קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התליית רישיון רופא שיניים: 1. ערעור לפי סעיף 51 לפקודת רופאי השיניים (נוסח חדש) תשל"ט-1979 (להלן: "הפקודה"), על צו שניתן לפי סעיף 45 לפקודה על ידי המשיב 2, כב' השופט (בדימוס) ורדי זיילר (להלן: "המשיב 2" או "השופט זיילר"), לו הואצלו סמכויותיו של שר הבריאות, המשיב 1, (להלן: "המשיב 1" או "שר הבריאות"). בצו הותלה רשיונו של המערער, רופא שיניים במקצועו, לעסוק ברפואת שיניים לתקופה של ארבע שנים, החל ביום 1 במאי 2009. הערעור מתייחס גם להחלטה של המשיבה 3, וועדה שהוקמה לפי סעיף 47 לפקודה, אשר דנה בשתי קובלנות שהגיש המשנה למנכ"ל משרד הבריאות (להלן: "המשיבה 3" או "הוועדה") נגד המערער. 2. ביום 17.10.04 הגיש המשנה למנכ"ל של המשיב 4 (להלן: "המשיב 4" או "משרד הבריאות"), קובלנה נגד המערער בעילה של חוסר יכולת ורשלנות בטיפול של התקנת תותבת לאחת ממטופלותיו בשנת 1996, וכן בהתנהגות שאינה הולמת רופא שיניים מורשה (להלן: "הקובלנה הראשונה"). ביום 2.2.05 הגיש המשנה למנכ"ל של המשיב 4 קובלנה נוספת כנגד המערער, בעילה של התנהגות שאינה הולמת וגילוי של חוסר הגינות, בתביעת תשלומים בשנת 1996 מחברת ביטוח עבור טיפולים שלא בוצעו בפועל באחד ממטופליו (להלן: "הקובלנה השנייה"). ביום 5.2.06 הוגשה תוספת לקובלנה הראשונה, המייחסת למערער התנהגות שאינה הולמת, בשל התעלמותו מפניותיו של משרד הבריאות ליתן תגובה לתלונת המטופלת ולקבלת הרשומות הרפואיות הרלוונטיות לטיפול בקובלנה הראשונה. עוד נטען, כי המערער התחמק מלהשיב למתלוננת כספים שגבה ממנה שלא כדין. 3. הסמכות להתלות רישיון לעיסוק בריפוי שיניים לפי סעיף 45 לפקודה, נתונה לשר הבריאות על פי מספר עילות המנויות בסעיף. לענינינו רלבנטיות העילות בסעיף 45(1) לפקודה: "...דרך שאינה הולמת מורשה לריפוי שיניים" ובסעיף 45(3) לפקודה: "...חוסר יכולת או רשלנות חמורה במילוי תפקידיו כמורשה לרפוי שיניים". סמכות זו הואצלה למשיב 2. 4. לפי סעיף 47 לפקודה, צו להתליית רישיון לא יינתן, אלא אם ניתנה לאדם שנגדו הוגשה התלונה הזדמנות להגיש ולטעון את טענותיו לפני ועדה שמינה השר, "בין דרך קבע ובין לעניין פלוני". במקרה דנן, קיימה הועדה 12 ישיבות במהלכן שמעה ראיות וטיעונים לעונש. 5. כאמור במכתבה של הוועדה לשר הבריאות מיום 1.1.09 (נספח ב' לערעור), נמצא, כי בהתנהלות המערער ביחס לשתי הקובלנות, קיים "שילוב קשה של חוסר יושר, כשל מקצועי, פגיעה חמורה באמינות יחד עם נסיון לעשיית עושר ולא במשפט", ובהמשך נכתב, כי "השפל המוסרי שנחשף, כאמור, כמעמיד בספק, לדעת הועדה, את התאמתו של הנקבל, מבחינה אישית למקצוע הרפואה, שהוא מקצוע של אמון ויושר". עם זאת, הביאה הועדה בחשבון את עברו הנקי של המערער כנסיבה להקלה עימו. הצעתה למערער, היתה, "לשקול להתנזר מעבודה מקצועית בקליניקה פרטית, ולמצוא עבודה במוסד בו יוכל להתפרנס ממתן טיפולי שיניים אבל בפיקוח מקצועי צמוד וכשענייני הכספים לא יהיו בידיו". המלצתה של הוועדה באשר לאמצעי המשמעתי, היתה, להתלות את רישיונו של המערער בפועל. דעתה הייתה, כי תקופת ההתלייה צריכה להיות שנה אחת לפחות, אולם, בסופו של דבר קבעה, כי "התמשכות הזמן משנת 1996 כשהתרחשו האירועים ... עד היום הזה, מצדיקה כי המלצתנו אליך שר הבריאות היא כי תתלה את רשיונו של הנקבל הד"ר דן נוה נגלר לשישה חודשים" (הדגשות המקור, ש.