מקום שבו צד לחוזה הינה רשות ציבורית, נדרשת הרשות לחובת גילוי מוגברת הנובעת גם מתפקידה הציבורי ומחובת ההגינות הכללית המוטלת על רשויות הציבור (ראו ע"א 3979/01 בנייני ישקו ומקרקעין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(5) 423, 431 (2003); רע"א 8733/96 לעיל, בעמ' 180; ע"א 669/86 שכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' ידין, פ"ד מג(1) 353, 355 (1989)). היקף חובת הגילוי של רשות ציבורית מושפע לא רק מהדין הכללי אלא גם מחובותיה המיוחדות של הרשות. כך למשל נקבע כי עקרון חופש המידע וזכות הציבור לדעת מטיל חובת גילוי מוגברת על הרשות (ראו ע"א 3051/08 סאסי קבלני בניין, עפר וכבישים (1986) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד השיכון (ניתן ביום 19/1/10), ע' דקל מכרזים כרך א' 477 (2006)). חובות גילוי מיוחדות עשויות להימצא בהתקשרויות מיוחדות. כך למשל חלה חובת גילוי מוגברת על ספק כלפי לקוח בעסקה צרכנית (ראו ס' דויטש דיני הגנת הצרכן כרך א' 351 (2001); סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; רע"א 8733/96 לנגברט נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(1) 168 (1999)), על בנק כלפי לקוחו (רע"א 356/12 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' סביחה (ניתן ביום 11/3/12); ע"א 8098/09 כהן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ - סניף חדרה (ניתן ביום 3/1/12)), בין מבטח למבוטח (ג' שלו "חובת הגילוי בחוזי ביטוח" הפרקליט מ (תשנ"א-תשנ"ג) 20; ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון פיאמנטה, פ"ד ס(4) 375 (2006); ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573 (2007)) ועוד. אחד הנימוקים העיקריים להטלת חובות גילוי נובע מהצורך להגן על הצד המצוי "בעמדת נחיתות אינפורמטיבית" (ראו ד' פרידמן נ' כהן חוזים כרך ב' 813 (תשנ"ג)); ע"א 1064/03 לעיל; ע"א 7298/00 בסט נ' חממי (ניתן ביום 4/9/07)). על כן בכל מקום שבו מצוי צד בנחיתות מידע תוטל חובת גילוי על הצד האחר. לעיתים מטשטשים הגבולות בין האחריות הטרום חוזית לבין האחריות החוזית בשל אי ההתאמה. עם זאת להבחנה בין שלבי האחריות השונים עשויה להיות נפקות בעניינים שונים ובעיקר לסעדים שיוענקו לצד הנפגע (ראו ד' פרידמן נ' כהן חוזים כרך א' 621-622 (1991)). בע"א 7730/09 הנ"ל אומר בית המשפט: תחומיה של חובת הגילוי מושפעים, אפוא, מן הרצון לעודד מסחר הוגן, לצד הצורך לאפשר גמישות עסקית ולעודד פיתוח כלכלי. אחד הפרמטרים לאיזון בין הגורמים האלה, עשוי להיות קשור לשאלה בידי מי מצוי המידע הרלוונטי. כך, מקום שבו לאחד הצדדים קיימת גישה עדיפה למידע מסוים, או כאשר לצד שכנגד נחיתות בגישה לנתונים הרלוונטיים - ישנו טעם להטיל על בעל האינפורמציה חובת גילוי (פרידמן וכהן, בעמ' 817-816, 822). חובת הגילוי במקרה כזה מוטלת ביחס למידע חשוב המצוי כבר בידי צד אחד, מעצם מעמדו בעסקה, כאשר הצד שכנגד, לעומת זאת, יכול לגלות מידע זה רק במאמץ ותוך השקעת הוצאות. ואכן, כבר נפסק "במקרה בו לצד אחד יש יתרון על פני הצד האחר בכל הנוגע לקיום המידע או לאפשרות השגתו... חלה עליו חובת גילוי המידע לצד האחר" (פרשת סאסי, פסקה 12). דומה שהטעם העיקרי לכך נעוץ ברצון לצמצם את העלויות הכוללות של העסקה עבור הצדדים, ועבור החברה בכללותה. לסיטואציה הנוצרת עקב הטעיה טרום-חוזית יש "מחיר" הן מבחינת הצדדים, הן מבחינת החברה כולה. מחיר זה בא לידי ביטוי, למצער, בעלויות המשא-ומתן או ההתדיינות המשפטית שנוצרות לאחר הכריתה, משמתגלה ההטעיה. השאיפה היא, אפוא, לצמצם עלויות אלה, ולהשיא את רווחיהם של כל הנוגעים בדבר. התפיסה היא, שמי שיכול למנוע את הנזק שיגרם כתוצאה מאי-הגילוי בעלות הנמוכה ביותר, עליו מוטלת החובה לעשות כן (ראו, שלו, 251-250). לשון אחר, חובת הגילוי מוטלת על "מונע הנזק הזול". באופן טיפוסי, בעסקת מכר, יהיה המוכר בעל הגישה הטובה והנוחה יותר למידע הנוגע לממכר ולעסקה, ובהתאם תחול עליו לרוב חובה לגלות לקונה פגמים מהותיים שעשויים להתקיים בנכס (השוו: פרידמן וכהן, בעמ' 817; פרשת סויסה, פסקה 10). כך בעיקר, מקום שבו המוכר הוא גוף חזק יותר, ובעל משאבים רבים יותר. שיקול נוסף שעשוי להשפיע על הטלת חובת הגילוי, קשור לסוג המידע. ככול שהמידע המבוקש מתייחס לעניין הגורע באופן ניכר מן הציפיות הסבירות של הצד שכנגד בעסקה, כך גוברת - ככלל - הנטייה להטיל חובת גילוי (השוו: פרשת סאסי, פסקה 12; פרידמן וכהן, בעמ' 817-816, 822; דוגמא לכך ניתן למצוא, בין היתר בע"א 3745/92 פסקל נ' מזרחי, פ"ד מח(2) 359, 361 (1993), וכן בע"א 9019/99 קינסטלינגר נ' אליה, פ"ד נה(3) 542, 546-545 (2001)). טעם זה מתקשר לתפיסה העומדת ביסוד דיני הפגמים, הבאה להגן על אינטרס ההסתמכות (שלו, בעמ' 248-247). בהתאם, ככול שאינטרס ההסתמכות נפגע באופן ניכר, כך גוברת הנטייה להגן עליו - בין היתר באמצעות חובת גילוי. רשות ציבוריתחובת הגילוי