קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוי שיטת הצמדת פנסיה: הנשיא ס' אדלר: 1 ערעורים אלה עניינם שינוי חד-צדדי של שיטת הצמדת הפנסיה, אשר שולמה למר X ז"ל (להלן: המנוח) על ידי חברות תיעוש תעשיות בע"מ (להלן: חברת תיעוש תעשיות) ותיעוש אזורי פיתוח בע"מ (להלן: חברת תיעוש אזורי פיתוח). בערעור מטעם המנוח התבקשנו לחייב את החברות הללו לשלם לו הפרשי הצמדה על הפנסיה שקבל מהן, בעוד החברות מצידן ערערו על חיובן בתשלום כלפי המנוח. המערער נפטר ביום 15.6.1997 ועיזבונו בא בנעליו כמערער. הדיון בערעורים התקיים על פי טיעונים בכתב. עובדות המקרה: 2. המנוח החל לעבוד בשנת 1954 אצל חברת חולה טכסטיל בע"מ (להלן: חברת חולה טקסטיל) בקרית שמונה. בחודש מרץ 1967, לאחר שהתברר כי עקב גילו של המנוח לא ניתן לבטחו בביטוח מנהלים, חתמו המנוח וחברת חולה טכסטיל על הסכם המבטיח את המשך עבודתו במפעל וכן מסדיר את הפנסיה של המנוח (להלן: הסכם הפנסיה), שתשולם לו על ידי החברה. חיוביה של החברה פורטו בסעיף 2 להסכם הפנסיה, וזו לשונו : "2. תמורת הסכמתו של העובד להמשיך לעבוד במפעל, נוטלת על עצמה המעבידה החיובים דלקמן: א. לשלם לעובד מדי חודש בחדשו לאורך כל חייו, קצבת זקנה בשיעור של 50% (חמישים מתוך מאה), כאמור להלן, בס"ק (ז) (ח), אחרי פרישתו מעבודתו במפעל בהגיעו לגיל 65. במקרה שהעובד ימשיך בעבודתו, בהסכמת המעבידה, גם אחרי הגיעו לגיל הפרישה הנ"ל, תעמוד לו זכותו לקבל קצבת זקנה כאמור לעיל מאותו יום שיפרוש מעבודתו במפעל... ... ז. הקצבות מכל הסוגים ובכל המקרים תחושבנה לפי המשכורת הכוללת האחרונה של העובד אשר תהיה צמודה לשינויים בתעריפי המשכורת ומדד יוקר המחיה [ההדגשה הוספה - ס.א.]." נציין, כי ללא קשר לחיובים אלה שנטלה על עצמה חברת חולה טקסטיל, היה המנוח מבוטח בביטוח פנסיוני במבטחים, אולם ערעור זה נוגע כאמור אך ורק להסכם הפנסיה שלעיל. 3. במהלך עבודתו של המנוח עבר ניהול המפעל, וכנראה גם הבעלות בו, מחברת חולה טכסטיל לחברת סלילים חולה בע"מ (להלן: חברת סלילים). מניותיה של חברת סלילים מוחזקות, בין השאר, על ידי חברת תיעוש תעשיות. כתובתה הרשומה של חברת תיעוש תעשיות זהה לכתובתה הרשומה של תיעוש אזורי פיתוח, והן מהוות אשכול חברות ביחד עם חברת סלילים. המנוח פרש מעבודתו בסלילים ביום 1.10.1977, והוא בן 70 שנה. מיום פרישתו של המנוח ביום 1.10.1977, ועד לחודש מרץ 1986, שילמה חברת סלילים למנוח פנסיה כפי שנקבע בהסכם הפנסיה - בשיעור של 50% משכרו האחרון. סכום הפנסיה הוצמד למדד המחירים לצרכן. בחודש אפריל 1986 הועברו כל ענייניה הכספיים של חברת סלילים לניהולה של חברת תיעוש אזורי פיתוח. בחודשים אפריל ומאי 1986 שילמה חברת תיעוש אזורי פיתוח למנוח את הפנסיה לפי אותם תנאים כשהיא צמודה למדד המחירים לצרכן. העברת ענייניה הכספיים של חברת סלילים לידי חברות תיעוש אזורי פיתוח נעשה לאחר שהנהלת חברות תיעוש אזורי פיתוח חשדה כי מנהלי חברת סלילים עשו קנוניה כדי להעניק לעצמם הטבות פרישה מוגזמות. בחודש יוני 1986 החליטה הנהלת חברות תיעוש אזורי פיתוח ותיעוש תעשיות להפר סיכומים של חברת סלילים עם מנהליה שפרשו, לרבות קיצוץ בהסכמת הפנסיה של המנוח, כך כי הפנסיה המשתלמת לו לא תוצמד עוד למדד המחירים לצרכן ולא תתעדכן בכל דרך אחרת, והיא תישאר בסכום נומינלי לכל ימי חייו. בהתאם, מאותו מועד (חודש יוני 1986) ואילך שולמה למנוח פנסיה קבועה ונומינלית של 1,065.20 ₪, שהוא הסכום ששולם למנוח בחודש מאי 1986, טרם ההחלטה הנ"ל. המנוח הגיש תביעתו ביום- 