ב). 6. המלצת הועדה הועברה למשיב 2. המשיב 2, אימץ את ממצאי הועדה ומסקנותיה בתחום המקצועי, אך הסתייג מהמלצתה באשר לצעדים המשמעתיים שיש לנקוט נגד המערער. המשיב 2, הסתייג מקולת העונש שהציעה הועדה, משום שסבר שאין המדובר במעשי רשלנות מקריים, אלא ב"פעילות פסולה כשהיא מתוכננת, במזיד, ובמרמה". המשיב 2 קבע, כי פעילות כזו, הנעשית נגד מטופל, תוך ניצולו של טיפול רפואי למטרת הוצאת כספים במרמה, היא "שפלות מוסרית שחובה לגדוע אותה" באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה. המשיב 2 הביא בחשבון שיקוליו, כי הועדה היא ועדה מקצועית ששומה לאמץ את המלצותיה ואת חלוף הזמן מאז בוצעו עבירות המשמעת, ועל כן נמנע מלהמליץ על ביטול רשיונו של המערער לצמיתות, והסתפק בהתליית רשיונו למשך 4 שנים. 7. כנגד החלטה זו של המשיב 2 הוגש הערעור שבפני בהתאם לסעיף 51 לפקודה. הערעור מתייחס לשלושה עניינים. האחד, ביטול הצו והקובלנות בטענה של הגנה מן הצדק; השני, ביטול החלטת הועדה להרשיע את המערער בדין המשמעתי, משום שלא הוכחה אשמתו; השלישי, ביטול הצו של המשיב 2 להתליית רשיונו של המערער לארבע שנים בפועל, ולהסתפק בעונש של התראה או נזיפה, או לחילופין, בהתליית הרשיון לחצי שנה בלבד, בהתאם להחלטת הועדה. 8. לעניין ההגנה מן הצדק, טען המערער בפני הועדה, כי היה עליה למחוק על הסף את הקובלנות כנגדו. הועדה, כמו גם המשיב 2, דחו את טענתו. המערער שב והעלה טענה זו גם בפני. המערער טען, כי האירועים נשוא הקובלנות אירעו 13 שנים לפני הגשת הקובלנות, ובמשך שנים נמנע הגורם המטפל במשרד הבריאות לטפל בה, מבלי שנתן כל נימוק להשהיה קיצונית ובלתי סבירה זו. לא מצאתי להתערב בהחלטותיהם של הוועדה ושל המשיב 2 בעניין זה. 9. בעל"ע 2531/01 שמעון חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו (לא פורסם, ניתן ביום 16.3.04, להלן: "פס"ד חרמון"), דן בית המשפט העליון בדוקטרינה של הגנה מן הצדק, בשל שיהוי לא סביר בהגשת הליכי משמעת. באותו מקרה, ביצע המערער, בהיותו עורך דין, עבירת רצח. בטרם הורשע בדינו, פרש המערער מרצונו מחברות בלשכת עורכי הדין. 13 שנים לאחר ביצוע העבירה, ולאחר שהמערער ריצה את עונשו, יזם הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין הליך משמעתי נגדו, במטרה להוציאו מהלשכה. כב' השופטת פרוקצ'יה קבעה באותה פרשה: "...נסיבות עניין זה חושפות שיהוי חמור בהליך המשמעת שננקט על ידי הועד המחוזי כנגד המערער. השתהותו של הקובל במשך שנים רבות עד לנקיטת ההליך חורגת באופן קיצוני מאמות מידה סבירות המתחייבות באכיפת דין המשמעת, ויש בה כדי לפגוע בעיקרי הצדק וההגינות הנדרשים לקיום הליך משמעת. שיהוי כזה, שאין בצידו כל הצדק סביר, פוגע בתכליתו של דין המשמעת לאכוף נורמות התנהגות ראויות בסמיכות ככל האפשר לאירוע נשוא המשפט. הוא אינו מתיישב עם חובת הרשות הציבורית למצות תוך זמן סביר את סמכותה לנקוט בהליכים נגד נאשם כאשר מלוא האמצעים נתונים בידיה...". 