קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול זמני על ערבות בנקאית: א. בקשת רשות ערעור על החלטת כב' הרשמת א' דובסקי מיום 15.4.01 על פיה בוטל עיקול זמני שהוטל על כספי ערבות בנקאית שהפקידה המשיבה בבית המשפט, ולימים נמסרה לב"כ המבקש.   אני מחליטה לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.   ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו: עובדות הענין ותיאור ההליכים המשפטיים סבוכים משהו, אולם, לשם הבהרת התמונה מן הראוי לפרטם, אף בהרחבת מה. המערער, עזרא קלנר, הינו הזוכה בתיק הוצל"פ מסויים, המתנהל כנגד החייב יעקב פיינברג (להלן: "החייב"). תיק ההוצל"פ האמור הוא לביצוע פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שהערעור עליו נדחה בבית המשפט העליון. סכום החוב, על פי אותו תיק הוצל"פ עומד היום, לטענת המערער, על סך של כ-10 מיליון ₪. במסגרת הליכי ההוצל"פ הוצא ונמסר למשיבה צו עיקול על נכסי החייב. על פי הטענה עבד החייב אצל המשיבה ובמפעלה. כמפורט בבקשת רשות הערעור, המשיבה היא חברה הנמצא כיום בבעלות בתו של החייב, עינת פיינברג, הנמצאת בחו"ל מזה שנים, בעוד החייב, כך כאמור, לטענת המערער, הינו המנהל והבעלים בפועל של המשיבה, וזו משמשת לו "כסות" להברחת רכושו מן הזוכה, לאי תשלום חובותיו בתיק ההוצל"פ ולמעשה לסיכול הליכי ההוצל"פ נגדו. לטענת המערער, מנהל החייב אורח חיים ראותני ומפואר למרות הליכי ההוצל"פ נגדו.   המשיבה קיבלה צו עיקול כדין, ומשלא השיבה לצו העיקול, הוגשה נגדה בקשה לחקירתה ולחיובה על פי חוק ההוצל"פ. הליכים אלה התקיימו במסגרת המ' 792/95 בפני כב' הרשמת א' דובסקי. הרשמת דנה בבקשה שהוגשה עפ"י סעיף 48 לחוק ההוצל"פ התשכ"ז - 1967. בהחלטתה מיום 18.6.98 חייבה כב' הרשמת דובסקי את המשיבה בתשלום סכום שכונה בהחלטתה "החוב הפסוק", אשר שיעורו לא נקבע במדוייק. כב' הרשמת דובסקי קבעה כי המשיבה לא העבירה כספים של החייב שהיו בידיה ללשכת ההוצל"פ, בלא הצדק סביר ובניגוד לצו העיקול שנמסר לה. לאחר שרואה החשבון מטעם לשכת ההוצל"פ קבע את גובה הסכום שחייבת בו המשיבה, סך של כ- 336,970 ₪, חייבה כב' הרשמת את המשיבה בסכום זה, כן הורתה הרשמת לצרף את המשיבה לתיק ההוצל"פ, (לאחר מכן נפתח תיק נוסף ונפרד נגד המשיבה המכונה "תיק מקושר") וכן הטילה הרשמת עיקול על כספי המשיבה אצל מחזיקים שונים.   המשיבה ערערה על החלטת כב' הרשמת דובסקי לבית המשפט המחוזי (ע"א 2927/99) הערעור נדון בפני כב' השופטת שטיין ז"ל, ונדחה ביום 12.6.00. המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 4892/00), בית המשפט העליון קיבל את הבקשה, דן בערעור וביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביהמ"ש העליון החזיר את הדיון לראש ההוצל"פ על מנת שתידון השאלה מה היא אורך התקופה שלגביה יש לחייב את המשיבה בתשלום כספים שהעבירה שלא כדין לחייב, ומה הוא סכום החיוב.   