קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח גניבת משאית: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט אליהו קידר, סג"נ) מיום 1.12.08 בת"א 174947/02, בו נדחתה תביעה שהגיש המערער נגד המשיבות. השופט מאיר יפרח: העובדות, ההליכים והמחלוקת ביום 8.5.02 הגיש המערער נגד המשיבות תביעה כספית לתשלום סך של 623,749 ₪ (להלן: "התביעה"). התביעה התבססה על שתי עילות חלופיות: עילה ביטוחית ועילה נזיקית. במסגרת העילה הביטוחית עתר המערער לחיוב המשיבה 1 בתשלום תגמולי ביטוח. בגדרי העילה הנזיקית, היא העילה החלופית, עתר המערער לחיוב המשיבה 2 בתשלום פיצויים, בגובה סכום התביעה, בגין הנזק שנגרם לו, לטענתו, עקב התרשלותה בהליכים שקדמו להנפקת פוליסת הביטוח. לטענת המערער, בזמנים הרלוונטיים לתביעה הוא היה בעלים של משאית מסוג "מאן" (מ.ר. 9105100), אשר עליה הייתה מורכבת משאבת בטון עם מנוף מסוג "פוצמייסטר" מתוצרת גרמניה (להלן: "המשאית"). לדבריו, בלילה שבין יום ה- 21.10.01 לבין יום 22.10.01, נגנבה המשאית עת חנתה בחצר ביתו (להלן:"מקרה הביטוח"). לטענתו, המשאית הייתה מבוטחת אצל המשיבה 1 (להלן גם: "חברת הביטוח") לפני קרות מקרה הביטוח. ביום 22.10.01 הגיש המערער תלונה למשטרת ישראל על גניבת המשאית. במקביל פנה המערער אל חברת הביטוח, באמצעות המשיבה 2 (להלן גם: "סוכנות הביטוח"), בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח. ביום 19.2.02 דחתה חברת הביטוח את תביעת המערער בטענה ש"לא בוטחה משאבת בטון". לנוכח הסירוב, הוגשה התביעה. חברת הביטוח כפרה בחבותה לשלם למערער תגמולי ביטוח משני טעמים עיקריים. האחד, מדובר בתביעת כזב שהורתה במעשה קנוניה שנרקם בין המערער, מר ניסים לגאלי (להלן גם:"ניסים"), לבין בין דודו, מר הרצל אלגאלי (להלן:"הרצל") במטרה להוציא ממנה כספים שלא כדין. לפי הטענה, המערער בִּיים את מקרה הביטוח ויצר "ביטוח על הנייר" למשאית שלא הייתה בחזקתו. ביסוד הטענה ניצבת עובדה שאינה שנויה במחלוקת כי המשאית נגנבה עוד ביום 3.8.01 (עת הייתה בבעלותו של הרצל), שעה שלא היה לה ביטוח מקיף בר תוקף (להלן: "אירוע הגניבה מיום 3.8.01"). לטענת חברת הביטוח המשאית הגנובה לא נמצאה מעולם. לפיכך, כחלק מן המזימה המתוכננת, ועל מנת להציל ולו חלק משווי המשאית, נקטו הרצל וניסים פעולות נוספות, לרבות בִּיום מציאת המשאית הגנובה (ומסירת דיווח כוזב למשטרה על כך); בִּיום מכירתה לניסים; בִּיום התקנת מיגונים במשאית וביצוע תיקונים בה. השני, המשאית לא בוטחה מעולם על ידה, שכן סוכנות הביטוח כלל אינה מבטחת משאבות בטון. כאן המקום להדגיש כי בכתב התביעה לא הזכיר המערער את דבר מציאת המשאית לאחר אירוע הגניבה מיום 3.8.01. כל הפירוט העובדתי באשר לאירוע הגניבה מיום 3.8.01, לרבות מציאתה (הנטענת) של המשאית לאחר מכן, הובא מפי המשיבות. המחלוקת העיקרית בין בעלי הדין התמקדה אפוא בסוגיית מציאתה של המשאית, "פדיונה מן השבי", והחזרתה לידיו של הרצל. כל אחד מן הצדדים ביקש לגייס לעזרתו את הראיות הרלוונטיות לשם אישוש גרסתו. ראיות אלה נסבו בעיקרן על ציר הזמן שממועד מציאת המשאית ועד לקרות מקרה הביטוח הנטען. התחנות המרכזיות