בבקשת הפסילה, הפנה המערער את בית משפט השלום אל אותן אמירות בפסק דינו המגבשות, לטענתו, את עילת הפסלות. המשיבה התנגדה לבקשת הפסלות. היא טענה כי בקשת המערער אינה אלא מהלך טקטי שמטרתו לעכב את הדיון בעניינו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לפסילת שופט כדי לעכב את הדיון: לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופט וגנר) שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער (בת.פ. 3759/00). 1. כנגד המערער וחמישה נאשמים נוספים הוגש (ביום 21.4.1998) כתב אישום (ת.פ. 2688/98; להלן - האישום הראשון) לבית משפט השלום בחיפה (השופט וגנר). כתב האישום הכיל מספר רב של אישומים, חלקם משותפים לכלל הנאשמים. עניינם של האישומים האמורים בפרשת גניבתן והברחתן אל מחוץ לנמל חיפה של שתי מכולות סיגריות, תוך שימוש בתעודות ליווי גנובות. המערער הואשם בכך שנהג במשאית, הנמצאת בבעלותו, אשר שמשה להברחת אחת המכולות מהנמל. בעיצומה של שמיעת הראיות בתיק האמור, עזב המערער את הארץ. משלא התייצב המערער לישיבה, הורה בית המשפט (ביום 17.5.2000) על הפרדת הדיון בעניינו מעניינם של שאר הנאשמים. הדיון בעניינם של שאר הנאשמים נמשך וביום 2.5.2001 ניתן פסק הדין בעניינם. בית משפט השלום זיכה שלושה נאשמים מחמת הספק מכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום והרשיע את שני הנאשמים האחרים באישומים שיוחסו להם. 2. כנגד המערער הוגש (ביום 28.5.2000) כתב אישום חדש (ת.פ. 3759/00) לבית משפט השלום בחיפה (השופט וגנר) המייחס לו שורה ארוכה של עבירות הנוגעות להברחת מכולות הסיגריות. בשנת 2001 חזר המערער לארץ ונעצר. הוא הובא בפני בית המשפט ושוחרר לאחר שהתחייב להתייצב למשפטו. עם תחילת משפטו (ביום 27.5.2002) ביקש המערער מבית המשפט (השופט וגנר) כי יפסול עצמו מלדון בעניינו. עילת הבקשה היתה כי למרות שמשפטו של המערער הופרד משל שותפיו לאישום הראשון וגרסתו שלו לא נשמעה, נקבעו בהכרעת דינו של בית משפט השלום בעניינם של הנאשמים האחרים (מיום 2.5.2001), מספר מסקנות לגבי המערער. 3. בבקשת הפסילה, הפנה המערער את בית משפט השלום אל אותן אמירות בפסק דינו המגבשות, לטענתו, את עילת הפסלות. בסעיף 7 להכרעת הדין קבע בית משפט השלום, בדונו בסוגיית גניבת תעודות הליווי על ידי הנאשמים, כי "משנמצאו תעודות הליווי הגנובות בידי הנהגים זרנבי וגריל [הוא המערער], מחובת הנאשמים לתת הסבר לממצא מרשיע זה, הסבר שלא ניתן. ...עצם המצאותן [של התעודות הגנובות] בידי זרנבי וגריל ...מלמדת על כך כי הנאשמים...