ג. בין לבין, עם הגשת ערעור המשיבה לבית המשפט המחוזי, במטרה לעכב את הליכי ההוצל"פ שננקטו נגד המשיבה על י די המערער, הפקידה המשיבה ערבות בנקאית על סך 355,000 ₪ ביום 8.12.99, וכנגד הפקדת הערבות הבנקאית, אכן עוכבו הליכי ההוצל"פ. משנדחה הערעור בבית המשפט המחוזי, הועברה הערבות הבנקאית ונמסרה לידי ב"כ המערער. ב"כ המערער, כמפורט בבקשת רשות הערעור, פנה לבנק בבקשה לפרוע את הערבות, וקיבל לידיו ביום 30.6.00 את סכום הערבות, בסך 355,000 ₪. משהוגשה בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון, על ידי המשיבה, נתנה ביום 10.7.00 החלטת בית המשפט העליון ברע"א 4892/00 והוצא צו ארעי לפיו יוסיף ב"כ המערער, עו"ד ע' גילצטר, להחזיק בנאמנות את כספי הערבות הבנקאית. ביום 17.8.00 החליט בית המשפט העליון כי הצו הארעי יעמוד בתוקפו "עד להחלטה אחרת". ד. כאמור, על פי החלטת בית המשפט העליון מיום 4.12.00 הוחזר הדיון לכב' הרשמת דובסקי, על מנת לשמוע את טענות המשיבה בענין חישובי רואה החשבון ותקופת חלותו של צו העיקול. בשלב זה, פנה המערער ללשכת ההוצל"פ, לכב' הרשמת דובסקי, בבקשה למתן צו עיקול על כספי ערבות הבנקאית שנמצאו בידי ב"כ המערער, על פי החלטת בית המשפט העליון. כב' הרשמת נעתרה לבקשה, והטילה ביום 18.12.00 צו עיקול זמני, כמבוקש.   המשיבה הגישה בקשה לביטול העיקול הזמני, וטענה, בין היתר, כי לכב' הרשמת אין סמכות ליתן צו עיקול זמני כאמור, מאחר שהמשיבה איננה במעמד של "חייבת" וכן כי צו העיקול עומד בסתירה לתנאי הנאמנות שעל פיהן מחזיק ב"כ המערער בכספי הערבות.   ביום 7.2.2001 התקיים בפני הרשמת דובסקי דיון בבקשת המשיבה לביטול העיקול הזמני. ב"כ הצדדים טענו בעת הדיון וכן התירה הרשמת השלמות מסויימות בכתב. ביום 15.4.01, נתנה כב' הרשמת דובסקי את החלטתה נשוא ערעור זה, על פיה, כאמור, בוטל העיקול הזמני שהוטל על כספי הערבות הבנקאית.   ה. מן הראוי לציין כי בקשת רשות הערעור הוגשה עוד ביום 30.4.01, תגובת המשיבה לבר"ע הוגשה רק ביום 14.4.02, והתיק נקבע לדיון. בינתיים, המשיכו ההליכים בין הצדדים, ורק להשלמת התמונה מן הראוי לציין כי לאור החלטת הרשמת מיום 15.4.01, כאמור, הוגשה בנוסף לבקשת רשות ערעור גם בקשה לעיכוב ביצוע. כב' השופט י' גרוס, ס"נ, קבע כי יש לעכב את החלטת ראש ההוצל"פ עד לבירור בקשת רשות הערעור שהגיש המערער. על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור שנידונה בבית המשפט העליון ברע"א 4505/01. בקשת רשות הערעור, בה טענה המשיבה כי יש לבטל את הצו הזמני לעיכוב הביצוע, נדחתה על ידי בית המשפט העליון. בהחלטה מיום 16.8.01, קבעה