על ציר זמן זה הן הפעולות שנעשו למציאת המשאית ופדיונה; כריתת ההסכם מיום 7.9.01 בין ניסים לבין הרצל, במסגרתו העביר ניסים להרצל את הבעלות במשאית הסקאניה ואילו הרצל העביר לניסים את הבעלות במשאית וכן הוסיף ושילם לו סכום של 65,000 ₪ (להלן: "עסקת החילופין"); הנפקת פוליסת הביטוח למשאית; ביצוע תיקונים במשאית; התקנת מיגונים במשאית; ונסיבות קרות מקרה הביטוח הנטען. לפני בית משפט קמא העידו 26 עדים מטעם הצדדים וכן הוגשו מסמכים רבים לראייה. מטעם המערער נשמעו, בין היתר, עדותו-שלו וכן עדויותיהם של הרצל, מר עמיאל (מי שתיווך בעניין מציאת המשאית ופדיונה), מר חזן ומר לוי, שטיפלו בהתקנת המיגונים, מר ורניק, שטיפל בתיקון המתנע במשאית, מר אביטל שהחליף צמיגים במשאית, מר מדאי עובד חברת איתוראן ומר בשה (קבלן אשר עבד עם משאית אחרת של הרצל). מטעם המשיבות העידו, בין היתר, מר ברזאני, סוכן הביטוח, מר צרפתי וגב' יחיאל מסוכנות הביטוח, מר דור, ששימש בעבר סוכן הביטוח של הרצל, מר עמר, שחקר את נסיבות התרחשות מקרה הביטוח, מר גצל, חוקר מטעם חברת הביטוח, מר קולקר, שנטל ממוסך דובל חשבונית בה צוין מספר רכב שלא קיבל כל טיפול במוסך ומר הרמן, שערך חוות מומחה בדבר שיערוך מחיר משאבת הבטון. פסק דינו של בית משפט קמא בית משפט קמא דחה את התביעה. עיקרי קביעותיו, בתמצית, הן אלה: (א) המערער היה רשאי להניח כי יש ברשותו פוליסת ביטוח מקיף למשאית. בית משפט קמא השתכנע מעדויות המשיבות כי סוכנות הביטוח אינה נוהגת לבטח משאבות בטון. עם זאת, קבע בית המשפט כי סוכנות הביטוח ביטחה את המשאית בחושבה שמדובר במשאית עם מנוף מסוג פוצמייסטר. בית המשפט פירש את המונח מנוף מסוג פוצמייסטר לטובת המערער, היינו כי מדובר במשאבת בטון (פסקאות 19 - 30). לנוכח מסקנה זו התייתר הצורך לדון בעילה הנזיקית. עילה זו הייתה צריכה להכרעה אם בית משפט קמא היה מקבל את טענת חברת הביטוח כי לא ידעה שהיא מבטחת משאית שעליה משאבת בטון וסברה כי היא מבטחת משאית שעליה מנוף (ראו סעיף 25 לכתב התביעה, מוצג ב' בתיק המוצגים). (ב) המערער לא הוכיח את עצם קרות מקרה הביטוח הנטען. בית משפט קמא קבע כי לא הובאה בפניו כל ראיה כי אכן הייתה משאית בפועל בעת הנפקת פוליסת הביטוח. בית המשפט הטיל ספק באמיתות גרסת המערער בעניין זה. הוא העדיף את גרסת המשיבות כמסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מגרסתו של המערער (פסקאות 53 - 54). ניתן למצוא בפסק הדין מספר טעמים להעדפת גרסת המשיבות. ראשית, בית המשפט השתכנע כי אירוע מציאת המשאית ופדיונה לא הוכח. נקבע כי בגרסת המערער בעניין פרטי האירוע (הן לגבי מועד הפדיון הנטען והן לגבי האנשים שהיו מעורבים בו) נפלו סתירות מהותיות. על-כן, נמנע בית המשפט מלייסד ממצא עובדתי כלשהו על עדויותיהם של ה"ה הרצל ועמיאל, שנטלו חלק מרכזי בכל הנוגע לאירוע מציאת המשאית ופדיונה (פסקאות 36 - 40). שנית, נפסק כי לא עלה בידי המערער להוכיח את אמיתות עסקת החילופין. בית המשפט לא נתן אמון בעדות המערער בנקודה זו. נקבע כי המערער לא זכר פרטים מהותיים הנוגעים לעסקת החילופין וכי עדותו לא התיישבה עם מסמכים שהוצגו. יתר על כן, המערער לא הסביר את