קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על ועדה רפואית גזזת - טענת שיהוי: האם המדיניות הנוהגת בדבר העלאת טענת שיהוי בתיקי גזזת הינה כדין? ובאופן ספציפי, האם מנועה היתה המדינה מלהעלות טענת שיהוי במסגרת הערעור שבפנינו? אלה הן השאלות בהן אנו נדרשים להכריע. התשתית העובדתית והשתלשלות ההליך ביום 27.5.04 קיבלה הוועדה הרפואית לערר הפועלת מכוח החוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994 החלטה בעניינה של המערערת, לפיה נקבעה נכותה של המערערת על 28%. על החלטה זו הוגש בשנת 2008, דהיינו כארבע שנים לאחר קבלת ההחלטה, ערעור לבית דין זה (עב (ת"א) 12919/08). ביום 10.3.09 הודיעו הצדדים לבית הדין כי הגיעו ביניהם להסכמה, לפיו עניינה של המערערת יידון מחדש בפני הוועדה לערר. בית דין זה (כב' השופטת ורדה סאמט) נתן להסכמה זו תוקף של פסק דין. מכוחו של פסק הדין שלעיל, התכנסה הוועדה לערר בשנית ביום 29.3.09, שמעה את טענות בא כוחה של המערערת, ובדקה אותה. ביום 19.4.09 ניתנה החלטתה להגדיל את אחוזי הנכות שנקבעו למערערת ולהעמידם על 35%. ביום 18.1.12, דהיינו שנתיים ותשעה חודשים לאחר מתן החלטתה השנייה של הוועדה לערר, הוגש הערעור שבפנינו. המדינה הגישה בקשה לסילוק על הסף של הערעור, נוכח השיהוי הכבד (לטענתה) שבו הוגש. ביום 6.6.12 התקיים דיון בבקשה, שבסופו ניתנה החלטת בית הדין הבאה: "בערעור זה הוגשה בקשה לסילוק על הסף מטעם המדינה בטענת שיהוי לאור העובדה שהערעור הוגש 3 שנים לאחר החלטת הוועדה. במהלך הדיון היום טען בפניי ב"כ המערערת כי מרשתו ואחרים במצבה הסתמכו על מדיניות המדינה כפי שנזכרה לדוגמא בפסק דינה של חברתי כב' השופטת מיכל לויט בתיק בש"א 8726/06 מיום 23.7.09 שבו נאמר בסעיף 4 לפסק הדין כי המדינה אינה נוהגת לטעון טענות שיהוי בתיקי גזזת אף אם חלפו 4, 5 ואפילו 6 שנים מאז ניתנה החלטה הוועדה הרפואית לערר. בנסיבות אלה אני סבור שיש מקום לכך שהמדינה תשיב בכתב לטענות בעניין זה. בעמדה בכתב... תפרט המדינה את המדיניות שהיתה נוהגת לאורך השנים בעניין העלאת טענות שיהוי בתיקי גזזת ובנוסף תתייחס לשינויים במדיניות זו ככל שחלו במהלך השנים. המערערת תגיש תגובתה לאמור בעמדת המדינה.... במסגרת תגובתה זו תתייחס המערערת גם לשאלה מדוע חלפו 3 שנים בין המועד בו ניתנה החלטת וועדת הערר לבין הגשת הערעור". בהתאם להחלטה, הגישו הצדדים טיעונים בכתב. עתה עלינו להכריע. דיון והכרעה מכוח סעיף 14 לחוק הגזזת קביעותיהן של ועדת המומחים ושל הוועדה הרפואית לעררים ניתנות לערעור בפני בית דין זה. החוק עצמו אינו קוצב מועד להגשת ערעור. באשר למחוקק המשנה, זה קבע כי ערר על החלטה של ועדה רפואית מהדרג הראשון לוועדה הרפואית לעררים יוגש בתוך 60 ימים (תקנה 6 לתקנות לפיצוי נפגעי גזזת (הגשת תביעה, הכרה בנפגע, קביעת נכות, הרכבת ועדות וסדרי עבודתן) תשנ"ה-1995) אך אף הוא לא קצב מועד להגשת ערעור לבית דין זה. ב-ע"ע 263/05 