את תביעתו ככל שחובת הראיה עליו ובית המשפט מוסמך ליתן פסק דין (תקנה 157(2) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; להלן "התקנות"). תקנה 201 בתקנות מקנה סמכות לבית המשפט שנתן החלטה במעמד צד אחד לבטלה על פי בקשה של הצד שנגדו ניתנה. שניים הם השיקולים המרכזיים שעל בית המשפט לשקול, בבואו לדון בבקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. השיקול האחד הוא סיבת אי ההתייצבות, שבהקשר עימה יש לבחון אם זו נבעה מזלזול בבית המשפט, צירוף נסיבות אומלל, אי הבנה, היסח הדעת או רשלנות. השיקול השני הוא מידת סיכויי ההצלחה של המבקש בהליך, אם תבוטל ההחלטה. כך למשל, כאשר אי ההתייצבות נבעה מזלזול מופגן בבית המשפט ולא הייתה לה כל סיבה סבירה, הרי שבית המשפט יעתר לבקשה רק אם ימצא שייגרם למבקש עיוות דין בולט במקרה של דחייתה. אולם אם מסתבר כי אי ההתייצבות אירעה כתוצאה מסיבה אחרת, ואפילו עקב רשלנות מצד המבקש, ייטה בית המשפט להיעתר לבקשת ביטול פסק הדין ובלבד שיראה המבקש כי סיכויי הצלחתו בתיק סבירים (ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז (3) 431, 438 (1983); יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 738 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). בית משפט קמא לא בחן כלל את שאלת סיכויי ההצלחה של המבקשים בהגנתם ובתביעה שכנגד. אכן, אילו הוכח כי המבקשים נהגו בזלזול בוטה וממושך העולנ אף כדי חוסר ניקיון כפיים היה מקום לשקול את דחיית הבקשה בלי לבחון את סיכויי ההצלחה (ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ ([לא פורסם] 2.2.09) (להלן- עניין חונינסקי). אף על פי כן בדרך כלל יש לבחון את סיכויי ההצלחה של מבקש הביטול (ראו למשל: רע"א 4861/09 שחיבר נ' לוי [לא פורסם] 04.10.09 ; ה"פ (י-ם) 8380-09 טל-אריאל נ' שקד [לא פורסם], 26.7.10)). סבורני כי בית משפט קמא שגה כאשר לא בחן כלל את סיכויי ההצלחה של המבקשים, במיוחד כאשר בפי המבקשים הסבר לאי ההתייצבות. במיוחד כך כאשר דחיית הבקשה עלולה לגרום למבקשים עיוות דין בולט, שהרי בפסק הדין חויבו המבקשים לשלם למשיבה סכומים שספק רב אם הייתה זוכה בהם לאחר דיון במעמד הצדדים. כך למשל תבעה המשיבה תשלומי שכר טרחה בגין טרחתה בהליכים קודמים שהסתיימו ואשר שאלת ההוצאות בהן הייתה צריכה להסתיים בפסקי הדין שניתנו אז. כך גם הפיצוי בגין עוגמת הנפש, הדומה גם לפיצוי בגין שכר טרחה של המשיבה כעורכת דין, שנקבע בסכום של 30,000 ₪, על פי התביעה ותצהיר העדות הראשית שלא פירט את עוגמת הנפש במידה המוכיחה את הסכום שנתבע. ודומים הדברים באשר לפיצוי היומי למשך שנה שלמה. לסיכום הערעור מתקבל באופן שהחלטת בית משפט קמא מבוטלת והעניין מוחזר אליו כדי לבחון מחדש, לאחר השלמת טענות, את שאלת ביטול פסק הדין. המשיבה תשא באגרת הבקשה ובשכ"ט עו"ד של המבקשים בסך 5,000 ₪. פסק דין בהעדר התייצבותקדם משפטאי התייצבות לדיון