ההיגיון הכלכלי שעומד מאחורי עסקה זו. רוצה לומר, כיצד החליף את משאית הסקאניה בַּמשאית (ששווייה נמוך משמעותית משווי זו האחרונה) ובנוסף, גם קיבל על כך 65,000 ₪ (פסקאות 14 - 18). שלישית, המערער לא הביא ראיות אובייקטיביות להוכחת היסודות החיוביים של מקרה הביטוח הנטען. כך למשל, המערער לא הציג כל ראיה מטעם משטרת ישראל כי זו חקרה את מקרה הביטוח הנטען וסברה מטעמים של ממש כי מדובר באירוע גניבה. נוסף על כך, אשת המערער, לא הובאה לעדות. יצוין, כי אשת המערער נחקרה על ידי חוקר פרטי מטעם חברת הביטוח בעניין מקרה הביטוח הנטען. בתשובתה לא ידעה כלל כי הייתה ברשות בעלה משאית שנגנבה (פסקה 35). רביעית, בית משפט קמא לא סמך על הראיות שהציג המערער, שעניינן ביצוע תיקונים במשאית לאחר אירוע הגניבה מיום 3.8.01 (קרי, עדויות מר ורניק ומר אביטל, תעודת משלוח וחשבוניות). בית המשפט העדיף בנקודה זו את עדויותיהם של מר גצל ומר קולקר, אשר לא נסתרו. ה"ה גצל וקולקר נשלחו מטעם המשיבות, בפעמים שונות, למוסך דובל, בו בוצעו, על-פי הנטען, התיקונים במשאית. מעדויותיהם עלה כי אנשי מוסך דובל רשמו על גבי חשבוניות את מספר הרכב שביקש הלקוח, בלא לבדוק כי רכב זה הוא אכן הרכב שטופל במוסך (פסקאות 41 - 46). חמישית, בית משפט קמא לא נתן אמון בראיות שהציג המערער, שעניינן התקנת מיגונים במשאית לאחר אירוע הגניבה מיום 3.8.01 (קרי, עדויות המערער, הרצל, מר לוי, מר חזן ומר מדאי). בית המשפט מצא כי עדות מר לוי לא התיישבה עם עדותו של הרצל בעניין פרטי ההתקנה. נקבע כי עדות מר חזן תמכה בטענת המשיבות, לפיה המתקין מטעמו כלל לא פירק מערכת קודמת של מיגון אלא התקין מערכת מיגון חדשה על גבי רכב חסר מיגונים. נוסף על כך נקבע כי מעדותו של מר מדאי לא ניתן ללמוד כי המשאית הייתה קיימת ביום 9.9.01 או בסמוך לכך, שכן לא הוכח כי התקנת מערכת המיגון החדשה התבצעה בפועל על המשאית (פסקאות 47 - 52). שישית, נקבע כי נסיבות קרות מקרה הביטוח הנטען מעלות ספקות. כך למשל, לא ברור כיצד המערער ובני ביתו לא שמעו כי מאן דהוא הניע את המשאית מחצר ביתו, מרחק של כעשרים מטרים מחלון חדר השינה של המערער. גם עדותו של המערער לעניין הקוד המבטל את אמצעי המיגון במשאית עוררה תהיות ותמיהות. המערער לא ידע לציין את הספרות המרכיבות את הקוד בתואנה כי הן ממילא רשומות על גבי השלט, עובדה שנסתברה כבלתי נכונה (פסקה 54). טענות הצדדים טענות המערער טעותו הראשונה של בית משפט קמא, לגישתו של המערער, הינה בקביעה כי לא הוכיח בראיות אובייקטיביות את היסודות החיוביים של מקרה הביטוח (עמ' 6-7 לעיקרי הטיעון, סעיפים 4(ד) ו-5). המערער טוען כי עמד בנטל השכנוע להוכחת יסודות מקרה הביטוח, בשים לב לראיות שהציג בפני בית משפט קמא. המערער סבור כי בית משפט קמא שגה משלא קבע על יסוד הראיות שהובאו כי הוכחה מציאת המשאית לאחר אירוע הגניבה מיום 3.8.01. המערער מוסיף וטוען כי יצא ידי חובתו בעצם הגשת התלונה במשטרה ובשאר הראיות ששטח. בנסיבות אלה, דווקא המשיבות הן שהיו צריכות להוכיח כי לא אירע מקרה הביטוח, הואיל והן טוענות למרמה. הן לא הרימו, לפי הטענה, את הנטל. המערער סבור כי היה על בית המשפט להסתמך על