כב' השופטת ד' דורנר, כי "בשלב זה, באיזון הכולל של האינטרסים, יש להעדיף את האינטרס של המשיב - שמלכתחילה המבקשת נהגה כלפיו שלא כדין בהעבירה כספים לחייב בניגוד לצו העיקול בידי צד שלישי - לנצל את עובדת המצא הכספים בידי בא כוחו כדי להפרע מן המבקשת. זו האחרונה, כאמור, לא חלקה על כך שעצם חיובה בידי ראש ההוצאה לפועל היה כדין, וטענותיה היו אך כנגד גובה הסכום שחוייבה לשלם..."   עד כאן פירוט העובדות וההליכים.   ערה אני לכך שפירוט העובדות וההליכים שבין הצדדים נעשה באריכות מה, אולם, סבורה אני כי פירוט זה נחוץ על מנת להבין את היקף המחלוקות שבין הצדדים, עמדתם בכל האמור לגבי ניסיון לפתרון המחלוקות וכל כיוצא בזה.   ו. אדון, איפוא, בערעור שבפני.   כב' ראש ההוצל"פ בהחלטתה מיום 15.4.01, קיבלה את הבקשה לביטול העיקול הזמני, בהחלטה המחזיקה 15 סעיפים. החלטת ראש ההוצל"פ מתייחסת לסוגיית ביטול העיקול, בשל חוסר סמכות. טענה זו של המשיבה, נדחתה על ידי ראש ההוצל"פ. בשולי החלטתה, בסעיף 13, קובעת ראש ההוצל"פ כאמור: "יחד עם זאת, מקובלת עלי, הלכה למעשה, עמדתו של ב"כ המבקשת כי דינו של העיקול דלעיל להתבטל, שכן לפי הנתונים שהובאו בפני, מדובר בכספים שב"כ המשיב מונה עליהם כנאמן, בהתאם להתחייבותו ועל פי החלטות בית המשפט". (עמ' 3 להחלטה).   הערעור כולו מכוון כנגד קביעה זו של ראש ההוצל"פ.   לטענת המערער, החלטת ראש ההוצל"פ איננה מפורטת, ואין בה כל הסבר של ממש לסיבת ביטול העיקול הזמני. טוען המערער כי החזקת הכספים בנאמנות, איננה נאמנות של המשיבה או מטעמה, ואין בנאמנות מאומה מעבר להחזקת הכספים ברשותו עד להחלטה אחרת. עוד מן הראוי לציין, שביום 23.4.01 (נספח ח' לבקשת רשות הערעור) החליטה כב' הרשמת "... ממילא לא הוריתי על השבת כספים כלשהם (שהדבר בסמכות בית המשפט) אלא על ביטול העיקול הזמני שהוטל על הכספים שבידי ב"כ הזוכה" על פי המצב המשפטי עתה מוחזקים הכספים בנאמנות אצל ב"כ המערער, לא ניתן צו כלשהו להשבת הכספים, אולם הכספים אינו מעוקלים.   לטענת המערער, הדיון בפני כב' הרשמת ביום 7.2.01, נסב על סוגיית חוסר הסמכות של הרשמת ליתן צו עיקול זמני כנגד המשיבה, לאור טענת המשיבה כי איננה במעמד של "חייבת". לא התקיים כל דיון בסוגיית הנאמנות, אלא דיון מקדמי בלבד בשאלת הסמכות. מכל מקום, לטענת המערער, לא דנה ראש ההוצל"פ כלל בטענת הנאמנות, לא נימקה את החלטתה בנימוק כלשהו, ולא ברור מקביעתה מדוע אין להטיל עיקול זמני על הכספים המצויים בידי ב"כ המערער בנאמנות הספציפית לענין זה.   