בית המשפט פסק כי הטענה שהתביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל, נכונה. הפיצוי שהתובע כבר קיבל או יקבל מהמל"ל עולה בהרבה על נזקו. לאור זאת קבע בית המשפט כי התביעה נדחית. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נבלעת בתגמולי המל''ל: זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: חוק פלת"ד), בגין נזקים שנגרמו לתובע בתאונת דרכים ביום 8.2.2000. נכותו של התובע עקב התאונה ד"ר אדם דרנל, פסיכיאטר, העריך שלתובע 10% נכות, אך לא בגין התאונה שלא גרמה לו לנכות נפשית כלשהי. בסיכומי התובע נטען, שבפני ד"ר דרנל לא היה כל התיעוד הרפואי הרלוונטי, אלא, שלא מצאתי שיש בטענה זו ממש (ומכל מקום, איש לא מנע מהתובע להציג למומחה תיעוד רלוונטי, אילו רצה בכך). גם בחקירתו הנגדית של המומחה לא מצאתי דבר המערער את הערכתו. ד"ר ביזר, רופא אף-אוזן-גרון, קבע שלתובע לא נותרה כל נכות בתחום מומחיותו עקב התאונה. ד"ר טאובר, אורטופד, קבע לתובע 10% נכות בגין הגבלת תנועות עמו"ש צווארי ו- 10% נכות בגין הגבלת תנועות הגב התחתון - וקבע שמחצית הנכות נגרמה לתובע בתאונה. בסיכומי התובע יש הפניה לחוו"ד של ד"ר בלנקשטיין (הנוגעת לתוצאותיה של תאונה קודמת), אלא שחוו"ד זו לא הוגשה כדין וההסתמכות עליה אסורה. יתירה מזו, היא אינה רלוונטית, שכן אין בה כדי להשליך על הערכתו של ד"ר טאובר את תוצאותיה של התאונה הנוכחית על התובע (ולכל היותר ניתן ללמוד ממנה שאותו חלק של הנכות שלא נגרם בתאונה זו, לא נגרם גם בתאונה קודמת). מכל זה עולה, שהתאונה ביום 8.2.11 גרמה לתובע נכות בשיעור 9.75%. הרקע הרפואי של התובע וחלקה של התאונה במכלול נכותו התובע מוכר ע"י המל"ל בגין נכות כללית עפ"י פירוט זה: הפרעה פוסט טראומטית 30%, צוואר - 10%, גב 10% ברכיים 10% מחלת לב - 50% יתר לחץ דם - 10%. במקצת עניינים הללו, חיוו דעתם המומחים מטעם בית-המשפט (כפי שפורט קודם) - ולצורך הערכת מכלול נכותו של התובע, אתבסס על קביעותיהם (ולא על קביעות המל"ל). מומחה נוסף שהתמנה ודעתו נחוצה להערכת מצבו הכללי של התובע, היה ד"ר אמיר שחר, מומחה לרפואה פנימית, קרדיולוגיה ורפואה דחופה. הוא העריך את נכותו של התובע בגין מצב שלאחר אוטם בשריר הלב ב- 10% בלבד וכן קבע לו 10% בשל יתר לחץ דם. הוא העריך גם שתוחלת חייו תקוצר בשל בעיות רפואיות אלה בתקופה של 5 - 10 שנים לעומת הצפוי לגברים בני גילו. נזקי התובע התובע יליד 1960, בעברו, תאונת דרכים משנת 1994 ותביעה בגין מחלת מקצוע משנת 1999 ושפע בעיות רפואיות שאינן קשורות לתאונה שבגינה הוגשה תביעה זו. בסיכומיו אין למעשה כל פירוט של נזקיו הנטענים. בתחשיב נזק שהוגש מטעמו בשעתו הוא תבע הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, עד גיל פנסיה, על בסיס השכר המוצע במשק. מעדותו של התובע התברר שהוא עבד כמדביק שטיחים אצל אחיו, אך כבר שנה לפני התאונה הוא הפסיק לעבוד בשל מגבלות הבריאות שלו ומאז אף לא ניסה לשוב לעבודה במשך יותר מעשור. עדותו לא הותירה ספק, שלא הנכות הקטנה יחסית שנגרמה בתאונה זו היא שגרמה לתובע להפסק לעבוד, ולא היא שמונעת ממנו לשוב לעבודה. עוד התברר שבסיס השכר שלפיו ביקש התובע בשעתו פיצוי, מופרך: כפי שהעיד התובע, היה שכרו (כשעוד עבד) בערך 2000 ₪ בחודש. אין מנוס מלציין שעדותו של התובע עוררה תחושת אי-נוחות קשה. אזכיר שגם לפחות שני רופאים התרשמו מנסיונו להאדיר את נזקיו ואחד מהם ציין במפורש את מודעות התובע לתועלת הכספית הצפויה מכך. הוא הפגין זיכרון "סלקטיבי" מאוד והסתבך באמירות סותרות ומביכות, שגרמו לבא-כוחו להפסיק את החקירה הנגדית כדי "לסייע לתובע להפסיק את ההתבזות". התובע עמד על המשך ההליך, החליף עו"ד והגיע גם עמו למחלוקת (כנראה על אותו רקע). בסופו של דבר, לא הוכיח התובע שנגרם לו בעבר הפסד השתכרות כלשהו בשל התאונה ואף לא שצפוי להגרם לו בגללה הפסד השתכרות כלשהו בעתיד. בתחשיב הנזק שהגיש, טען התובע שנגרמו לו הוצאות רפואיות בסך 10,000₪ והוא ביקש שתפסק לו עזרת זולת בערך גלובאלי של 60,000₪. לכל אלה לא ניתן ביסוס כלשהו - אפילו לא למראית עין - בתצהיר העדות הראשית, במוצגים או בעדות והטענות נזנחו בסיכומים. למותר הוא לציין שלא