ראיותיו בעניין ביצוע התיקונים במשאית והתקנת המיגונים בה, לאחר אירוע הגניבה מיום 3.8.01 (סעיף 8 לעיקרי הטיעון). בדיון בפנינו, חידד המערער טיעון זה בציינו כי בית המשפט לא התמודד עם עדויות אובייקטיביות, שעניינן ביצוע התיקונים והמיגונים במשאית, שנשמעו מפי ה"ה חזן ומדאי (עמ' 2 לפרוטוקול). המערער אף טוען כי בית משפט קמא התעלם מראיות שהציג או שלא נתן להן את המשקל הראוי. המערער מלין כי בית המשפט טעה בקובעו כי נמצאו סתירות בחלק מעדויות העדים מטעמו, ולחלופין - בייחסו להן משקל רב. לבסוף, טוען המערער כי מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה לא הוכיח את עצם התרחשות מקרה הביטוח, אינה יכולה לעמוד. טעם הדבר הוא שאין להעלות על הדעת שכל העדים שהביא המערער שיתפו פעולה וחברו יחדיו על מנת להונות את חברת הביטוח. לשיטת המערער, לא עמדו המשיבות בנטל להוכיח את טענת הקונספירציה האמורה (עמ' 1 ו-2 לפרוטוקול). טעותו השנייה של בית משפט קמא, לגישתו של המערער, הינה בקבלו את טענת המשיבות בדבר כוונת מרמה מצידו, חרף כך שהן לא הרימו את הנטל המוטל עליהן בעניין זה (עמ' 2-4 לעיקרי הטיעון, סעיף 3, על ארבעת סעיפי המשנה שלו). המערער סומך טיעונו זה על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 5.10.06 (להלן: "פרשת שלום גרשון"). לדבריו, בהתאם לפרשת שלום גרשון, המערער (המבוטח) יוצא ידי חובתו בהוכחת היסודות החיוביים של מקרה הביטוח. נטל השכנוע להוכחת היסוד השלילי, היינו כי המשאית לא נמצאה וממילא לא נגנבה בין יום 21.10.01 לבין יום 22.10.01, מוטל על המשיבות. המערער מוסיף וטוען כי בהתאם לפרשת שלום גרשון, כדי לעמוד בהוכחת היסוד השלילי, על המשיבות היה להביא ראיות בכמות ובאיכות מספקת, כמתחייב מחומרת טענותיהן. כזאת לא עשו המשיבות. לטענת המערער, ניסיון המשיבות להכחיש את מקרה הביטוח, נשען על בסיס רעוע בטענות קונספירציה שאין להן כל אחיזה בראיות (עמ' 3 לעיקרי הטיעון, סעיף 3 (ב)). טענות המשיבות המשיבות תומכות יתדותיהן בפסק-דינו של בית משפט קמא וטוענות שאין להתערב בו. המשיבות טוענות כי הערעור מופנה כלפי קביעות עובדתיות מובהקות של הערכאה הדיונית, המושתתות בעיקרן על שיקולים שבהתרשמות, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. הן מבקשות לאמץ את ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא ואת המסקנה המשפטית, לפיה המערער לא הוכיח את תביעתו. המשיבות מציינות כי המערער לא הוכיח את התרחשות מקרה הביטוח, ובכלל זה את קיומה של המשאית בעת כריתת חוזה הביטוח ובעת קרות מקרה הביטוח הנטען. לטענתן, על המערער, ולא עליהן, רובץ הנטל להוכיח את הימצאותה של המשאית בחזקתו לאחר אירוע הגניבה מיום 3.8.01, כחלק בלתי נפרד מיסודות מקרה הביטוח. בנסיבות המקרה דנן, המערער לא עמד בנטל זה. נהפוך הוא. המשיבות הצליחו לשכנע כי התביעה הינה פרי של מעשה תרמית. תרמית זו נוגעת ליסודות החיוביים של קרות מקרה הביטוח. אין עניינה ביסוד השלילי, היינו: בחריג המכוון להראות כי למבוטח היו יד ורגל בהתרחשות מקרה הביטוח. ודוק: בית משפט קמא שגה עת הכתיר חלק מדיונו בפסק הדין (סעיפים 33 ואילך) בכותרת "האם הנתבעות