הרי שבהתאם להוראות תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968, מי שמשיב לבקשה לאישור פסק בורר - רשאי להתנגד לבקשת האישור באמצעות הגשת בקשה לביטול הפסק תוך 15 יום מיום שהומצאה לו ההודעה. מכאן עולה כי היה על המשיבים להגיש את הבקשה לביטול לא יאוחר מיום 9.3.09. המשיבים לא התייחסו למעשה לטיעון זה של המבקשת ולא חלקו על העובדות אשר צוינו על ידי המבקשת בתשובה לבקשה לביטול פסק הבוררות ובתצהיר אשר תמך בה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר: 1. מהות הבקשות: המבקשת הגישה בקשה לאשר פסק בוררות אשר ניתן על ידי כב' השופט בדימוס דן ארבל (להלן: "הבורר"), מכוח הוראות סעיף 23 (א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"). פסק הבוררות ניתן על ידי הבורר ביום 24.12.08 במסגרת המוסד הישראלי לבוררות עסקית (להלן: "המוסד לבוררות"). המשיבים הגישו לאחר מכן בקשה לביטול פסק הבוררות. בבקשת הביטול נאמר כי הבוררות החלה להשמע בפני הבורר, הוגשו כתבי טענות וחוות דעת מומחים ונשמעה כמחצית מחקירתו הנגדית של עד התביעה העיקרי מטעם המבקשת, מר אלי ובר (להלן: "ובר"). המשיבים טענו כי בחקירתו של ובר התגלו סתירות רבות והוא לא זכר דבר בכל הקשור לפרויקט הבניה אותו הוא יזם ובו הוא מתגורר. לדברי המשיבים, הופסקו הליכי הבוררות עקב אי יכולת המשיבים לשלם את הוצאות הבוררות. נטען כי הליכי הבוררות הם יקרים ביותר ועלות ישיבה יכולה להגיע לסכום של 3,000 ₪. על הצדדים גם להעמיד לעצמם עו"ד. המשיבים טענו כי עקב מצבם הכלכלי הקשה הם נותרו חייבים למוסד לבוררות סכום של 15,000 ₪. המשיבים היפנו לכללי המוסד לבוררות באשר לאי תשלום בגין ניהול הבוררות. לטענתם, לא ניתן לתת פסק בוררות כנגד צד אם לא שילם את חובו. הסנקציה המרכזית בשל אי תשלום היא עיכוב המשך הדיון או עיכוב במתן פסק דין. המשיבים טענו כי סנקציה של קבלת מלוא סכום התביעה במקרה בו צד אינו משלם את מלוא הוצאות הבוררות, אינה סבירה ואף אינה עולה בקנה אחד עם הקבוע בכללי המוסד לבוררות. כאשר הבוררות כבר החלה להשמע לא יתכן כי הבורר יתן פס"ד על מלוא סכום התביעה, מבלי להתחשב בכתבי בית הדין ובעדויות אשר כבר נשמענו. המשיבים שאלו האם המוסד לבוררות מתכוון להחזיר להם את ההוצאות שכבר שולמו. על פסק הבוררות להיות מבוטל שכן הוא נוגד לחלוטין כל עקרון של צדק טבעי. המשיבים אף ציינו כי הם לא חתמו על שטר בוררות בפני המוסד לבוררות ולא הכפיפו עצמם לכלליו. הבקשה לביטול נתמכה בתצהיר של מר מאיר בן אאיס (להלן: "בן אאיס"). בתגובה לבקשה לביטול פסק הבוררות ציינה המבקשת כי הליך הבוררות בא לעולם ביוזמת המשיבים. במקור הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט המחוזי, אולם המשיבים ביקשו לעכב את ההליך ולהעבירו לבירור בפני המוסד לבוררות. המשיבים היו מודעים לכללי המוסד לבוררות ובכלל זה לחובתם לשאת בעלויות הכרוכות בניהול ההליך. הם הסכימו לתנאים אלה והתחייבו לקיימם. במסגרת הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים בישיבת הבוררות הראשונה, סוכם כי הליך הבוררות יסתיים תוך שישה חודשים. אולם, המשיבים השהו ועיכבו את הבירור בכל דרך אפשרית ואף ביטלו ישיבות ברגע האחרון. לאחר שמוצו כל התירוצים החלו המשיבים לטעון כי מצבם הכלכלי אינו מאפשר להם לפרוע את חובם למוסד לבוררות. טענה זו היא טענה כוזבת ללא בסיס עובדתי אשר הועלתה מתוך מטרה להכשיל את הבורר. הבורר גילה סובלנות וסלחנות יוצאת דופן כלפי המשיבים, ופסה"ד ניתן רק לאחר שהמשיבים לא עשו דבר לתיקון מחדליהם אין סוף פעמים. המבקשת טענה כי סמכות הבורר למחוק כתבי טענות של בעל דין שאינו משלם את שכרו הוכרה גם בפסיקת בית משפט. כך גם קבוע באופן מפורש בכללי המוסד לבוררות. הבקשה הוגשה באיחור ולכן דינה להיות מסולקת על הסף. בתשובה פורטו הליכי הבוררות והסחבת הנטענת כלפי המשיבים:- מדובר הן בעיכובים בהגשת כתבי טענות והן בדחיות וביטולים של ישיבות הבוררות. הבוררות עצמה החלה עוד בדצמבר 2007, אולם טענת הקושי הכלכלי הועלתה בפעם הראשונה במהלך יולי 2008. כל הארכות אשר ניתנו להסדרת התשלום לא נוצלו על ידי המשיבים. המבקשת טענה כי כללי המוסד לבוררות מחייבים את המשיבים והפנתה להוראות הרלוונטיות לענין הנוכחי - לכללים 14.1, 14.3.1 ו- 7.14. גם בית משפט היה רשאי לתת פסק דין במקרה הנוכחי עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי. כמו כן נטען כי מצבם הכלכלי של המשיבים אינו רלוונטי לענין ביצוע התשלום. 2. פסק הבורר נשוא הבקשות: בשנת 2003 נחתם בין המבקשת למשיבה 1 הסכם על פיו התחייבה המשיבה 1 לבנות יחידות דיור על מקרקעין שבבעלות המבקשת, בתמורה שנקבעה בהסכם ביניהן (להלן: "הפרויקט"). המבקשת הגישה כאמור תביעה כספית כנגד המשיבים בבית משפט מחוזי בטענה כי המשיבה 1 הפרה את ההסכם: לטענתה, נאלצה לשלם לקבלן תוספת על התמורה המוסכמת בסכום של 1.8 מליון ₪. כמו כן נטען כי המשיבה 1 אחרה בביצוע בניית הפרויקט בדרך המזכה את המבקשת לפיצוי מוסכם בסכום של כ- 3.1 מליון ₪. הפרה נוספת עניינה ליקויי בניה בסכום של כ- 150,000 ₪. התביעה אשר הוגשה היתה בסכום כולל של כ- 5.1 מליון ₪. המשיבים הם שביקשו לעכב את ההליכים ולהעבירם לבוררות, כפי שעולה מנספח 7 לתשובת המבקשת לבקשה לביטול פסק הבורות אשר הוגשה על ידי המשיבים. בבקשה לעיכוב הליכים נאמר כי המשיבים הסכימו ללא סייג לביצוע הליך הבוררות בפני המוסד לבוררות. בבקשה גם צוין כי המשיבים סבורים שראוי למנות בורר משפטן, אשר ידון בתיק יחד עם בורר אדריכל או בורר משפטן אשר ידון בתיק ויסתייע באדריכל. המשיבים אף עמדו על כך כי עדיף וצריך שהבורר יהיה שופט בדימוס. בפסק הדין אשר ניתן על ידי כב' השופט בדימוס דן ארבל, צוינה השתלשלות ההליכים במסגרת הבוררות. הישיבה הראשונה התקיימה בדצמבר 2007, כאשר הצדדים הסכימו לבוררות קצרה ומהירה אשר תסתיים תוך שישה חודשים. לאחר מכן השתהו ההליכים הן בשל עיכוב בהגשת התצהירים ובשלב מאוחר יותר, לאחר שהחלה שמיעת ההוכחות, בשל החלפת היצוג על ידי המשיבים, עובדה אשר הצריכה ארכה ללימוד החומר. לאחר שהוחלף היצוג החלה שוב שמיעת הבוררות ובינתיים חלף זמן רב. אז הוגשה בקשה על ידי המשיבים לדחות את המשך ההליכים לתקופה קצרה בשל קשיים כלכליים. הבורר ציין כי בקשה זו לא נתמכה בתצהיר להוכחת טענת הקשיים הכלכליים. הבורר הבהיר, בהחלטה שהתייחסה לבקשה להשהיית ההליכים אליה התייחס במסגרת פסק הדין, כי משמעותה של בקשה מעין זו שהגישו המשיבים אינה הפסקה קצרה של הליכי הבוררות, אלא הפסקה ללא מועד אשר פירושה עלול להיות הלכה למעשה כשלון הבוררות והפסקתה. אם תינתן לצד לבוררות אפשרות לבקש את הפסקת או השהיית ההליכים בשל טענות של מצוקה כלכלית, עלול הדבר לפגוע במוסד הבוררות כמוסד חלופי לבית המשפט. עוד נקבע, כי כשם שצד להליכים בבית משפט אינו יכול לטעון כי יש להשהות את ההליכים נגדו בגין קשיים כלכליים, אין צד לבוררות יכול לעשות כן. לאור זאת, דחה הבורר את הבקשה להפסקת ההליכים. נקבע בהחלטה כי צד אשר לא יופיע לישיבה הבאה מוזהר כי עשויים להינקט נגדו צעדים דיוניים. בנובמבר 2008 התייצבו הצדדים לדיון. אז התברר כי אין כל הבטחה להמשך מימון הבוררות ואין כל הבטחה לתשלום החוב אשר כבר נצבר על ידי המשיבה 1. לאחר שטענו הצדדים, נקבע על ידי הבורר כי חרף הפגיעה במבקשת בשל ההשהיה בהליכי הבוררות הרי שהפגיעה במשיבה 1, אם יינתן נגדה פס"ד או אם תידחה תביעתה (המשיבה 1 הגישה תביעה נגדית - ד.ק.), תהווה פגיעה חמורה בהרבה. לכן, ניתנה למשיבה 1 ארכה של 10 ימים לשם תשלום החוב למוסד לבוררות. עוד נקבע כי אם החוב לא ישולם, יטענו הצדדים בכתב בשאלה מדוע לא יינקטו כנגד המשיבה 1 צעדים עפ"י כללי המוסד לבוררות. למרות ארכה זו וההתראה שניתנה שוב למשיבה 1, לא הוסדר התשלום. במסגרת פסק הדין התייחס הבורר לטיעוני ב"כ המשיבה 1 על פיה העד המרכזי מטעם המבקשת גילה חוסר מהימנות, לא זכר דברים ולא ניתן לסמוך על עדותו. כמו כן התייחס הבורר לטענה כי אם יינתן פס"ד בשל אי תשלום ההוצאות, אין הפסק יכול להיות מנותק מעדות זו אשר מזימה לכאורה את טענות המבקשת בתביעה. עוד התייחס הבורר לטענת המשיבים כי מדובר בעיכוב קל שאינו מצדיק מתן פס"ד וכי בגין המצוקה הכספית שבה מצויה המשיבה 1, מתבקשת ארכה של 30 יום. הבורר התייחס לטיעוני המבקשת באשר לעיכוב שנגרם על ידי המשיבים במשך החודשים הארוכים בהם התקדמה הבוררות בקצב איטי ביותר, כאשר כל מה שנעשה עד למועד מתן פסה"ד הוא חקירה נגדית חלקית של עד מטעמה. המבקשת ציינה בפני הבורר את העיכוב שנגרם בשל האיחור בהגשת חווה"ד, החלפת היצוג ואי יכולת להופיע לישיבות בוררות מסויימות. לאחר שציין טענות אלה קבע הבורר בפסה"ד באופן חד משמעי כי אין הוא יכול, לצערו, לקבוע כי מדובר בעיכוב קל בתשלום "אלא בשורה ארוכה של מעשים ומחדלים מצד הנתבעים, שגרמו לעיכובים בלתי סבירים במהלך הבוררות, כאשר הובהר מלכתחילה כי התנהלותה צריכה להיות מהירה ביותר". הבורר אף הפנה להוראות הרלוונטיות בכללי המוסד. הבורר קבע כי ניהול בוררות ללא יכולת לנקוט באמצעים, כאשר צד לבוררות מכשיל את מהלכה, יסכל את יכולתו של מוסד כאלטרנטיבה ראויה לבית משפט. עוד נקבע כי מאחר שניתנו למשיבים התראות די והותר והם לא עמדו בהן ומאחר וכל פתרון אחר פירושו הכשלת הליכי הבוררות, הרי שאין הוא רואה ברירה אלא להעתר לבקשת המבקשת ולהורות על דחיית תביעת המשיבים. הבורר אף התייחס לתביעת המבקשת ולתצהירו של ובר, אליו מצטרפות לדבריו ראיות התומכות בטענותיו. באשר לתשלום היתר, נתמכת התביעה גם בתצהיר רוה"ח. הפיצוי המוסכם נקבע בהסכם בין הצדדים וסכום נמוך יותר נובע מהפסדים והוצאות. גם במסגרת פס"ד זה ניתנה למשיבים, לפנים משורת הדין, הזדמנות נוספת של 30 יום מיום הגשת טיעוניהם (כ- 7 ימים לפני מתן פסק הדין - ד.ק.) לתשלום החשבון. נקבע על ידי הבורר כי היה וישולם החשבון, יבוטל פסה"ד וההליכים יחזרו למהלכם הרגיל. 3. דיון והחלטה: א. טענת המבקשת בדבר איחור בהגשת בקשת הביטול: טענה זו הועלתה על ידי המבקשת עוד בתשובתה לבקשה לביטול פסק הבוררות. המבקשת ציינה כי פסק הבוררות ניתן ביום 24.12.08 וביום 25.12.08 המציא המוסד לבוררות את הפסק לצדדים. על פי הוראות סעיף 27(א) לחוק הבוררות היה על המשיבים להגיש את הבקשה לביטול תוך 45 יום מיום קבלתו, כלומר לא יאוחר מיום 8.2.09. רק ביום 17.3.09 פנו המשיבים בבקשה שלא נתמכה בתצהיר וביקשו הארכת מועד להגשת הבקשה. בבקשה להארכת מועד נטען כי רק באותו יום נודע למשיבים כי הוגשה בקשה לאישור פסק הבוררות. בית המשפט הורה על הארכת המועד עד יום 31.3.09 וקבע כי ככל שהמבקשת מתנגדת להארכת המועד היא רשאית להשיב לבקשה. המבקשת הודיעה לבימ"ש כי המועד האחרון להגשת הבקשה חלף וכי לא תשיב לבקשה להארכת מועד, תוך שמירה על כל טענותיה. על טענה זו חזרה אכן המבקשת בדיון שבפניי. אין מחלוקת כי אישור להגשת בקשה באיחור מחייב טעמים מיוחדים. אינני רואה כל מקום לקבוע כי במקרה שבפניי התקיימו טעמים מיוחדים למתן אורכה. מאחר ופסק הבוררות נתן למשיבים ארכה של 30 יום לתשלום, ניתן אולי להניח כי פסק הבוררות נכנס לתוקף במועד המוארך מיום 17.12.08 - כלומר ביום 16.1.09. עפ"י הנחה זו יחל מניין 45 הימים להגשת פסק הבורר ביום 16.1.09 והיה על המשיבים להגיש את בקשת הביטול לכל המאוחר ביום 2.3.09. כאמור לעיל, רק ביום 17.3.09 ביקשו המשיבים הארכת מועד. גם בהנחה זו עולה כי הבקשה הוגשה באיחור ניכר ובלתי מוסבר ובהעדר טעמים כלשהם לאיחור. המבקשת אף ציינה כי הבקשה לאישור פסק הבוררות הומצאה לב"כ המשיבים ביום 22.2.09. גם בהתעלם ממועד מתן פסק הבורר, הרי שבהתאם להוראות תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968, מי שמשיב לבקשה לאישור פסק בורר - רשאי להתנגד לבקשת האישור באמצעות הגשת בקשה לביטול הפסק תוך 15 יום מיום שהומצאה לו ההודעה. מכאן עולה כי היה על המשיבים להגיש את הבקשה לביטול לא יאוחר מיום 9.3.09. המשיבים לא התייחסו למעשה לטיעון זה של המבקשת ולא חלקו על העובדות אשר צוינו על ידי המבקשת בתשובה לבקשה לביטול פסק הבוררות ובתצהיר אשר תמך בה. המשיבים אף לא התייחסו בדרך כלשהי לטיעון זה במסגרת הסיכומים ולמעשה התעלמו ממנו. נראה כי די היה בטיעוני המבקשת לענין האיחור שבהגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות כדי לדחות את הבקשה. כפי שכבר ציינתי לעיל, הבקשה להארכת המועד לא היתה מלווה בתצהיר ואין בה זכר למועד שבו הומצא פסק הבוררות למשיבים. יש לכן לצאת מתוך הנחה עובדתית כי פסק הבוררות נמסר למשיבים ביום 25.12.08, כפי שנמסר למבקשת (נספח 1 לתשובת המבקשת לבקשה לביטול פסק הבוררות). בדיעבד גם הסתבר כי לא היה כל בסיס לטענת המשיבים, על פיה נודע להם על הגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות רק ביום 17.3.09. בבקשה למתן החלטה בבקשה לאישור פסק הבוררות, אשר צורפה כנספח 4 לתשובת המבקשת לבקשה לביטול פסק בוררות, צוין במפורש כי הבקשה הומצאה לב"כ המשיבים עוד ביום 22.2.09, כאשר צורף תצהיר של השליח בדבר מסירת הבקשה במשרד ב"כ המשיבים. לכן, לאור העובדות לעיל, אין ספק כי הבקשה לביטול פסק הבוררות לא הוגשה באף אחד מהמועדים הקבועים בדין. אף לא צוינו כל טעמים מיוחדים לענין ההארכה שהתבקשה, מלבד אותו טיעון עובדתי בלתי מבוסס בדבר מועד הידיעה על הגשת הבקשה לאישור הפסק. ברע"א 4707/06 טנא סוכנות לביטוח בע"מ נ' אחים לבקוביץ' הוגשה בקשה להארכת מועד, בטענה כי מדובר בטעות אנוש שקשורה לתאריך קבלת פסק הבוררות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד וקבע כי טעות זו לה טענו המבקשים, אינה מהווה טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. יש לזכור כי במקרה שבפני לא ניתן למעשה כל טעם של ממש לאיחור שבהגשת הבקשה. ביהמ"ש העליון הפנה להוראות סעיף 27(א) לחוק הבוררות ולהוראות תקנה 10, אותן ציינתי לעיל בגדר טיעוני המבקשת. ביהמ"ש העליון, כב' השופטת פרוקצ'יה, קבע כי בעוד שאישורו של פסק הבורר אינו מוסדר בחוק במסגרת מועדי ההגשה, הרי שהגשת בקשה לביטול פסק בורר נתונה להגבלת זמן עפ"י החוק. אין היא יכולה להיות מוגשת בחלוף למעלה מ- 45 יום ממועד מתן הפסק או מסירתו, אלא אם יש טעמים מיוחדים המצדיקים איחור בהגשת הבקשה. בסעיף 11 להחלטה נאמר "הותרת האפשרות לנקוט בהליך ביטול ללא הגבלת זמן היתה עלולה להביא למצב של אי וודאות משפטית ומכאן החשיבות שבקיום דיון בבקשה לביטול תוך פרק זמן מוגדר, בסמוך לאחר מתן הפסק". באותו מקרה החמיצו המבקשים את המועד להגשת בקשת הביטול ב- 4 ימים בלבד. ביהמ"ש ציין כי אמנם לא מדובר באיחור ניכר, אולם החוק מחייב קיום טעמים מיוחדים לצורך הארכת המועד. הארכת המועד תהיה מוצדקת מקום שקיים טעם מיוחד אמיתי ובעל משקל, אשר נובע בדרך כלל מנסיבות אובייקטיביות או מאילוצים שאינם נתונים לשליטת בעל הדין. עוד ציין ביהמ"ש כי הדברים מקבלים משנה תוקף בענייני בוררות, בהם קיים אינטרס ציבורי מובהק לסיים את הליכי הבוררות באופן מהיר ויעיל. נקבע כי טעות בחישוב המועדים נעוצה כולה בטעם סובייקטיבי ואין בכך כדי להוות טעם מיוחד. במקרה שבפני אין למעשה לא טעם סובייקטיבי ולא טעם אובייקטיבי שיש בו כדי להוות טעם מיוחד בגינו היה מקום להאריך את המועד. די היה בכל האמור לעיל על מנת לדחות את הבקשה לביטול פסק הבורר. למעלה מן הנדרש אתייחס גם לטיעונים אשר הועלו על ידי המשיבים. ב. עילות הביטול אשר נטענו על ידי המשיבים: במסגרת הבקשה לביטול הועלו על ידי המשיבים שתי טענות עיקריות כבסיס לביטול פסק הבוררות: המשיבים טענו כי לא חתמו על שטר בוררות, לא הכפיפו את עצמם לכללי המוסד לבוררות ולא חתמו על התחייבות לתשלום ההוצאות. הסנקציה של קבלת מלוא סכום התביעה בסך של כ- 6 מליון ₪ בגין אי תשלום ההוצאות, אינה סבירה ואינה עולה עם הקבוע בכללי המוסד לבוררות. זאת במיוחד מאחר שהבוררות החלה להשמע ונשמעו ראיות. המבקשים אף טענו כי כתוצאה מאי הסבירות נוגד פסק הבוררות כל עקרון בסיסי של צדק טבעי. בסיכומים ציינו המשיבים עילות ביטול שונות ורבות אשר זכרן כלל לא בא במסגרת המרצת הפתיחה שבה התבקש ביטול הפסק. בין היתר נטען כי הבורר חרג מסמכותו, הבורר לא התמנה כדין, הבורר לא נתן למבקשים זכות טיעון בטרם מתן פסק הבורר והבורר לא התייחס לטענה כי עדותו של העד מטעם המבקשים אינה אמינה. כמו כן נטען כי קיימת עילת ביטול שכן הבורר לא הכריע באף אחד מהעניינים אשר נמסרו להכרעתו. עוד נטען כי פסק הבורר ניתן ללא נימוק ענייני, כי הפסק מנוגד לתקנות הציבור, וכי מדובר למעשה ב"קבירת" צד על ידי פס"ד שיביא אותו בוודאות לפשיטת רגל, כאשר ברור כי קיימת מחלוקת אמיתית בתיק. טענה נוספת היא כי מדובר בפס"ד אכזרי מעין כמוהו ובלתי צודק. מקובלת עלי לחלוטין עמדתה של המבקשת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה ופסולה. יש לכן להתמקד במסגרת פסה"ד בטענות אשר הועלו על ידי המשיבים במסגרת הבקשה לביטול פסק הבוררות: טענת המבקשים כי כללי המוסד לבוררות אינם חלים עליהם: לטענה זו אין כל בסיס והמשיבים מנועים לחלוטין מלטעון אותה. המשיבים הם אלה, כפי שכבר ציינתי לעיל, אשר הגישו בקשה להעביר את הדיון בסכסוך למוסד לבוררות עסקית ופנו בבקשה לבימ"ש לעיכוב ההליכים. המשיב 2 אף אישר עובדה זו במסגרת חקירתו הנגדית. (עמ' 7 לפרוטוקול). המשיבים היו אלה שעמדו על כך כי ימונה שופט בדימוס כבורר. כפי שעולה מנספח 11 לתשובת המבקשת, העביר המוסד הבוררות לצדדים מסמך אשר מפרט באופן מדויק את התשלומים אשר יהיה עליהם לשלם למוסד לבוררות. המשיבים לא העלו טענה כלשהי כלפי התשלומים ואף שילמו חלק מהסכומים, אם כי נטען ע"י המשיב 2 בחקירתו כי הסכומים שולמו באיחור. המשיב 2 אף העיד כי שילמו את האגרה למוסד לבוררות "שילמנו, בכיף. חייבים לשלם" (עמ' 7 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, אין כל מקום לטענת המשיבים במסגרת הסיכומים כי לא קיים הסכם בוררות או שהם אינם כפופים לכללי המוסד לבוררות. כמו כן, אין גם כל בסיס לטענה כי הבורר היה אמור להיות אדריכל במקצועו, לאחר שהמשיבים הם אלה אשר עמדו על כך כי יהיה מדובר במשפטן ובשופט בדימוס. טענת המשיבים כי הסנקציה של קבלת התביעה איננה סבירה: בענין זה טענו המשיבים למעשה שתי טענות הכרוכות אחת בשניה. האחת היא כי כללי המוסד לבוררות אינם מאפשרים למעשה את הסנקציה של קבלת התביעה. הטענה הנוספת היא כי קבלת התביעה אך ורק בגין אי תשלום הוצאות בוררות, היא בלתי סבירה ונוגדת את עקרון הצדק הטבעי. גם לטענות אלה, במיוחד בנסיבות שבפני, אין כל בסיס הן לאור הדין הכללי והן לאור כללי המוסד לבוררות, להם כפופים כאמור הצדדים כפי שפרטתי לעיל. מקובלת עלי הפניית המבקשת להוראות סעיף ט' לתוספת לחוק הבוררות אשר מסמיכה את הבורר, לאחר שהיתרה בבעלי הדין, לדחות את התביעה או למחוק את ההגנה. זאת מקום שבו מורה הבורר על בעל הדין "דבר הכרוך בניהול הבוררות" ובעל הדין אינו מקיים את ההוראה ללא סיבה מספקת. גם החלטה שעניינה תשלום שכ"ט הבורר מהווה דבר הכרוך בניהול הבוררות (ראה א. שטרוזמן ספר הבוררות עמ' 122 והאמור בה"ש 174). סמכותו של הבורר נעוצה במקרה שבפני גם בכללי המוסד לבוררות כפי שפרט הבורר בפסק הדין. כלל 14.1 קובע כי שירותי המוסד יינתנו בתשלום. בסעיף 14.3.1 נקבע: "במקרה שצד אחד לא שילם את מלוא התשלומים בגין ניהול הבוררות, כאמור לעיל, אזי ייחשב הדבר כאי הופעתו של אותו צד לישיבת בוררות ויתקיימו לגביו הוראות כלל 7.14 לעיל". כלל 7.14 קובע, בין היתר, כי במקרה שבו בעל דין אינו מופיע לישיבת בוררות אליה הוזמן, רשאי הבורר להורות, לאחר מתן התראה והקצבת זמן לתיקון המחדל "על דחיית התביעה או קבלתה לפי העניין". כללים אלה מהווים חלק בלתי נפרד מהסכם הבוררות בין הצדדים וראה בענין זה א. שטרוזמן לעיל בעמ' 107. נראה כי במקרה הנוכחי התקיימו באופן ברור התנאים לקבלת התביעה. בפסק הדין ציין הבורר את שורת המעשים והמחדלים אשר גרמו לעיכובים בלתי סבירים במהלך הבוררות, ואת העובדה כי לא מדובר בעיכוב קל בתשלום שכר הטרחה. הבורר היתרה במשיבים ואף נתן להם ארכות, כאשר הארכה האחרונה של 30 יום ניתנה כאמור בפסק הבוררות אשר דחה את התביעה. יש לציין כי המשיבים עצמם טענו במסגרת הטיעון בפני הבורר (נספח 29 לתשובת המשיבה), כי הארכה הראשונה של 10 ימים אשר ניתנה להם לתשלום החוב אינה סבירה וכי הם זקוקים לארכה של 30 יום (סעיפים 7 ו- 8 לטיעון). ארכה זו ניתנה להם כאמור במסגרת פסק הבוררות, אולם המשיבים לא השכילו לנצל אותה. כפי שעולה גם מנספח 32 לתגובת המבקשת, ביקשו המשיבים ארכה נוספת לביצוע התשלום, לאחר עבור אותם 30 יום שנקבעו בפסק הבוררות. בהחלטה אשר ניתנה על ידי הבורר, נקבע כי ניתנת דחייה אחרונה לביצוע התשלום עד יום 1.2.09 לאור התוצאות החמורות של אי העמידה בתשלום. בנסיבות אלה, בהן נענו למעשה בקשות המשיבים לאורכות בביצוע התשלום והם לא עמדו בתשלום, אין כל מקום לטיעונם על פיו מהווה התוצאה של פסק הבוררות פגיעה בכללי הצדק הטבעי או חריגה מסמכותו של הבורר. טענות בדבר המצב הכלכלי: מצבם הכלכלי של המשיבים אינו רלוונטי לצורך ההליכים שבפני. אין מחלוקת כי המשיבים הם אלה שיזמו את הליכי הבוררות ואף ידעו מראש את עלותם. מקובלת עלי בהקשר זה גם טענתה של המבקשת, על פיה נמנעו המשיבים באופן שיטתי להציג ראיה כלשהי בדבר מצבם הכלכלי. ראה גם חקירתו של המשיב 2 בע"מ 8-9 לפרוטוקול. 4. סיכום: דין בקשת הביטול להדחות. אני מקבלת את הבקשה לאישור פסק הבוררות ומאשרת אותו. המשיבים ישאו, ביחד ולחוד בהוצאות המבקשת, בסך 20,000 ₪ + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. יישוב סכסוכיםבוררביטול פסק בוררות