קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה קשה ביד בתאונת דרכים:   השופט א' ריבלין:   1. המשיב, יליד 8.11.1954, נפגע בתאונת דרכים ביום 3.5.1992, בהיותו בן 38 שנים. עקב התאונה סבל המשיב מפגיעה קשה בידו השמאלית ומומחה רפואי, שמונה על ידי בית המשפט, העמיד את נכותו הרפואית הצמיתה על שיעור של 54.4%. עובר לתאונה עבד המשיב כמסגר, ועיקר עיסוקו היה בניית עגלות לטרקטורים. בית המשפט קבע כי המשיב אינו יכול להמשיך בעבודתו זו, אך יתכן כי הינו כשיר לשמש כמאבטח, כנהג או כסדרן. עם זאת, קבע בית המשפט כי המשיב ניסה למצוא מקום עבודה אחר, לאחר התאונה, אך דבר זה לא עלה בידו. בחודש ינואר שנת 1997, כך נקבע, חדל גם ממאמציו אלה. לאור כל אלה קבע בית המשפט כי שיעור פגיעתו התפקודית של המשיב זהה לשיעור נכותו הרפואית.   את כושר השתכרותו של המשיב העריך בית המשפט בסכום של 2,863 ש"ח לחודש, נכון ליום בו ארעה התאונה, ובשערוך ליום מתן פסק הדין - 8,480 ש"ח. סכום זה, כך קבע בית המשפט המחוזי, משקף את השכר שהיה מקבל המשיב אלמלא נפגע בתאונה. בהתבסס על שכר זה פסק בית המשפט למשיב פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות מלא בתקופה שתחילתה במועד התאונה וסופה ביום 31.1.1997. בגין התקופה, שתחילתה ביום 1.2.1997, וסופה ביום מתן פסק הדין, וכן בגין הפסדי השתכרות בעתיד, פסק בית המשפט למשיב פיצוי על פי שיעור הגריעה התפקודית שנקבע לו. בנוסף, העניק בית המשפט למשיב פיצוי בסך 75,000 ש"ח, בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד, לפי אומדן גלובלי. כמו כן, נפסקו למשיב פיצויים בסך 20,000 ש"ח בגין הוצאות ניידות בעבר ובעתיד, ופיצויים, בסכום זהה, בגין הוצאות רפואיות.   2. המערערת והמשיב גם יחד משיגים על גובה הפיצויים שפסק בית המשפט המחוזי. המערערת, חברה הביטוח שביטחה את השימוש ברכב שהיה מעורב בתאונה, סבורה כי בית המשפט הפריז בפיצוי שפסק למשיב. המשיב מצידו טוען, בערעור שכנגד שהגיש, כי בית המשפט מיעט בפיצוי שפסק לו בראשי הנזק השונים. טענתה העיקרית של המערערת הינה כי בית המשפט טעה בשערוך שכר הבסיס לפיו חישב את הפסדי ההשתכרות של המשיב. היא מוסיפה וטוענת, בעניין ראש נזק זה, כי שכר הבסיס שנקבע גבוה ממילא משיעור השכר שהוכח על-ידי המשיב בבית המשפט. כמו כן סבורה היא כי טעה בית המשפט משפסק למשיב את שפסק לעניין עזרת הזולת, ולעניין הוצאות ניידות.   המשיב סבור כי טעה בית המשפט משהעמיד את הגריעה מכושר השתכרותו על שיעור של 54.4% בלבד, וזאת לאור העובדה שעסק בעבודת כפיים עובר לתאונה - עבודה שאינו יכול לשוב אליה כעת. לטענתו יש להעמיד את פגיעתו התפקודית על 75%. הוא טוען גם כי טעה בית המשפט קמא משמיעט בפיצוי שפסק לו בגין עזרת הזולת. המשיב מציין כי הוא זקוק לעזרה רבה במהלך כל שעות היום וכי הוא אינו יכול להתלבש, לאכול או להתרחץ ללא עזרה. הוא אף סבור כי הפיצוי שנפסק לו בגין הוצאות ניידות ובגין הוצאות רפואיות נמוך מן המגיע לו בנסיבות העניין.   3. מבין כל טענות הצדדים יש להתייחס לשתיים. צודקת המערערת בטענתה כי טעה בית המשפט בשערוך שכר הבסיס לפיו חישב את הפסדי ההשתכרות. לפי שערוך נכון יש להעמיד את שכר הבסיס, נכון ליום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, על סך של 6,727 ש"ח. עם זאת, יש טעם, מאידך גיסא, גם בטענתו של המשיב לפיה המעיט בית המשפט קמא בשיעור הגריעה תפקודית מכושר השתכרותו. משמביאים את כל אלה בחשבון ראוי לתקן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהפחית משיעור הפיצויים את הסכום שהוא פועל יוצא של הטעות החשבונית אף כי לא באורח מלא - וזאת בשל חומרת הפגיעה התפקודית, כאמור. התוצאה היא שמן הפיצוי שנפסק יופחת סכום כולל של 100,000 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין בבית המשפט קמא. שכר טרחת באת-כוח המשיב בבית המשפט המחוזי יתוקן בהתאם. ביתר קביעותיו של בית המשפט המחוזי אין להתערב.   בנסיבות העניין אין צו להוצאות.   ש ו פ ט  השופטת מ' נאור:   אני מסכימה.   ש ו פ ט ת   השופט א' רובינשטיין:   אני מסכים.   ש ו פ ט    הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ידייםתאונת דרכים