הצליחו להוכיח את כוונת המרמה". עם זאת, בחינת מהות הניתוח שערך בית המשפט (קרי: אם הוכיח המערער כי אירע מקרה הביטוח) והמסקנה אליה הגיע (שלא הוכח הדבר), נכונות הן ועולות בקנה אחד עם פרשת שלום גרשון. דיון ומסקנות לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובתיקי המוצגים החלטנו לדחות את הערעור. ראשית נציין כי לא ראינו לנכון להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. רוב מניינו ובניינו של הערעור שלפנינו הוא השגה על ממצאים של עובדה, אשר נקבעו על ידי בית משפט קמא, על פי הפררוגטיבה הנתונה לו. מימים ימימה שנינו כי ככלל, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית במיוחד כאשר מדובר בממצאים המבוססים על המהימנות שזו ייחסה לעדים שהופיעו לפניה (ראו, מכלל רבים אחרים, את האמור בע"א 4636/07 מרעי נ' מרעי, לא פורסם, ניתן ביום 21.12.09; ע"א 10308/06 שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי, לא פורסם, ניתן ביום 28.10.09; ע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 מתחם 5, לא פורסם, ניתן ביום 23.7.06; ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד נ (4) 536, 545 (1997)). היוצאים מן הכלל הם המקרים החריגים והנדירים, שבהם מוצא בית המשפט שלערעור כי על רקע חומר הראיות, העובדות שנקבעו על-ידי הערכאה קמא אינן מתקבלות על הדעת, מופרכות על פניהן וחסרות כל היגיון, או שנעלמו מבית המשפט עובדות מהותיות שעשויות היו לשנות את פסיקתו (ראו למשל ע"א 11172/05 אלון נ' חדד, לא פורסם, ניתן ביום 21.10.09), או שהן לוקות בטעות בולטת או פגם אחר היורד לשורשו של עניין (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, לא פורסם, ניתן ביום 21.2.07; ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב (2) 582, 594 (1998)). ביסוד הלכת נְדירות ההתערבות האמורה, עומד היתרון ממנו נהנית הערכאה הדיונית, כמי שיכולה להתרשם באופן בלתי אמצעי ומקרוב מהתנהגות העדים בעת מתן העדות, משפת גופם, מתגובותיהם ומאופן מסירת העדות (ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, לא פורסם, ניתן ביום 12.12.08). עם זאת, עת מבוסס פסק הדין על מסקנות שבהגיון אין לערכאה המבררת יתרון מובנה, ואין מניעה כי ערכאת הערעור תתערב במקרים המצריכים את התערבותה (ראו, למשל, ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, לא פורסם, ניתן ביום 31.12.08, בפסקה 27). המקרה הנדון אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים. עיינתי היטב בפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא כמו גם בראיות שצורפו לתיקי המוצגים, ולא נמצא לי כי בית המשפט גילה בהם פנים שלא כהלכה. ממצאיו העובדתיים מעוגנים כדבעי בחומר הראיות ולא אוכל לומר כי התרשמותו הבלתי אמצעית מן העדים, קלוטה מן האוויר. בית משפט קמא סקר בפסק דינו את הראיות שהיו לפניו, ניתח אותן באופן נכון ויישם את הדין על הממצאים העובדתיים שקבע. מסקנת בית המשפט כי גרסת המשיבות מסתברת יותר מגרסת המערער, בכל הנוגע לעצם קרות מקרה הביטוח, נשענת בעיקר על ממצאי מהימנות והתרשמות. במידה מסוימת היא נתמכת