ז. לטענת המשיבה, יש לדחות את הערעור. לטענת המשיבה, אין לקבל את טענת המערער לפיה לא נתנה לו הזדמנות לטעון את טענותיו בענין הפרת חובת הנאמנות. אין לקבל, כך לדעת המשיבה, את עמדת המערער לפיה הדיון שהתקיים בפני ראש ההוצל"פ ביום 7.2.01, התקיים רק בהתייחס לטיעון המקדמי בשאלת הסמכות. המשיבה מתייחסת למספר מקורות, אשר מהם ניתן ללמוד, כי הדיון בפני הרשמת היה בשתי הסוגיות, הן בשאלת הסמכות והן בסוגיית הנאמנות. הבקשה לביטול העיקול שהוגשה ביום 28.12.00, על ידי המשיבה, כללה טענות מפורטות בנושא הנאמנות. יתרה מזו, בשל נסיבות שונות הציעה המשיבה, בהזדמנויות שונות, למשל בשל מחלת המערער, בסמוך לאחד הדיונים, ובשל מחלת ראש ההוצל"פ בסמוך לדיון אחר, כי הדיון יקויים תחילה בשאלת הסמכות, אולם ראש ההוצל"פ החליטה כי הדיון יקויים בכל הנושאים. זאת ועוד, המשיבה גם מפנה לפרוטוקול ישיבת יום 7.2.01, אשר בראשיתו חזר ב"כ המשיבה והעלה את נושא הנאמנות. גם בהתייחס למסמכים מאוחרים יותר, שהוגשו לאחר הדיון ביום 7.2.01, כמו למשל הבקשה להחשת ההחלטה, ובג"ץ 2580/01 שהוגש על ידי המשיבה,שעניינו השעיית החלטת ראש ההוצל"פ ועוד, התייחסו לשתי הטענות, הן לטענת חוסר הסמכות והן לטענת הנאמנות. טוענת המשיבה, כי אין זה סביר שתסכים לפיצול הדיון, בסוגיית הסמכות ובסוגיית הנאמנות, מאחר שמבקשת היא לקבל הכרעה מהירה בנושא העיקול המכביד עליה מאוד.   עוד טוענת המשיבה, כי אף אם תתקבל טענת המערער כי לא היה לו יומו בכל האמור לגבי הדיון בשאלת הנאמנות בפני ראש ההוצל"פ, סמכות לבית משפט זה, להכריע אף בשאלת הפרת חובת הנאמנות, כמפורט בפסיקה ענפה שצוטטה על ידי המשיבה בסיכום טענותיה מיום 3.7.02 (סעיף 17).   כן טוענת המשיבה, כי בית משפט זה מוסמך לדחות את בקשת רשות הערעור גם מטעם אחר, חוסר סמכות, מאחר שלדעת המשיבה שגתה ראש ההוצל"פ בקובעה כי נתונה לה סמכות להטיל עיקול על צד ג', ובית משפט זה, רשאי לדחות את הבר"ע גם מטעם זה.   ח. סבורה אני כי דין הערעור להתקבל. אכן, בבקשתה לביטול העיקול התייחסה המשיבה לשתי הטענות, הן לטענת הסמכות והן לטענת הנאמנות. שתי הטענות, כאחת, היו ביסוד בקשתה של המשיבה לביטול העיקול הזמני. מחד, טענה המשיבה כי לראש ההוצל"פ אין סמכות להטיל עיקול על צדדי ג', והמשיבה איננה חייבת אלא צד ג', וכן טענה המשיבה כי המערער הפר את חובת הנאמנות המוטלת עליו, באשר הוא מחזיק בכספי הערבות הבנקאית בנאמנות, ומשבוטל פסק הדין, על פי החלטתו של בית המשפט העליון מיום 4.12.00, היה על ב"כ המערער להשיב את הכספים המוחזקים בידו בנאמנות, ואין סמכות לראש ההוצל"פ להטיל עיקול על אותם כספים. יחד עם זאת, נראה כי יש ממש בטענת המערער לפיה "לא היה לו יומו" בפני ראש ההוצל"פ, בכל האמור לגבי הטיעון בסוגיית הנאמנות. נראה בבירור, כי הדיון בפני ראש ההוצל"פ התייחס אך ורק לסוגיית הסמכות. אכן, ראש ההוצל"פ לא הורתה על פיצול הדיון, ובענין זה אני מקבלת את טענת המשיבה. ברם, עולה בבירור, כי הדיון בפני ראש ההוצל"פ התמקד לחלוטין