אורי פלנר נ' מדינת ישראל (15.11.06) התייחס כב' השופט שמואל צור למועד להגשת ערעור לפי חוק הגזזת כדלקמן: "... לכאורה, באין מגבלה בחוק או בתקנות לעניין המועד להגשת הערעורים, ניתן להגיש ערעור בכל מועד. עם זאת, גם באין מסגרת קצובה של זמן להגשת ערעור, חלים העקרונות הכלליים המחייבים את הנוגעים בדבר לפעול בשקידה ראויה, בלא שיהוי ובתום תום ולנקוט הליך מתאים בתוך זמן מתאים. אלא שכללים אלה גמישים ואין בהם כדי לקבוע מסגרת מסודרת ואחידה והם עשויים להשתנות ממקרה למקרה. ספק אם זה המצב הרצוי לו התכוון המחוקק שהרי יש מקום לקבוע מסגרת כלשהי של זמן במטרה לסיים את ההליכים המשפטיים הכרוכים בתביעות מכוח החוק. תפקיד זה מוטל על המחוקק ומחוקק המשנה ומן הראוי שהעניין יישקל על ידו". לטענת המדינה בתיק זה, יש לסלק על הסף את הערעור מחמת שיהוי. המדינה מדגישה כי בעבר לא הייתה לה מדיניות ברורה בהעלאת טענת שיהוי בתיקי גזזת. יחד עם זאת, מסרה המדינה בתיק זה כי כיום היא נוהגת להעלות טענת שיהוי, בהעדר נימוק מיוחד או הצדקה מיוחדת לעיכוב בהגשת הערעור, בחלוף 6 חודשים ממועד מתן החלטת הועדה לערר. המדינה מדגישה כי מדובר מבחינתה במדיניות מקלה לעומת המשפט המינהלי הכללי, בו מקובל, בהעדר דין ספציפי אחר, להעלות טענת שיהוי בחלוף 45 יום בקירוב למן מתן ההחלטה המנהלית (בין היתר בשים לב לתקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000). המדינה מדגישה כי אין כל בסיס לטענת המערערת לפיה אין היא נוהגת להעלות טענות שיהוי בתיקי גזזת. נהפוך הוא, המדינה מדגיש כי בשנים האחרונות היא מעלה לא פעם טענות שיהוי בתיקי גזזת, ובתי הדין נוטים לקבלה (לדוגמא: גז"ז 16910-05-10 חווה אלבז נ' מדינת ישראל (19.12.10); גז"ז 35772-04-10 רחל סגל נ' מדינת ישראל (22.9.11); גז"ז 10253-05-09 משה כרוב נ' מדינת ישראל (4.7.10); גז"ז 4322-06-10 יצחק מלכה נ' מדינת ישראל (12.9.10); גז"ז 35989-10-10 חיים בן שבת נ' מדינת ישראל (19.6.11); גז"ז 28664-05-10 ש.א נ' מדינת ישראל (28.12.10); ע"ב (ת"א) 3166/08 אסתר ואתורי נ' מדינת ישראל (19.5.08). אשר לדעתנו, אף אנו סבורים, כפי שטוענת המדינה, כי התנהגות בעל דין שמזניח את עניינו במשך תקופה ארוכה בהגשת ערעור על החלטת וועדת הערר, יוצרת מצג של ויתור ומחילה. כך בוודאי במקרה כמו זה שלפנינו, שבו המערערת יוצגה על ידי פרקליט במעמד הוועדה, שקיבל לידיו את פרוטוקול הוועדה וכן קיבל את החלטתה בתכוף לאחר מועד הינתנה. בהעדר נימוק או הסבר מדוע הוגש הערעור באיחור שבו הוגש, מקובלת עלינו עמדת המדינה כי בעל הדין שהשתהה מנוע מלערער על ההחלטה. נוסיף בהקשר זה כי שיהוי ארוך בהגשת ערעור כמו זה שלפנינו פוגע בשלושה אינטרסים לגיטימיים: ראשית, הוא מקשה על עצם יכולתה של המדינה לבחון את טענתו של הפונה לגופה, זמן כה רב לאחר הדיון האחרון בוועדת הערר. זאת, כיוון שככל שחולף הזמן מאז הבדיקות הרפואיות שנערכו לאותו מערער, ברור שאין