אף בשיקולים שבהגיון ובראיות אובייקטיביות. אין צורך לחזור על פירוט הסתירות והתמיהות שנתגלו בעדויות מטעם המערער משלא מצאתי עילה לשנות מקביעותיה של הערכאה המבררת בעניין זה. בסופו של יום גרסתו של המערער, שלפיה נגנבה המשאית בלילה שבין יום 21.10.01 לבין יום 22.10.01, לא עמדה במבחן המהימנות והסבירות. חומר הראיות בו עיינתי, מאשש את ממצאי העובדה שנקבעו, בראש ובראשונה לעניין אי הוכחת מציאת המשאית ופדיונה לאחר אירוע הגניבה מיום 3.8.01. חומר זה, מעלה אף את התמיהות והתהיות הבאות (שלא נזכרו בפסק הדין): עניין סכום הפדיון, קרי אם 85,000 ₪ כגרסת הרצל (בעמ' 132 לפרוטוקול) או 80,000 ₪ כגרסת מר עמיאל (בעמ' 273, 286, 288 ו-292 לפרוטוקול); אופן גיוס סכום הפדיון על ידי הרצל, שהתקשה למסור פרטים מדויקים בעדותו בעניין זה. הוא מסר פרטים כוללניים ומעורפלים, עד כדי כך שלא יכול היה לומר מהו סכום הכסף שמסר לו כל אחד מאחיו (עמ' 134 - 136 לפרוטוקול); גרסת הרצל שנמסרה למשטרה כאילו נמצאה המשאית בעטרות (קלנדיה) - ולא היא (עמ' 144 ו-289 לפרוטוקול); דברי הרצל בתצהיר עדותו הראשית לפיהם מסר למשטרה על אודות השתלשלות העניינים שהובילה למציאת המשאית ולפדיונה, שהוכחו כבלתי נכונים (עמ' 210 לפרוטוקול). יתר על כן, אף ניסים לא יכול היה לומר בעדותו מה הליקויים שהיו במשאית לאחר השבתה (ראו עמ' 57 - 59 לפרוטוקול). נקודת המוצא לדיון היא אפוא ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא. המחלוקת המרכזית לה נדרשו הצדדים נסבה על שאלת מיקומן הגיאומטרי של העובדות הנוגעות למציאת המשאית ופדיונה (ולכל שאירע לאחר מכן עד לגניבתה הנטענת בלילה שבין יום 21.10.01 לבין יום 22.10.01). המשיבות טוענות כי עובדות אלה הן חלק מעילת התביעה של המערער והן חיוניות לשם הוכחת התרחשותו של מקרה הביטוח (שכן הן מצביעות על כך שאכן הייתה המשאית בחזקת המערער). על כן, נושא המערער בנטל השכנוע לגביהן. מנגד, טוען המערער כי עובדות אלה אינן חלק מיסודות מקרה הביטוח. הן מהוות יסוד שלילי, שנטל השכנוע לגביו רובץ על כתפי חברת הביטוח, על פי פרשת שלום גרשון. תנאי בלעדיו אין לקיומו של מקרה ביטוח בענייננו, הוא קיומו של הנכס המבוטח. אין חולק על כך שהמשאית נגנבה בעבר (ביום 3.8.01, כזכור). המחלוקת מתמקדת בשאלה אם אכן נמצאה היא לאחר מכן. המערער הוא שהעלה את הגרסה כי המשאית נמצאה ונפדתה וכי הייתה בחזקתו במועד קרות מקרה הביטוח הנטען. הוכחת קיומה של המשאית בעת כריתת חוזה הביטוח ובעת קרות מקרה הביטוח, היא יסוד מן "היסודות החיוביים" של עילתו (במובן פרשת שלום גרשון). לפיכך, נושא הוא בנטל להוכיח טענה זו. כידוע, נקודת המוצא בחלוקת הנטלים במשפט האזרחי קובעת כי "המוציא מחברו עליו הראייה". מי מבעלי הדין אשר מבקש לעורר טענה העומדת לדיון, עליו מוטל הנטל להוכיחה (ע"א 5324/05 שחאדה נ' פקיד השומה עכו, לא פורסם, ניתן ביום 9.8.09). כנזכר לעיל, בית משפט קמא הגיע למסקנה שהמערער לא הוכיח את התרחשות מקרה הביטוח הנטען (גניבת המשאית בלילה שבין יום 21.10.01 לבין יום 22.10.01) וכי גרסת המשיבות עדיפה בעיניו על פני גרסת המערער. תמים דעים אני עם מסקנה זו. אבקש