בשאלת הסמכות ולא נידונה בפניה כלל סוגיית הנאמנות. אינני מתעלמת מכך כי אכן נמצאת אינדיקציה במסמכים שונים לכך שלטענת המשיבה הן סוגיית הנאמנות והן סוגיית הסמכות הובאו שתיהן כאחת בפני ראש ההוצל"פ, כך נכתב הן בבקשה להחשת ההחלטה שהוגשה לראש ההוצל"פ וכן במסמכי הבג"ץ שהוגש על ידי המשיבה. עם זאת, בפועל, נראה כי הדיון בפני ראש ההוצל"פ אומנם הצטמצם לסוגיית הסמכות ולא נידונה כלל סוגיית הנאמנות.   יותר מזאת, אף אם תמצי לומר כי אין לקבל את הטענה שלא היה למערער יומו בפני ראש ההוצל"פ, בענין הנאמנות, זאת משום שב"כ המערער בחר על דעתו שלא להתמקד בנושא הנאמנות אלא בענין הסמכות בלבד, סבורה אני כי אין לקבל את החלטת ראש ההוצל"פ בסוגיית הנאמנות. כל שכתבה ראש ההוצל"פ בהחלטה בסוגיית הנאמנות, הצטמצם לקביעה לפיה משהמדובר בכספים שב"כ המערער מונה עליהם כנאמן, יש לבטל את העיקול. ראש ההוצל"פ לא נימקה את החלטתה ולו בנימוק מינימאלי. לא ברור כלל ועיקר, מדוע הגיעה ראש ההוצל"פ למסקנה כפי שהגיעה, משלא התייחסה כלל לטענות המערער הטוען כי בנסיבות הנאמנות הספציפית, ניתן גם ניתן להטיל על הכספים שבחזקתו עיקול כבקשתו.   אין בידי לקבל את טענת המשיבה לפיה מן הראוי שבית משפט זה ידון בסוגיית הנאמנות, על מנת לחסוך בזמן. דיון בבית משפט זה בסוגיית הנאמנות עלול לפגוע בזכויותיו המשפטיות של מי מבין הצדדים, אשר יוגבל לערכאת ערעור אחת אם יבקש לערער על הקביעה בסוגיית הנאמנות.   עוד אין בידי לקבל את טענת המשיבה לפיה אוכל לדון בבקשת רשות הערעור ולדחותה גם מן הטעם ששגתה ראש ההוצל"פ בקובעה כי לראש ההוצל"פ סמכות להטיל עיקול כפי שהוטל. סבורה אני כי אין לנקוט בדרך עקיפין זו, ולדון בטענות של המשיבה,כנגד החלטת ראש ההוצל"פ, בשלב זה, משהמערער הוא זה אשר, כמובן, הגיש את הערעור, וטוען את טענותיו בנושא הנאמנות. "קיצור דרך" זה, עלול לסרבל את ההליכים והמשך ההליכים עד מאוד.   סבורה אני כי בנסיבות כפי שפורטו יש לאפשר למערער לטעון את מלוא טענותיו בסוגיית הנאמנות, ומן הראוי שראש ההוצל"פ תתייחס לטענות אלה בהחלטה מנומקת, אשר תוכל לעמוד בביקורת שיפוטית.   ט. אשר על כן, הערעור מתקבל במובן זה שהתיק יוחזר לראש ההוצל"פ, על מנת שיקויים דיון כהלכתו בסוגיית הנאמנות, ותנתן החלטה כדין הכוללת פירוט נימוקי ההחלטה.   יצוין כי לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לנכון להתייחס לטענותיהם הרבות של הצדדים בדבר מסמכים שצורפו כדין או שלא כדין, היקף הסיכומים וחריגה מהם, וכיוצא באלה טענות שאין להם עם המחלוקת האמיתית ולו כלום.   המשיבה תשלם למערער הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, שישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. ערבות בנקאיתעיקול זמניבנקערבותעיקול