המערערים מלינים על מיעוט הפיצויים שנפסקו להם בבית-המשפט המחוזי - הם טוענים כי טעה בית המשפט משלא התחשב בכך שהסיכוי שמצבה של המערערת יוחמר בעתיד עומד על 50%, ומשלא הביא בחשבון את האפשרות שהמערערת תסרב לעבור ניתוח. המערערים סבורים כי טעה בית המשפט גם משהעמיד את שכרה הממוצע של המערערת ביום מתן פסק הדין על 5,400 ש"ח ברוטו, בעוד שתלושי השכר שהוגשו לבית המשפט מלמדים על שכר ממוצע של 5,900 ש"ח לחודש ביום הגשת תצהירי העדות הראשית. באשר למערער, טוענים המערערים כי טעה בית המשפט משקבע כי לא נגרמו למערער הפסדי השתכרות בעבר, ומשקבע כי לא הייתה ירידה בשכרו של המערער עקב התאונה.   ##להלן פסק דין בנושא ערעור לעליון על גובה הפיצויים בתאונת דרכים:## 1. המערערים, בני-זוג, נפצעו יחד בתאונת-דרכים ביום 28.8.1998. בתאונה נפגעו גם שלושת ילדיהם, אך בעניינם של אלה האחרונים באו הצדדים לידי פשרה.   המערערת, ילידת שנת 1968, נפגעה בתאונה בפניה, בראשה, בגבה ובירך ימין. מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, שמונה על ידי בית המשפט, קבע כי למערערת נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הפגיעה בירך, ונכות צמיתה בשיעור 10% בגין פגיעה בגבה. המומחה הוסיף כי קיים סיכוי כי מצבה של המערערת יחמיר בעתיד והיא תזדקק לניתוח או ניתוחים, הנחשבים לניתוחים קשים ומסובכים. מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה קבע כי למערערת לא נותרה נכות צמיתה בתחום זה. נכותה הרפואית המשוקללת של המערערת הועמדה איפוא על שיעור של 19%.   2. שכרה הממוצע של המערערת עובר לתאונה עמד על 4,100 ש"ח ברוטו בחודש. שכרה הממוצע בתקופה שקדמה ליום מתן פסק-הדין הועמד על 5,400 ש"ח ברוטו לחודש. בהתבסס על נתונים אלה, פסק בית-המשפט למערערת פיצוי בגין הפסדי השתכרות בתקופות שונות. בגין התקופה בה נעדרה המערערת מעבודתה, שתחילתה ביום התאונה וסופה ביום 31.12.1998, נפסק למערערת פיצוי בסך 4,300 ש"ח בלבד, הואיל ונקבע כי בתקופה זו שולם למערערת מלוא שכרה על חשבון ימי מחלה. הסכום שנפסק משקף, להערכת בית-המשפט המחוזי, פגיעה בשיעור 20% בזכותה של המערערת לימי מחלה. בתקופה שבין יום 31.12.1998 לבין יום 1.8.1999, עבדה המערערת במשרה חלקית ולאחר מכן שבה לעבוד במשרה מלאה. בגין שבעה חודשים אלה נפסק לה פיצוי בסך 21,000 ש"ח.   באשר להפסדי השתכרות בעתיד, הואיל ושכרה של המערערת לא נפגע במועד פסק-הדין, אך יש חשש להחמרה במצבה, נפסק למערערת פיצוי בשיעור של 10% מתוך שכרה ביום מתן פסק-הדין ועד הגיעה לגיל 65 שנים. פיצוי זה הסתכם בסך של 130,626 ש"ח.   בנוסף לכל אלה נפסקו למערערת, בין היתר, פיצויים בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד, בכללם סכום של 21,863 ש"ח בגין טיפולי שיניים, וסכום של 60,000 ש"ח בשל ההחמרה הצפויה במצבה של המערערת ובשל הצורך בניתוחים בעתיד. כמו כן, פסק בית-המשפט למערערת פיצוי בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד. הפיצוי בגין עזרת הזולת בעתיד חושב על פי הוצאה של 700 ש"ח בחודש, למשך 34 שנים, בהתבסס על ההנחה שעם התבגרותה תזדקק המערערת, ממילא, לעזרה.   