להעיר שלוש הערות בהקשר זה. האחת - אין ממש בטענת המערער, לפיה לא ניתן היה להביא ראיות אובייקטיביות להוכחת קיומה של המשאית בעת קרות מקרה הביטוח (ואף לפני-כן, בעת כריתת חוזה הביטוח) כיוון שהמשאית נגנבה בשלמותה. בהתאם לדרישת הפסיקה (פסקה 44 לפרשת שלום גרשון) המבוטח אינו יוצא ידי חובתו בהעלאת טענה סתמית כי אירעה גניבה של משאיתו. עליו להציג נתונים עובדתיים על מנת להרים את הנטל הרובץ לפתחו. עיון בחומר הראיות שהוגש בבית משפט קמא מעלה כי המערער ניסה להביא ראיות אובייקטיביות להוכחת הימצאותה של המשאית בחזקתו לאחר אירוע הגניבה מיום 3.8.01 (כגון עדותו של מר עמיאל, מי שתיווך, על-פי הנטען, בעניין מציאת המשאית ופדיונה; עדויותיהם של מר ורניק ומר אביטל, בעניין ביצוע תיקונים במשאית לאחר אירוע הגניבה מיום 3.8.01; עדויותיהם של מר לוי, מר חזן ומר מדאי, בעניין התקנת מיגונים במשאית לאחר אירוע הגניבה מיום 3.8.01). ברם, בית משפט קמא לא נתן אמון בראיות אלה לאחר שעימת אותן עם ראיות אחרות. השנייה - אין לקבל את טענת המערער כי יצא ידי חובתו בעצם הגשת התלונה במשטרה. בפרשת שלום גרשון קבעה כב' השופטת ארבל (בפסקאות 44 ו- 49) כי לא די בהבאת אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה כדי להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח הנטען. על המבוטח לשכנע את בית המשפט כי אירע לכאורה מקרה הביטוח הנטען. "הוכחה זו תהא על ידי הצגת ממצאי החקירה המשטרתית ... ומסירת העובדות הידועות למבוטח באשר לקרות הנזק" (פסקה 44 רישא לפרשת שלום גרשון). השלישית - יש לדחות את טענת המערער, לפיה העדפת גרסת המשיבות על-פני גרסתו, בכל הנוגע לעצם קרות מקרה הביטוח הנטען, מחייבת לקבוע כי כל העדים שהביא חברו זה לזה כדי להונות את חברת הביטוח. כפי שציינתי לעיל, העדויות שהביא המערער להוכחת הימצאותה של המשאית בחזקתו, בעת כריתת חוזה הביטוח ובעת קרות מקרה הביטוח הנטען, אינן מעשה מקשה אחד. הן מתייחסות לנקודות ציון שונות על ציר הזמן שבין מועד מציאתה הנטענת של המשאית לבין מועד קרות מקרה הביטוח הנטען. התרומה הראייתית של כל אחד מן העדים, נוגעת למקטע מסוים בשרשרת האירועים. בזיקה לאותו מקטע, רשאי היה בית משפט קמא לבכר את עדויות המשיבות על פני עדויות המערער. כמוסבר לעיל, בית המשפט ניתח את חומר הראיות שהיה לפניו בצורה נאותה, בשים לב לראיות המהותיות שיש בהן כדי להשפיע על תוצאת ההליך. הוא נימק את ממצאיו הן בנימוקים שבהתרשמות והן בנימוקים שבהגיון. בהינתן הנתונים הללו, איני מוצא עילה מספקת להתערב בהכרעתו, שהיא בעיקרה הכרעה עובדתית. מסקנתי היא כי אין כל אחיזה בחומר הראיות לטענת הקונספירציה. העולה מן המקובץ הוא כי מציאת המשאית ופדיונה, לרבות האירועים שלאחר מכן, הם חלק מהיסודות החיוביים המרכיבים את מקרה הביטוח הנטען. אין הם קשורים כלל ליסוד שלילי כלשהו, הנסב על חריג לחבות חברת הביטוח. ראיותיהן של המשיבות נועדו להוכיח כי כל פסיפס האירועים שלאחר אירוע הגניבה מיום 3.8.01, לא היה ולא נברא במציאות והוא נגוע במרמה. ראיות אלה לא באו להוכיח כי נתקיים החריג שבסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"). שעתה