6.11.1994, כ-8 שנים לאחר הפסקת הצמדת הפנסיה. פסק דינו של בית הדין האזורי: 4. בית הדין האזורי בנצרת קיבל באופן חלקי את התובענה וקבע: [א] קיימת יריבות בין המנוח לבין שלוש החברות, כאשכול חברות,כך שעליהן לשלם את הסכום המגיע למנוח; [ב] לא ניתן לראות בשיהוי בהגשת התביעה את הסכמתו של המנוח לשינוי הסכם הפנסיה; [ג] על שלוש החברות (המערערות אצלנו) לשלם למנוח את ההפרש בין הפנסיה שקיבל לבין הפנסיה שהיה מקבל לו הוצמדה למדד המחירים לצרכן; [4] התובענה, אשר הוגשה בחודש נובמבר 1994, התיישנה לגבי התקופה שלפני נובמבר 1987, ולפיכך הפרשי הצמדה ישולמו ממועד זה ואילך ולא ישולמו לגבי התקופה מחודש יוני 1986 ועד אוקטובר 1987. [5] הבסיס לחישובי הפרשי ההצמדה החלים מחודש נובמבר 1987 יהיה הסך של 1065.20₪, שהינו הסכום שקיבל המנוח ביוני 1986, החודש בו הופסקה ההצמדה. בית הדין קמא הסביר החלטה זו ברצונו שלא לאפשר למנוח "להרוויח בדלת האחורית" את ההצמדה למדד; [6] הסכומים המגיעים למנוח יישאו הפרשי הצמדה מהחודש בו היה על החברות המערערות לשלמם, אולם לא יישאו ריבית, וזאת בגלל השיהוי בהגשת התובענה. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישו שני הצדדים ערעורים. נדון אחת לאחת בטענות השונות של המערערים. הכרעתנו בערעורים ערעורן של החברות מי מהחברות אחראית לתשלום הפנסיה למנוח ולעזבונו: 5. בית הדין קמא, לאחר שבחן את הממצאים שלפניו, קבע, כי שלוש החברות המערערות אחראיות לתשלום הפנסיה למנוח. חברת סלילים אחראית, כמעסיקה האחרונה של המנוח; חברות תיעוש תעשיות ותיעוש אזורי פיתוח אחראיות כחלק מ"אשכול חברות", אשר הפעיל את שלושת החברות המערערות, וראה בהן עצמן כגופים האחרונים לשלם למנוח את הפנסיה. בית הדין הדגיש את העובדות הבאות: מר עגנון, שהוא מנהל ויו"ר הנהלת חברת תיעוש אזורי פיתוח גם משמש אחד המנהלים של חברת סלילים, העיד בשם כל הנתבעות; כתובתה הרשומה של חברת תיעוש תעשיות זהה לכתובתה של חברת תיעוש אזורי פיתוח; ניהול הכספים של חברת סלילים נעשה דרך חברות תיעוש; תשלום הפנסיה למנוח משך השנים נעשה על ידי כל החברות המערערות. בא כוחן של החברות טען נגד מסקנת בית הדין בשאלת האחריות לתשלום הפנסיה למנוח. לטענתו, המערערות הינן אישיויות משפטיות שונות ונפרדות מחברת חולה סלילים, עימה נחתם חוזה הפנסיה, ועל כן אין הן מחויבות לקיימו. טענות בא כוח החברות המערערות הן כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין קמא. הכלל הוא, כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות מנומקות של הערכאה הדיונית, ולא מצאנו טעם במקרה זה לחרוג מן הכלל. יתרה מזו, מסקנות בית הדין קמא מעוגנות היטב בחומר הראיות. שינוי חד-צדדי של הסכם הפנסיה ושיהוי בהגשת התובענה - 6. טענה נוספת של בא כוחן של החברות המערערות היתה, כי יש לראות בשיהוי בהגשת התביעה, הסכמה של המנוח לשינוי. בנסיבות המקרה, השיהוי בהגשת התובענה על ידי המנוח אינו מעיד על ויתור או הסכמה לשינוי בתנאי ההסכם. כך קבע בית הדין קמא ואנו מצטרפים למסקנה זו. החברות המערערות נמנעו מליידע את המנוח על השינוי. החברות המערערות לא הוכיחו, כי המנוח ידע על השינוי בתשלום הפנסיה וכי הן היו מוסמכות לשנות את תנאי התשלום באופן חד-צדדי. ועוד, החברות המערערות לא היו מוסמכות לשנות את תנאי ההצמדה של הסכם הפנסיה באופן חד-צדדי, ללא הידברות עם המנוח, וכשהוא היה כבן 79 שנים. בהתחשב בחוסר תום הלב הזה של החברות המערערות, אין הן זכאיות ליהנות מטענת השיהוי. עלינו להוסיף, כי לו עלה