אינן בהכרח משקפות עוד את מצבו הרפואי העדכני; שנית הוא מקשה על יכולתה של המדינה להיערך מבחינה תקציבית לתשלומים בהם היא חייבת על פי החוק, בהינתן אי הודאות והסיכון הכספי בתשלום קצבה רטרואקטיבית לשנים רבות. נציין בהקשר זה כי אין עסקינן במקרה בודד. לטענת המדינה, המדובר בעשרות רבות ואף מאות של מערערים פוטנציאליים שלא הגישו עד היום ערעור על החלטת וועדת הערר; ושלישית מתן אפשרות להגשת ערעור בחלוף תקופה ארוכה ביותר ממועד קבלת ההחלטה הנתקפת עלול להוביל להתארכות התורים בו ממתינים נפגעים רבים לדיון בעניינם, ובכך נפגעים גם אינטרסים לגיטימיים של צדדים שלישיים. נותר לנו לדון בטענת המערערת, לפיה בכל הקשור להעלאת טענת שיהוי בתיקי גזזת, קיימת הודאת בעל דין של המדינה, היוצרת השתק שיפוטי (ראו: רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ פ"ד נט(6) 625 (8.3.05)) המונעת ממנה להעלותה ככל שטרם חלפו שבע שנים ממועד ההחלטה הנתקפת. המערערת מבקשת ללמוד על קיומו של השתק שיפוטי שכזה מהאמור בפסק דינה של כב' השופטת מיכל לויט, בתיק בשא (ת"א) 8726/06 לאה טל נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (23.7.08), שבו נאמר כי ""ב"כ המדינה הדגישה כי המרכז נוהג עם התובעים כ"בית הלל" ואף אם מדובר ב-4, 5 או 6 שנים לא נטענת טענת שיהוי". איננו מקבלים אף טענה זו, וזאת משלושה טעמים: ראשית המדינה עצמה מסרה לנו כי היא אינה יודעת מדוע טענה הפרקליטה מטעמה בפרשת לאה טל את שטענה, שכן לא היתה מדיניות ברורה שלא להעלות טענת שיהוי בחלוף מספר שנים ממועד הדיון בוועדת הערר; שנית לא ברור לנו מדוע הסתמכה המערערת דווקא על פסק הדין בעניין לאה טל, בהינתן המספר הגדול של פסקי הדין (אותם הבאנו מעלה) מהם עולה בבירור כי טענת שיהוי נטענת לא פעם בתיקי גזזת; ושלישית וחשוב מכל, אפילו היינו מניחים לטובת המערערת, כי לפני מספר שנים נהגה המדינה מדיניות שמיעטה להעלות טענות שיהוי בתיקי גזזת, הרי שלא היה במדיניות זו כדי לחייב את המדינה אף בחלוף שנים. הלכה פסוקה היא כי רשות מנהלית רשאית לשוב ולבחון את מדיניותה, ובמקרים המתאימים לשנותה. על כן, מדיניות של רשות ציבורית, אפילו כזו עליה הצהירה לפרוטוקול במסגרת הליך שיפוטי זה או אחר, אינה יוצרת השתק שיפוטי במובן זה שהמדינה מנועה, בחלוף תקופה מסויימת (במקרה שלפנינו, למעלה מארבע שנים) לבחון אותה בשנית, ולשנותה, ובלבד שלא מדובר בשינוי הנגוע בפגם מנהלי כדוגמת שרירותיות או חוסר סבירות קיצוני. לסיכום הערעור נדחה על הסף, בשל השיהוי הכבד בהגשתו. תשומת ליבה של המערערת מופנית לזכותה, בהתאם לתקנה 9(א), לפנות לוועדה הרפואית בתביעה על החמרה, ככל שהתגלו או יתגלו ממצאים חדשים או נוספים בעניינה. בנסיבות העניין, לא ראינו לעשות צו להוצאות. הצדדים רשאים לבקש רשות ערעור על פסק דין זה מבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. שיהויגזזתרפואהועדה רפואית (ערעור)ערעורועדה רפואית