של הוכחה בעניין אחרון זה לא הגיעה מששוכנע בית המשפט כי לא אירע מקרה הביטוח הנטען. אני סבור כי יש לאבחן את פרשת שלום גרשון מענייננו, בשניים אלה. ראשית, בפרשה ההיא, חלקה חברת הביטוח על הוכחת מקרה הביטוח. המחלוקת נסבה על הוכחת היסוד השלילי דשם, הוא שאלת מעורבות המבוטח בגרימתו המכוונת של מקרה הביטוח. בענייננו, מצב הדברים שונה. עצם קרות מקרה הביטוח הוא השנוי במחלוקת בין הצדדים; שנית, בפרשת שלום גרשון נזקק בית המשפט להכרעה על פי נטל הכללי, הוא נטל השכנוע. זאת, נוכח קביעתו בתום הערכת מלוא הראיות כי כפות המאזניים מעויינות. לא כך בענייננו. בית משפט קמא קבע ממצא ברור כי המערער לא הרים את הנטל הרובץ לפתחו ולא הוכיח את מקרה הביטוח הנטען. במצב דברים זה, אין משמעות לשאלה מי נושא בנטל השכנוע (פרשת שלום גרשון, פסקה 12). לפנים מן הנדרש, ניתן היה להשקיף על הפרשה שלפנינו מהיבט נוסף, שלא הועלה על ידי הצדדים ולכן לא נדון לפני בית משפט קמא. חוזה ביטוח הוא "זן" (ונתפס בעבר כבן משפחה) של חוזה הימורים. אלא, שבניגוד לחוזה ההימורים שאינו אכיף, חוזה הביטוח הוא אכיף לפי שהוא עוסק בהקצאת סיכונים עתידיים ובמיוחד בהגנה מפני סיכונים אלה, שבה מעוניין (בראש ובראשונה) שונא הסיכון, הוא המבוטח. אחד מן הצדדים השווים בהימור ובביטוח הוא שאם ידועה התוצאה מראש, ניטל עוקצו של ההימור. הוא הופך לוודאות. איש לא יסכין להמר שעה שידוע לו כי התוצאה נקבעה עובר להימור וכי היא ידועה לחלק מן המשתתפים. ליבת סעיף 16 (א) לחוק חוזה הביטוח היא דומה. דבר היות הסיכון יסוד הכרחי בחוזה הביטוח עולה מהוראה זו, שלפיה: "חוזה ביטוח לכיסוי של סיכון שבעת כריתת החוזה כבר חלף או למקרה ביטוח שבאותה עת כבר קרה - בטל". הוראת סעיף 16 (א) הנ"ל משמיעה כי אם בעת כריתת חוזה הביטוח כבר חלף הסיכון, או שמקרה הביטוח כבר קרה, אין תוקף לחוזה. בלעדי סיכון ביטוחי כיסוד בחוזה הביטוח אין ממשות לביטוח (ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4) 817 (2003)). בענייננו, קרה מקרה הביטוח עובר לפתיחת "מקצה ההימורים" (כריתת חוזה הביטוח). המהמר האחד (המבוטח) יודע כי מקרה הביטוח כבר אירע. מדוע יסכים המהמר האחר (המבטח) ליטול חלק במקצה זה? למעשה, הסכמתו היא פרי אי-ידיעת המצב העובדתי לאשורו. אי ידיעה זו נובעת ממעשי המשתתף הקודם (המבוטח). פשיטא שטענת המבוטח כי זכה בהימור לא תישמע (ואסור לה שתישמע) בנסיבות אלה. התוצאה על כן אמליץ לחבריי להרכב לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבות שכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ₪ בתוספת סכום השווה למע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. הפיקדון הכספי שהפקיד המערער ביום 16.2.09 (בסכום של 20,000 ₪), יועבר למשיבות באמצעות באי כוחן, על חשבון שכר הטרחה. מאיר יפרח, שופט השופט י' שנלר, אב"ד: אני מסכים ומצטרף למסקנתו של חברי כב' השופט יפרח ונימוקיו בחוות דעתו המקיפה. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופט ד"ר ק' ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' יפרח. ביטוח פריצה / גניבהביטוח גניבת משאיתגניבת רכבמשאית