בידי החברות המערערות להוכיח קיומה של קנוניה בין הנהלת חברת סלילים לבין המנוח להוצאת כספים שלא כדין מהחברה, התוצאה בערעור זה היתה משתנה. ההתיישנות והצמדה - 7. בא כוח החברות העלה טענת התיישנות נגד העילה כולה וטען, כי התביעה הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות. לטענתם אין מדובר בעילה מתחדשת כפי שקבע בית הדין קמא, ועל כן טעה בית הדין ביישום ההלכה. מסקנתו של בית הדין קמא מקובלת עלינו. הפסיקה בעניין תביעה על הפרת חיוב להעביר ניכויים לקרן פנסיה, כמו גם תביעה בענייני חישוב הפנסיה עצמה, קובעת, כי תביעה לפנסיה חודשית מתחדשת מדי חודש בחודשו, והיא אינה מבוססת על עילת תביעה אחת, כי אם על עילות רבות ומתחדשות. תביעתו של המנוח התחדשה מדי חודש בחודשו עם תשלום הפנסיה בלא הצמדה, וכעבור שבע שנים - התיישנה אותה עילה. על כן, לא טעה בית הדין קמא כאשר חייב את החברות לשלם הפרשי הצמדה החל מחודש נובמבר 1987 ודחה את התביעה לתשלום הפרשי הצמדה לתקופה שלפני חודש זה (היינו, מחודש יוני 1986 ועד לחודש אוקטובר 1987). מסקנתנו, איפוא, כי דין ערעורן של החברות להידחות. הכרעה בערעורים ערעור של המנוח - העיזבון 8. ערעורו של העיזבון נוגע לקביעת בסיס הסכום עליו תתווסף הצמדה החל מחודש אוקטובר 1987. בית הדין קבע בנקודה זו, כי בסיס הסכום לא יתעדכן בתקופה שבין יוני 1986 לבין אוקטובר 1987, היא התקופה בה התיישנה העילה, כך שסכום הפנסיה בשיעור 1,065.20₪, ששולם למנוח בחודש יוני 1986, יהיה הבסיס לחישוב הפרשי ההצמדה בחודש נובמבר 1987. בא כוחו של עיזבון המנוח טען, כי זכות התביעה אמנם התיישנה, אולם בסיס החישוב להפרשים המגיעים החל מחודש נובמבר 1987 צריך להיות סכום הכולל את ההצמדה למדד שהצטברה בתקופה שבין יוני 1986 ועד לחודש נובמבר 1987. סכום זה עומד לטענתם על 1,352.88 ₪ במקום 1065,20₪. מסקנתנו היא, כי לא היה מקום להפסיק את הצמדת הפנסיה של המנוח, החל מחודש יוני 1986 ואילך. מכאן, היה על החברות המערערות לשלם למנוח פנסיה צמודה מחודש יוני 1986 ואילך, ולא בסכום לא צמוד של 1.065.20 ₪, ששולם בפועל. חרף האמור, בשל התיישנות אין העיזבון יכול אמנם לתבוע את הפרשי ההצמדה, לתקופה מיוני 1986 ועוד אוקטובר 1987, אך אין בכך כדי להקפיא את הסכום שהיה מגיע למנוח, לו הגיש התובענה במועד. משנקבע כי התביעה מחודש נובמבר 1987 ואילך לא התיישנה, הרי שהעיזבון והיורשים זכאים לקבל הסכומים אותם היו מקבלים לו כיבדו החברות את הסכם הפנסיה. יש לחשב את הפנסיה לה היה זכאי המנוח על פי החוזה, משמע לו היתה מוצמדת, עד לחודש אוקטובר 1987. 9. ערעור נוסף של העיזבון נוגע לשלילת הריבית על הפרשי ההצמדה המגיעים לו. הנימוק של בית הדין קמא היה, כי לאור השיהוי הרב שהתובע השתהה בהגשת תביעתו, לא יהא זה מוצדק לחייב את החברות המערערות בריבית על סכומי התביעה. אין בידינו להסכים לקביעה זו של בית הדין האזורי. לדעתנו, אין מקום "להעניש" את העיזבון, שכן בהעדר נסיבות מיוחדות זכאי בעל דין לשמור על ערך כספו המגיע לו כדין. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בהפרשי פנסיה המגיעים לגמלאי שהיה כבן 88 בעת מתן פסק הדין. סוף דבר: 10. אנו דוחים את ערעור החברות המערערות ומקבלים את ערעור העיזבון בעניין הבסיס לחישוב הפרשי הפנסיה המגיעים לעיזבון וכן מחייבים החברות המערערות לשלם לעיזבון ריבית על הסכומים אשר חויבו לשם בפסק דין זה. החברות ישלמו לעיזבון, ביחד או לחוד, הוצאות ערעור זה בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. פנסיה