(וככל הנראה גם גריל, אלא שענינו הופרד מתיק זה כפי שיובהר להלן), נטלו בדרך כלשהי את תעודות הליווי במירמה ובלי תביעת זכות בתום לב כשהם התכוונו בזמן הנטילה לשלול אותן מבעליהן". בסעיף 18 להכרעת הדין, בדונו בשאלת הוכחתה של עבירת הקשר שיוחסה לכלל הנאשמים (ובכללה המערער), קבע בית משפט השלום כי לנוכח העובדות שהוכחו ולנוכח הראיות הנסיבתיות בדבר שיחות שנערכו בין הנאשמים לבין עצמם, ובכלל זה שיחות שנערכו עם המערער, ניתן לקבוע כי התקיימה בנסיבות המקרה עבירת הקשר. בסעיף 21 להכרעת הדין ציין בית המשפט, תוך שהוא מתייחס לנאשמים האחרים, כי הוגשו ראיות קבילות מהן עולה המסקנה כי המכולה השנייה נגנבה והוברחה על ידי המערער. באותה נשימה ציין בית המשפט כי המערער עזב במפתיע את הארץ ולכן עדותו שלו בעניין זה לא נמסרה. לטענת המערער, אמירות אלה עולות כדי קביעות של בית משפט השלום כנגדו המתייחסות אל אותם אישומים עליהם הוא אמור להישפט במסגרת כתב האישום החדש והן יוצרות חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים. לא זו אף זו - לטענתו, המסקנות האמורות גוזרות למעשה את דינו שכן הן מוליכות, כשהן מצטרפות זו על גבי זו, להרשעתו בעבירות המיוחסות לו. 4. המשיבה התנגדה לבקשת הפסלות. היא טענה כי בקשת המערער אינה אלא מהלך טקטי שמטרתו לעכב את הדיון בעניינו. לגופן של טענות המערער, טענה המשיבה כי בית משפט השלום התייחס אל המערער בהכרעת הדין רק במידה שהיתה דרושה לקביעת ממצאים בעניינם של שאר הנאשמים ונמנע מקביעת ממצאים שעניינם אך ורק המערער. לא זו אף זו - לטענתה, כל שקבע בית משפט השלום הוא ממצאים לעניין עצם המצאות המכולה הגנובה במשאית בה נהג המערער, אולם בקביעה זו אין כלל רבותא מבחינתו של המערער, שהרי עובדה זו כלל אינה נתונה במחלוקת. המשיבה הדגישה את מקצועיותו של בית המשפט המבטיחה כי יתעלם מכל הראיות הבלתי-קבילות בעניינו של המערער, אם אכן נקבעו כאלה במסגרת הכרעת הדין במשפטם של שותפיו לאישום הראשון. 5. בית משפט השלום, דחה (ביום 22.10.2002) את בקשת הפסלות. בית המשפט קבע כי ההתייחסות בהכרעת הדין של הנאשמים האחרים אל המערער אינה מהווה, כשלעצמה, בסיס לטענת פסלות. זאת משום שהיא נובעת מכך שהמעשים שיוחסו למערער שלובים במעשים שיוחסו לשאר הנאשמים. בית משפט השלום ציין בהחלטתו כי האמירות אליהן מפנה המערער בבקשתו אינן בגדר מסקנות "נחרצות וסופיות" ומשכך תהיה בידי המערער האפשרות לשכנע את בית המשפט, באמצעות הראיות שיציג בפניו, כי אין להרשיעו באישומים המיוחסים לו. בית משפט השלום הוסיף ואמר כי: "המועד לשקילת הראיות ביחס לנאשם [המערער], ובכלל זה גיבוש ההחלטה לגבי כל הראיות אשר יוגשו במהלך השמיעה של תיק זה, ובכלל זה החלטה בשאלה אם יש לקבל את הראיות שבת.פ. 2688/98 בדיונים שבהם נכח הנאשם, טרם הגיע ויתכן בהחלט כי ראיה אשר הוגשה בעניינם של הנאשמים האחרים או קביעה אחרת בהכרעת הדין המתייחסת לנאשמים האחרים, ימצאו לא רלוונטיים או לא קבילים או בעלי משקל אחר ממה שנקבע שם. כדי להפיג את חששו של הנאשם ברצוני לציין את שמובן מאליו כי הממצאים אשר קבע בית המשפט בעניינם של הנאשמים האחרים בת.פ. 2688/98, תקפים אך ורק לגבי הנאשמים האחרים וגיבוש עמדת בית המשפט בנוגע למעורבותו של הנאשם הן בקשר הפלילי והן בנוגע למודעותו אם בכלל כי מכולה ב' הינה מכולה גנובה, תהיה רק לאחר סיום שמיעת העדויות בתיק זה שבפני." (עמ' 18 להחלטת בית משפט השלום מיום 22.10.2002). מכאן הערעור שלפני. 6. המערער חוזר בערעורו (מיום 3.11.2002) על הטענות שהעלה בפני בית משפט השלום. כן טוען המערער כי דברי בית משפט השלום, לפיהם אמירותיו בהכרעת הדין בכתב האישום הראשון אינן נחרצות וסופיות וכי למערער שמורה האפשרות להפריכן באמצעות הצגת ראיותיו, אינם מסירים את החשש הממשי למשוא פנים. זאת משום שבית משפט השלום קבע, בהכרעת דינם של שאר הנאשמים, קביעות ברורות בשאלת הקשר שבין המערער לשאר הנאשמים. המשיבה סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט השלום. כן מציינת המשיבה כי אחד הנאשמים בכתב האישום הראשון, שלפי הנטען שימש כאיש הקשר בין המערער לבין שאר הנאשמים, זוכה מהאישומים המיוחסים לו, תוך שבית המשפט אינו מכריע בשאלת אמיתותו של ההסבר שהוצע על ידו באשר לשיחותיו הרבות עם המערער. אי הכרעה זו, והנכונות העולה ממנה לקבל הסבר חלופי באשר לטיב קשריו של המערער עם הנאשמים, מלמדת, לטענת המשיבה, כי בית המשפט לא גיבש את דעתו בשאלת אשמתו של המערער. 7. לאחר עיון בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. הלכה היא, כי עצם העובדה ששופט הדן בעניינם של מספר שותפים הקשורים לאותה פרשה מרשיע חלק מהם, אינה פוסלת אותו, ככזו, מלהמשיך ולדון בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה (ראו ע"פ 17/96 מרקדו נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת מרקדו), פ"ד מט( 5) 729, 731; ע"פ 7078/97 מדינת ישראל נ' רשף ואח' (לא פורסם); ע"פ 4150/00 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 6461/00 דאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הדברים נכונים הן כאשר עניינם של כלל הנאשמים מתנהל במסגרת הליך אחד והן כאשר מדובר בהליכים נפרדים. העובדה כי במסגרת הרשעת חלק מהנאשמים מתייחס בית המשפט לנאשמים אחרים אינה פוסלת אותו, ככזו, מלדון בעניינם. לצד האמור, יתכנו מקרים בהם הרשעת חלק מהנאשמים תלווה בקביעות ואמירות של בית המשפט שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים (ראו ע"פ 25/86 אלדג'ם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ( 1) 163; ע"פ 350/91 ממן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה( 2) 345, 352-351). יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו, ויש לבחון בכל מקרה את טיב הכרעתו של בית המשפט. 8. בנסיבות המקרה שלפני, איני סבור כי אמרותיו של בית משפט השלום במסגרת הכרעת דינם של שאר הנאשמים, מלמדות כי התגבשה דעתו בשאלת אשמתו של המערער. כך, אין להבין את דברי בית המשפט בסעיף 7 להכרעת דינם של הנאשמים האחרים באישום הראשון אלא כקביעה כללית המתייחסת, מבלי להכריע בשאלת האשמה, אל שני נהגי המשאיות שנאשמו בפרשה, וביניהם המערער, לפיה על מי שנמצאה ברשותו תעודת ליווי גנובה לתת הסבר להימצאה בידיו. אך ברור הוא כי המערער יוכל לספק, במסגרת הדיון בעניינו ובהתאם לדברי בית המשפט, הסבר כאמור שאפשר