קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסגת גבול - תשלום דמי שימוש ראויים: כללי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, כב' השופט י' ברקלי, מיום 6.8.09, שניתן במסגרת ת.א.6778/02 (להלן: "פסק הדין"). עניינו של התיק אשר נדון בבית משפט קמא, הינו תביעת המשיבים 1 ו-2 (התובעים) (להלן: "המשיבים") לסילוק ידם של המערערים, שכניהם, מבבית המריבההמצוי בגבול שבין חלקות המערערים והמשיבים(להלן- "בית המריבה" וגם "הבית") , וכן לתשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש בו מאז שנת 1996 . בית משפט קמא קיבל את התביעה, הורה על סילוק ידם של המערערים מבית המריבה וכן על תשלום דמי שימוש ראויים למשיבים. דין הערעור להידחות בכל הנוגע לטענות המערערים לגבי הצו לסילוק יד מבית המריבה ולהתקבל בכל הנוגע לתשלום דמי השימוש למשיבים , הכל מן הטעמים שיפורטו להלן. פסק דינו של בית משפט קמא הצדדים מתגוררים במושב נווה מיכאל (לשעבר רוגלית), המשיב 3 (להלן: "המושב"), בחלקות סמוכות. המערערים מחזיקים כברי רשות בחלקה 51 והמשיבים מחזיקים כברי רשות בחלקה 50 הגובלת בה. המדובר בסכסוך שכנים על המקום בו אמור לעבור הגבול בין חלקותיהם. במוקד הסכסוך נמצא בית המריבה , בו מחזיקים כיום ילדיהם של המערערים (המערערים 3 ו-4), אשר קיימת לגביו מחלוקת אם הוא מצוי בחלקת המערערים או המשיבים . לשם הבנת התמונה העובדתית הכוללת שביסוד הערעור , יש להקדים ולומר, כי מסגרת ההחזקה בנחלות במושב מושתתת על מערכת הסכמים, כדלקמן. המשיב 4, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), הבעלים של אדמות המושב, מחכיר למשיבה 5, הסוכנות היהודית (להלן: "הסוכנות") את האדמות, בחוזים תלת שנתיים מתחדשים. למושב ניתנה זכות של בר רשות באדמות והוא אשר העניק את זכות בר הרשות לצדדים להחזיק בחלקותיהם. גרסת המשיבים (התובעים) בבית משפט קמא לטענת המשיבים (בבית משפט קמא), עד שהמושב עבר הליך פרצלציה, התגוררו המערערים והמשיבים במתחם שסומן אז כחלקה 50, כאשר המשיבים התגוררו בביתם הנוכחי ואילו המערערים התגוררו בבית המריבה. בסוף שנות ה-80', החלו המושב, המינהל והסוכנות לתכנן את שטחו של המושב ולהסדיר את חלוקת הקרקעות, באמצעות תב"ע מי/444א. בעקבות זאת, שונתה החלוקה כך שבית המריבה נכלל בתחום נחלת המשיבים, למעט קצהו הגולש לתחום נחלת המערערים, ואילו המערערים קיבלו שטח נפרד ובית אחר, המוגדרים כיום כמשק 51. בעקבות שינויים אלה, היה על המערערים לפנות את המבנה. ואכן, עם סיום בניית ביתם החדש, בשנת 1993, עברו המערערים לבית החדש ופינו את המבנה. אולם, בתחילת 94' פנו המערערים אל המשיבים וביקשו רשות מהם לשכן בבבית המריבה את בנם החייל, לתקופה של שנה וללא תשלום דמי שכירות, עד שיבנו לו יחידת דיור נפרדת מתחת לביתם החדש. המשיבים הסכימו לבקשה, מתוך מחווה של רצון טוב, לשיטתם. ואולם, לטענת המשיבים, המערערים ניצלו