3. המערער, יליד שנת 1957, נפגע בתאונה בראשו וכן נחבל בצלעותיו. מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה העמיד את נכות הרפואית הצמיתה של המערער על שיעור של 5%. מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה קבע כי למערער נכות צמיתה, בתחום זה, בשיעור של 2.5%. נכותו הרפואית המשוקללת של המערער הועמדה על 7.5%.   שכרו של המערער עובר לתאונה עמד על 2,850 ש"ח לחודש, ושכרו לאחריה עמד על 3,200 ש"ח לחודש. עקב התאונה, לא עבד המערער במשך שלושה חודשים. על אף שנקבע כי לא הייתה סיבה רפואית להיעדרות זו, נפסק למערער פיצוי בסך 11,000 ש"ח בגין תקופה זו, הואיל וחמישה מבני משפחתו של המערער נפגעו בתאונה והוא נאלץ לטפל בהם. באשר להפסדי שכר בעתיד, נקבע כי השפעתה של התאונה על שכרו של המערער מועטה, ועל כן נפסק למערער סכום גלובלי של 35,000 ש"ח.   4. המערערים מלינים על מיעוט הפיצויים שנפסקו להם בבית-המשפט המחוזי. הם טוענים כי טעה בית המשפט משלא התחשב בכך שהסיכוי שמצבה של המערערת יוחמר בעתיד עומד על 50%, ומשלא הביא בחשבון את האפשרות שהמערערת תסרב לעבור ניתוח. המערערים סבורים כי טעה בית המשפט גם משהעמיד את שכרה הממוצע של המערערת ביום מתן פסק הדין על 5,400 ש"ח ברוטו, בעוד שתלושי השכר שהוגשו לבית המשפט מלמדים על שכר ממוצע של 5,900 ש"ח לחודש ביום הגשת תצהירי העדות הראשית. באשר למערער, טוענים המערערים כי טעה בית המשפט משקבע כי לא נגרמו למערער הפסדי השתכרות בעבר, ומשקבע כי לא הייתה ירידה בשכרו של המערער עקב התאונה.   המשיבה, בערעור שכנגד שהגישה, מלינה על הפיצויים המופרזים, לדעתה, שפסק בית המשפט הן למערערת והן למערער. בנוסף, היא סבורה כי טעה בית-המשפט משפסק למערער פיצוי בגין שלושה חודשי אי-כושר מקום בו לא הייתה סיבה רפואית להיעדרותו מעבודתו.   5. דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. נראה כי בית המשפט המחוזי אכן העריך את שכרה הממוצע של המערערת, במועד מתן פסק הדין, בסכום נמוך במעט מזה הנאמד מתוך תלושי השכר שהגישה המערערת כראיה. אלא, שהוא בחר, מאידך גיסא, לפסוק לה פיצוי בגין הפסד מתמשך בעתיד, ומכל מקום, ההפרש בשיעור הפיצוי, גם על-פי חישובם של המערערים, זניח. דומה גם כי בית-המשפט הפריז, לטובתה של המערערת, בפיצוי שפסק לה בגין עזרת הזולת בעתיד. מכאן שאין מקום להתערב בסכום הפיצוי כפי שנפסק בכללותו. כך בעניינה של המערערת וכך גם בעניינו של המערער. התוצאה היא, איפוא, כי סכום הפיצוי הכולל שנפסק אינו מקפח מי מהצדדים, ואין מקום להפחית ממנו או להוסיף לו.   הערעור והערעור שכנגד נדחים. אין צו להוצאות.   ש ו פ ט     הנשיא א' ברק:   אני מסכים. ה נ ש י א     השופט א' גרוניס:   אני מסכים.   ש ו פ ט   הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ערעור לעליוןפיצוייםתאונת דרכיםערעור