הובאה כל ראיה שהתובע הוציא סכום כסף כלשהו בעבר בגין התאונה. מכל זה עולה, שהתובע לא הוכיח שהתאונה גרמה לו הוצאה כספית בעבר, או שהיא צפויה לגרום לו הפסד ממון בעתיד. ראש הנזק היחיד שבגינו זכאי התובע לפיצוי הוא הנזק הלא ממוני והפיצוי שלו הוא זכאי עפ"י נוסחת החישוב הקבועה בחוק פלת"ד (ולפי 10% נכות) הוא סך 22,832 ₪. הנתבעות טוענות שיש לנכות מהפיצוי המגיע לתובע את החלק היחסי מנכותו הכללית שניתן לייחוס לתאונה. לשיטתן, כלל נכותו של התובע 60%. נכותו המיוחסת לתאונה היא 10%. מכאן שיש לנכות שישית מסך גמלאות המל"ל המשולמות לתובע בשל נכות כללית. גמלאות אלה הוערכו ע"י האקטואר שי ספיר ושוערכו ליום הסיכומים בסך 1,072,000₪. מכאן שיש לדעת הנתבעות לנכות 177,000₪. (למעשה, נפלה טעות חישוב קטנה והסכום הנכון צ"ל 178,666₪). בסיכומי התובע נטען, שהמל"ל לא הפנה לנתבעת כל דרישה לתשלום, שכן מדובר בנכות כללית ולא בנכות מעבודה ועל כן אין הצדקה לערוך את הניכוי המבוקש. הנתבעות אכן זכאיות עפ"י ההלכה (כפי שנקבעה ברע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ), לנכות מהפיצוי המגיע לתובע את החלק היחסי המיוחס לתאונה מתוך נכותו הכוללת. ברע"א 1459/10 המל"ל נ' כלל, נקבעה שיטת החישוב הנכונה אותה כינה בית-המשפט "שיטת השקלול המתמטית". (דומני, שדרך החישוב שהציעו הנתבעות היא דרך החישוב המצטבר, שנדחתה במפורש בהלכה שציטטו). לפי שיטת החישוב שנקבעה יש לקבוע את ההפרש בין הנכות המשוקללת שיש לתובע היום לבין הנכות המשוקללת שהיתה לו אלמלא התאונה. הפרש זה יש לחלק בנכות המשוקללת שיש לתובע כיום. המספר שיתקבל הוא החלק היחסי מתגמולי המל"ל שניתן לייחס לתאונה ולכן גם יש להפחיתו מהפיצוי המגיע לתובע. נכותו הכוללת של התובע הוערכה ע"י המומחים שמינה בית-המשפט באופן שונה משהוערכה ע"י המל"ל - והערכתם של מומחי בית-המשפט היא הרלוונטית לצורך חישובנו. כפי שפורט קודם, נכותו של התובע (מכל הסיבות) היא: 10% בגין בעיה נפשית (המל"ל קבע 30%), 10% בגין בעיה בצוואר, 10% בגין בעיה בגב, 10% בגין בעיה בברכיים, 10% בגין בעיה בלב (המל"ל קבע 50%) ו - 10% בגין יל"ד. שקלול כל הנכויות הללו הוא 46.85%. לפי הערכתו של ד"ר טאובר, 10% נכות בצוואר, ו- 10% נכות בגב נגרמו מחציתם בשל התאונה ומחציתם שלא בגללה. משמע, שקודם לתאונה, היו לתובע 10% בגין בעיה נפשית, 5% בגין בעיה בצוואר, 5% בגין בעיה בגב, 10% בגין בעיה בברכיים, 10% בגין בעיה בלב ו- 10% בגין יל"ד - ובסה"כ, לפני התאונה היתה לתובע נכות משוקללת בשיעור 40.78%. (ולמען הבהירות אזכיר, שאלה הן הקביעות בהליך זה - בפועל נקבעו ע"י המל"ל נכויות אחרות) ההבדל בין שיעורי הנכות של התובע לפני התאונה והיום הוא ההפרש 6.07% = 40.78% - 46.85%. המנה הנוצרת מחלוקת מספר זה בנכות הכוללת (דהיינו 46.85% : 6.07%) היא שיעור הניכוי הנכון - 12.95%. ניכוי זה מגיע לסך 138,834 ₪ = 12.95% X 1,072,000 ₪. הנתבעות טוענות גם, כי לא הוכח שהתובע הודיע למל"ל על הגשת תביעה זו, כדרישת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 ולכן אין הוא זכאי גם ל- 25% מנזקו בהתאם לאמור בסעיף 330. אלה ההוראות הרלוונטיות בסעיף 330: "(ג)   הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל- %25 מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה. (ד)   הודעה כאמור בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג) תישלח בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגמלה. " לא מצאתי בראיות, במוצגים או בכתבי הטענות אינדיקציה כלשהי לכך שהתובע הודיע למל"ל על הגשת תביעה זו. בהעדרה, אכן אין הוא זכאי אף ל-25% מנזקו. הטענה שהתביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל, נכונה. הפיצוי שהתובע כבר קיבל או יקבל מהמל"ל עולה בהרבה על נזקו. לאור זאת, התביעה נדחית. כפי שציין התובע בסיכומיו הוא דחה שוב ושוב הצעות פשרה, ופיטר את עורכי הדין שיעצו לו לקבלן. התנהגותו היתה מוזרה ועל-פניה לא רציונאלית ונראה שיש לייחסה למצבו הבריאותי. בנסיבות אלה (אף שברור שלנתבעת נגרמו הוצאות) אין צו להוצאות. תביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל