מה הדין בסוגיית שיהוי בהגשת עתירה מנהלית ? תקנות 3-4 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א- 2000 קובעות, לאמור: "3. (א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין. (ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. .. 4. בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)". (ההדגשות מכאן ולהלן שלי - י.כ.). יושם אל לב, לשון התקנה מחמירה בקביעה לפיה גם עתירה שהוגשה במסגרת הזמן עשויה ללקות בשיהוי, כאשר התקופה בת 45 ימים היא מסגרת הזמן המקסימאלית. בהקשר זה נאמר בעניין ע"א 6365/00 בר אור נ' הועדה המחוזית לתכנון ובנייה, מחוז הצפון, פד"י נו (4) 38, כמפורט להלן: "כידוע, אחד הכללים להפעלתו של שיקול הדעת השיפוטי בעתירות מנהליות, הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על פי כלל זה, רשאי בית-המשפט לדחות עתירה על הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור כרוך היה בפגיעה באינטרסים של אחרים... לא חלוף הזמן לכשעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שעניין זה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המנהלית, והן של צדדים אחרים...". לצורך הכרעה בטענת השיהוי כאן יש לבחון שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. לעניין זה ראה גם ספרו של ע' דקל, מכרזים, כרך שני (תשס"ו-2006), ע' 366: "... גורלה של טענת השיהוי יוכרע על פי האיזון בין שלושה שיקולים עיקריים: אופן התנהגותו של העותר בנסיבות העניין (קרי: השיהוי הסובייקטיבי); מידת הפגיעה בצד ג' אם תתקבל העתירה (קרי: השיהוי האובייקטיבי); והאינטרס הציבורי שבשמירה על שלטון החוק. באיזון שבין אינטרס העותר לבין האינטרסים של צד ג' ושל הציבור יועדפו בדרך כלל האינטרסים של צד ג' ושל הציבור בכללותו, וזאת בשם העיקרון ש'אין מתקנים עוול בעוול'. אולם, כאשר על שיקולים אלה נוסף שיקול השמירה על שלטון החוק, הדבר עשוי להטות את הכף לדחיית טענת השיהוי". שיהויעתירה מנהלית