10. המערער הפנה לדבריה הנ"ל של כב' השופטת פרוקצ'יה, וטען, כי בדומה לפס"ד חרמון, גם במקרה זה, ישב המשיב 4 בחיבוק ידיים במשך שנים, ללא כל סיבה, ולא טרח להגיש את הקובלנות. לטענתו, אם קבע בית המשפט כי רוצח זכאי להגנה מן הצדק בנסיבות של שיהוי, הרי שיש להחיל דוקטרינה זו אף על רופא שיניים המואשם בעבירות משמעת מינוריות, כהגדרתו. דא עקא, שכב' השופטת פרוקצ'יה בפס"ד חרמון, הדגישה, כי שאלת תחולת הגנה מן הצדק בשל שיהוי, מחייבת איזון בין שלושה יסודות: השיהוי הסוביקטיבי - התנהגותו של יוזם ההליך; השיהוי האוביקטיבי - השפעת חלוף הזמן על האינטרסים הלגיטימיים של בעלי הדין; הפגיעה בשלטון החוק - מידת הפגיעה בשלטון החוק עקב ביטול ההליך. במסגרת האיזון בין היסודות יש לשקלל את שאלת חלוף הזמן, מאז היו בידיו של הקובל כל האמצעים הנדרשים לצורך נקיטת הליך המשמעת, וכן את ההיקף ואופי הפגיעה הצפויה בנקבל כתוצאה מהאיחור בנקיטת ההליך. ההליך יבוטל במקרים קיצוניים וחריגים בלבד, במידה, וההליך המשמעתי עומד בסתירה בולטת לדרישות הצדק וההגינות. 11. לא שוכנעתי שמידת הפגיעה במערער הגיעה לרמה הנדרשת בפסיקה. הועדה, כמו גם המשיב 2, קבעו, כי התנהלותו של המערער היא זו שגרמה לאיחור בהגשת הקובלנה. כך אמרה הועדה: "הנקבל לא שיתף פעולה עם משרד הבריאות ולא נענה למכתבים רבים שנשלחו אליו. מכתבים רבים, שנשלחו לנקבל, חזרו למשרד הבריאות מהסיבה שלא נדרשו על ידי הנקבל... שיטת הנקבל שלא להמציא מסמכים, ושלא לשתף פעולה עם משרד הביראות, ניכרת עד לתקופות האחרונות, בהן עשה משרד הבריאות מאמץ לברורים מקיפים איתו בועדה שמונתה, בענינו". אף המשיב 2 התייחס לחוסר שיתוף הפעולה והתחמקותו של המערער ממתן הסברים ומהצגת חומר רפואי שנדרשו לצרכי בירור ההליך המשמעתי. במצב דברים זה, לא ניתן לדעת, מתי היה בידי המשיב 4 מלוא החומר הדרוש לצורך פתיחת ההליך המשמעתי, אך עולה, שהמערער גרם לעיכוב בכך שלא המציא את החומר שנדרש. המערער גם לא הבהיר וטען כיצד פגע השיהוי ביכולתו להתגונן בהליך הננקט נגדו. המערער מוסיף וטוען, כי מאחר שבראש הועדה עמד מנהל מחלקת בריאות השן אצל המשיב 4, יש בכך להטיל ספק ביכולתה של הועדה לבקר את אנשי המשרד ומנהליו בשל השיהוי. אין ממש בטענה זו. הוועדה התחשבה ונתנה משקל רב לטענת השיהוי, כאשר קבעה את האמצעי המשמעתי שיינקט כנגד המערער. 12. הועדה והמשיב 2 הגיעו למסקנה, כי בנסיבות הענין, אין השיהוי מצדיק את ביטולן של הקובלנות וההליך המשמעתי שננקט כנגד המערער, אך יש להביאו בחשבון כנסיבה לקולא בקביעת האמצעי המשמעתי שינקט נגדו. מסקנה זו, סבירה בעיני, ולא מצאתי כי נפל בה פגם המצדיק התערבותי. 13. אשר להוכחת אשמתו, טען המערער, כי שגו הועדה והמשיב 2, בקבעם, שהמערער עבר עבירות משמעתיות. לטענת המערער, לא הוכחה אשמתו בראיות שהובאו. בעניין זה, טען המערער, כי לשם בירור אופן הטיפול הרפואי נשוא הקובלנה הראשונה, נבדקה המתלוננת על ידי הרופא המחוזי ד"ר גורדון; ד"ר גורדון פעל ללא סמכות חוקית, תוך פגיעה בזכויות יסוד; ד"ר גורדון לא שמע את טענותיו של המערער, ולא איפשר לו לעיין בחומר הראיות ולמסור את תגובתו; בבדיקה שנעשתה ע"י ד"ר גורדון, לא זכה המערער לייצוג משפטי; ד"ר גורדון הסתמך על גירסת המתלוננת בלבד ולא ניהל פרוטוקולים כנדרש. ד"ר גורדון ניסח את הקובלנה כנגד המערער, למרות שהסמכות לעשות כן נתונה למנכ"ל משרד הבריאות, כך המערער. 