שיהיה בכוחו להפריך את האישום המיוחס לו. תוצאה זו אינה משתנה גם לאור דברי בית המשפט בסעיף 18 להכרעת הדין. במסגרת אותו סעיף, קבע בית המשפט כי הוכחה מעבר לכל ספק עבירת הקשר. בניגוד לטענת המערער, קביעה זו אינה מלמדת על עמדת בית המשפט בשאלת אשמתו. זאת משום שקביעה זו של בית המשפט באשר להוכחתה של עבירת הקשר מתייחסת אך ורק אל חלק מהנאשמים האחרים שבכתב האישום הראשון. בעובדה כי חלק מהנאשמים הורשעו בעבירת הקשר אין כדי לחייב את הרשעתו של המערער בעבירת הקשר (ראו ע"פ 144/92 קבלרו נ' מדינת ישראל, פ"ד מח( 2) 407, 414-411; פרשת מרקדו, בעמ' 732). גם בכך שבית המשפט מנה את שיחות הטלפון שנערכו בין שלווה למערער בין הראיות עליהן ביסס את קביעתו בדבר גיבושה של עבירת הקשר, אין כדי ללמד כי גובשה דעתו של בית המשפט בשאלת אשמתו של המערער. ראיה לכך מצויה בנכונותו של בית המשפט לזכות מעבירת הקשר נאשם אחר, שמעון, שניהל אף הוא עם שלווה שיחות רבות ביום התרחשות האירוע נשוא כתב האישום (סעיף 53 להכרעת הדין). לא זו אף זו - בית המשפט לא קבע כל קביעה ראייתית נחרצת שיש בה משום זיהוי המערער כמי שערך את אותן שיחות טלפון עם שלווה וכן לא קבע כל קביעה נחרצת באשר לתוכנן. העולה מן האמור הוא כי אין באמירות עליהן מצביע המערער משום קביעה ראייתית העשויה להשליך על עניינו. 9. האמירה העיקרית בהכרעת הדין המתייחסת אל המערער הינה זו המצויה בסעיף 21 להכרעת הדין, לפיה "גריל [המערער] עזב במפתיע את הארץ במהלך הדיונים וכפי שנמסר לא חזר עד כה ועל כן משפטו הופרד. עקב האמור עדותו של נאשם זה בפרשה לא נשמעה. עם זאת הוגשו ראיות שהן קבילות ואשר מהן עולה המסקנה כי המכולה ב' ובה סיגריות נגנבה והוברחה על ידו מהנמל, כחלק מהקשר הפלילי שקשר עימו הנאשם שלווה". לטענת המערער, אמירה זו מלמדת כי בית המשפט הכריע למעשה בשאלת אשמתו. אין בידי לקבל טענה זו. בית משפט השלום הקדים ואמר כי עדותו של המערער עצמו לא נשמעה. משאמר זאת, הבהיר כי כל האמור בהמשך דבריו כפוף ליכולתו של המערער להציג ראיות מפריכות, אם בדרך של העדה ואם בדרך אחרת. כמו כן, לא קבע בית המשפט כי המסקנה העולה מן הראיות הינה מסקנה הכרחית, בלתי ניתנת להפרכה. ממילא לא גיבש בית המשפט את דעתו בשאלת אשמתו של המערער. העולה מן האמור הוא כי מלבד הטענה הכללית לפיה לא יוכל בית המשפט השלום לדון בעניינו באופן נאות, לא הצביע המערער כי דעתו של בית המשפט "ננעלה" במובן זה שיבצר ממנו לדון בעניינו ללא משוא פנים (ראו ע"פ 1949/01 טולוצ'ינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 1293/01 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הצהרת בית משפט השלום לפיה "גיבוש עמדת בית המשפט בנוגע למעורבותו של הנאשם הן בקשר הפלילי והן בנוגע למודעותו אם בכלל כי מכולה ב' הינה מכולה גנובה, תהיה רק לאחר סיום שמיעת העדויות בתיק זה שבפני" מסירה סופית כל חשש שננעלה דעתו באשר למערער. אשר על כן, דין הערעור להידחות. שופטיםדיוןפסלות שופט