14. הועדה קיבלה את הממצאים של ד"ר גורדון, וקבעה, כי המדובר ב"ממצאי אמת" באשר לטיפול (בלשונה). איני מוצאת מקום להתערב בקביעות מקצועיות מסוג זה. כלל ידוע הוא, כי בית המשפט, בהליך שנערך לפי סעיף 45 לפקודה, בודק את סבירות ההחלטה ואין הוא מתערב בקביעות מקצועיות ובממצאים עובדתיים של ועדת מומחים, שאושרה ונבחנה על ידי הרשות המוסמכת. הלכה היא, כי בית המשפט לא יתערב בהחלטה של ועדה מקצועית כל עוד לא נפלה בה שגגה חמורה, או שממצאיה אינם מעוגנים בחומר הראיות. כך בע"א 3425/90 ד"ר אלכסנדר פינסטרבוש נ' שר הבריאות, פ"ד מו(1) 321, עמ' 330-329: "נראה לי על-כן, כי בבואנו לבחון את קביעותיה העובדתיות של הוועדה, נעשה כן על-פי הכללים המנחים אותנו שעה שאנו מתבקשים לשקול התערבות במימצאיה של דרגה שיפוטית נמוכה יותר, שכן גם במקרה דנן נערכו חקירה ודרישה יסודיות ומקיפות על-ידי חברי ועדה שהיא מעין שיפוטית, שמיומנות להם בנושא הנבדק ושהם בעלי הבנה בנושאים הרפואיים שנחקרו. נתערב איפוא במימצאיה רק אם יתברר, כי הוועדה שגתה שגיאה חמורה ועקרונת בקביעתם, או שהמימצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות". 15. ממצאיו של ד"ר גורדון נוגעים לאופי הטיפול נשוא הקובלנה הראשונה ותוצאותיו. המדובר בהערכה מקצועית על סמך התרשמותו המקצועית ובדיקתה של המתלוננת. הועדה בחנה את הממצאים, בחינה מקיפה ומעמיקה ונתנה את המלצתה, רק לאחר ששמעה את טענותיו של המערער, אשר אף הסתייע בהבאת מומחה מטעמו. מסקנות הועדה בעניינים המקצועיים הועברו למשיב 2, שבחן אף הוא בחינה יסודית ומעמיקה את החומר שהובא בפניו. ממצאיו של ד"ר גורדון נבחנו בשני שלבים, על ידי גורמים מקצועיים שלהם יכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מאמינות הבדיקות הרפואיות של ד"ר גורדון. אינני מוצאת להתערב במסקנת הועדה, שקבעה שאין מקום לחלוק על ממצאיו של ד"ר גורדון. 16. ביחס לקובלנה השנייה, טען המערער, כי לא הוכחה אשמתו בעבירה משמעתית. בענין זה, פרס המערער במסגרת הערעור דנן, את גירסתו ביחס לדיווחים שהעביר לחברת הביטוח בעניין הטיפול בנשוא הקובלנה השנייה. המערער התייחס לעדויות שנשמעו בפני הועדה ולממצאיה העובדתיים ביחס לאותן עדויות. אכן, אין המדובר בממצאים רפואיים, אך אין בכך להצדיק את בירור טענותיו העובדתיות של המערער במסגרתו של הערעור. 17. הקובלנה השנייה, נבדקה לעומק על ידי המשיב 2 אשר בחן את טענתו של המערער, כי המדובר בסכסוך כספי במישור האזרחי, שאינו גובל בעבירת משמעת. המשיב 2 קבע, כי בעניין זה הגיש המתלונן תביעה כספית נגד המערער, והמערער לא הופיע בשש ישיבות של בית משפט שנקבעו לדיון בתביעה, ובסופו של יום התקבלה התביעה במעמד צד אחד. המערער לא הגיש ערעור על פסה"ד שניתן בתביעה. המערער לא התנגד להחלטתה של חברת הביטוח להפסיק את שיתוף הפעולה עימו. המשיב 2 קבע, כי בפעולותיו מול חברת הביטוח, עבר המערער עבירה משמעתית של התנהגות שאינה הולמת רופא מורשה, מאחר ורימה את המטופל ואת חברת הביטוח. המשיב 2 מצא פן של חומרה בעובדה שמערער נמנע מלהחזיר למטופל כספים שנטל ממנו שלא כדין. לא מצאתי להתערב בממצאיו החד-משמעיים של המשיב 2, אשר שקל ובדק את מלוא השיקולים והטענות הרלבנטיות והגיע למסקנה סבירה, ראויה ונכונה. 18. על אף החומרה שבמעשיו של המערער כמתואר בצו של המשיב 2, אני סבורה, כי טענותיו של המערער באשר ליחס שבין המלצת הועדה להתלות את רשיונו לתקופה של חצי שנה בלבד, ובין הצו של המשיב 2 המתלה את רשיונו למשך ארבע שנים, ראויות לבחינה. המערער טען, כי המשיב 2 הפך על פיה את החלטת הועדה וכפל את עונש ההתלייה פי שמונה. בכך, לטענתו, התעלם המשיב 2 מפסיקת בית המשפט העליון, לפיה ועדה לפי סעיף 44 לפקודה, היא ועדה מעין שיפוטית, המשולה לערכאה ראשונה שיפוטית. בית משפט יתערב במסקנותיה, רק אם הוועדה שגתה שגיאה עקרונית, או שממצאיה אינם מעוגנים בחומר הראיות. 19. בטרם אתייחס לטענת המערער לגופה, אני רואה להעיר, כי המערער ביקש לאחוז את החבל משני קצותיו. כאשר תקף המערער את ההרשעה לגופה, לא טען למקצועיותה של הועדה ולא התייחס להלכה הקובעת, כי היקף ההתערבות בהחלטותיה המקצועיות, מצומצם. לא כך נהג, כאשר ביקש לאמץ את המלצתה בענין העונש, אז תמך את טענותיו על הלכות של בית המשפט העליון אשר קבעו את ההיקף המצומצם של ההתערבות בהחלטות הועדה (ראו, בעיקרי הטיעון של המערער: ע"א 3786/90 ד"ר ברון נגד שר הבריאות פד"י מו(1) 671, 661 - 1992 וכן רע"א 8074/06 ד"ר זיאדן נגד שר הבריאות, תק-על 2007 (1) 1767, 2007). 20. יחד עם זאת, צודק המערער בטענתו, כי אין לבטל כלאחר יד, את החלטת הועדה שישבה על המדוכה במהלך שלוש שנים, קיימה כ-12 ישיבות, שמעה עדים ועיינה בכמות גדולה של מסמכים וראיות, והתרשמה ישירות מן החומרה שבמעשיו. המערער הדגיש, כי המשיב 2 בחן את המלצות הועדה מבלי שהעדים הופיעו בפניו, וללא בחינה בלתי אמצעית של הראיות לגופן, ולא שמע אף את טענות הצדדים. במצב דברים זה, הסטייה הכה משמעותית בהיקף תקופת התליית הרשיון, מחייבת לבחון את שאלת סבירות תקופת ההתלייה. 21. המשיב 2 קבע בשיקוליו, כי אין להתעלם מגישת הועדה המקצועית, וכי שומה עליו לאמץ את המלצותיה. המשיב 2 אף ציין, כי נתן משקל לגישת הועדה באשר לתקופת ההתלייה. יחד עם זאת, אני סבורה, כי הסטייה מלמדת על כך כי לא ניתן משקל מספיק וראוי למסקנת הועדה אל מול המשקל שנתן המשיב 2 לחומרת המעשים של המערער, לפי גישתו. איזון ראוי בין ההמלצה של הועדה ובין חומרת המעשים כפי שתוארה בהחלטת המשיב 2, צריך היה לבוא לידי ביטוי בהיקף תקופת ההתלייה. החלטת הועדה לנוכח החומרה במעשיו של המערער, מקלה מידי עם המערער, אך המשיב 2 חרג באופן קיצוני מהחלטתה. יש לראות בכך טעות המצדיקה את התערבותו בית המשפט. 22. לאחר שבחנתי את המלצת הועדה, אל מול תאור המעשים וחומרתם כפי שעלו מהחלטתה ומהחלטת המשיב 2, הגעתי למסקנה, כי באיזון ראוי של השיקולים השונים, מחד גיסא, חומרת המעשים כפי שעמדו עליהם הועדה והמשיב 2, ומאידך גיסא, שיקוליה של הוועדה להקל בעונשו נוכח השיהוי הרב מאז בוצעו המעשים, יש להעמיד את תקופת ההתלייה על שנתיים ימים בלבד. 23. על כן, אני מקבלת את הערעור באופן שתקופת ההתליה תעמוד על שנתיים ימים, החל ביום 1.1.2011 כל צו ביניים לעיכוב הליכים - מבוטל החל ביום 1.1.2011. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. רפואהרישיון רופאערעורשיניים