את טוב ליבם והשכירו את הבית לאחרים, ללא ידיעתם, כך למעשה עד היום. כל זאת, חרף דרישות המשיבים לפנות את הבית ומכתבי התראה שנשלחו מצדם את המערערים. עוד טענו המשיבים, כי המערערים השתמשו גם בשטח שסביב למבנה, המצוי בשטחם (של המשיבים), בנו שם סככה ומשכו קו חשמל מבית המריבהלביתם החדש שבמגרש 51. לפיכך, טענו המשיבים כי הם זכאים לקבלת סעד של סילוק יד המערערים מבית המריבה ומהשטח שסביבו. כמו כן, עתרו המשיבים לקבל דמי שימוש ראויים בסך של 1,500 ₪ לחודש, בהתאם לשכירות המקובלת באיזור, עבור התקופה שמאז 96', במהלכה החזיקו המערערים, שלא כדין וללא הסכמת המשיבים, בבית. גרסת המערערים (הנתבעים) בבית משפט קמא למערערים, מטבע הדברים, היתה עמדה שונה לחלוטין. לשיטתם, בית המריבה מעולם לא הועבר לרשות המשיבים. לכתב ההגנה שהוגש מטעמם, צירפו המערערים צילום מפה משנת 78' המשקפת לטענתם את אמיתות גרסתם ביחס לגבול העובר בין שני המשקים. עוד טענו המערערים, כי למשיב 1 כוח והשפעה במושב, שנוצלו על ידו לרעה, ובאמצעותם ערך שינויים בתוכניות החלוקה. לפיכך, טענו המערערים, כי שינויים אלה אינם חלים עליהם מאחר שלא ניתן אישורם לכך ואין בהם כדי לשנות מזכויותיהם הקנייניות. עמדות יתר הצדדים בבית משפט קמא המינהל הודיע לבית משפט קמא כי לפי תב"ע 444א', שהיא התוכנית העדכנית החלה על המושב, בית המריבה נכלל כולו בשטח מגרש 50 (של המשיבים) וכי הוא מקבל את גבולות המגרשים כפי שנקבעו בתב"ע זו. הסוכנות הודיעה, כי היא אינה מתערבת בסכסוכי גבולות ותכבד כל החלטה שתתקבל. בהמשך, הגישה הודעה נוספת, בה התייחסה לגבולות המופיעים בתוכניות היסטוריות שהוצאו מטעמה, וטענה, כי החלוקה שנעשתה בהן, הייתה ראשונית והיא איננה מחייבת. לשיטתה, תוכניות המתאר (תב"ע) הן הקובעות והמחייבות. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית בבית משפט קמא, כי ההכרעה בתביעה תינתן על סמך התוכניות, טיעונים משפטיים והחומר הקיים בתיק, וללא שמיעת עדים. כמו כן, מונה, לבקשת הצדדים, מודד מוסכם כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"). ממצאי חוות דעתו של המומחה, מיום 11.3.07, העלו, כי לאורך השנים הונפקו 3 מפות: מפת הסוכנות, מפת תב"ע מי/444 מ- 83' ומפת התב"ע האחרונה, מ- 96'. כל שלוש המפות, על פי המומחה, מראות כי קו הגבול חותך את בית המריבה , באופן כזה שרובו מצוי בשטחם של המשיבים, על חלקה 50. הכרעת בית משפט קמא בפסק דינו, קבע בית משפט קמא כי ממצאי חוות דעת המומחה מבוססים על מפות ותוכניות קיימות שהתקבלו מרשויות התכנון. בהיעדר ראיות לסתור, לא מצא בית משפט קמא עילה לסטות מחוות הדעת. משכך, קבע בית משפט קמא כי יש לקבל את התביעה. בית משפט קמא ציין בפסק דינו, כי הוא אינו מוצא ממש בטענות המערערים להרחבת חזית מצדם של המשיבים ולשינוי עילת התביעה, כמו גם בטענות שהופנו כלפי רשויות התכנון אשר ערכו, לטענת המערערים, חלוקה מוטעית. עוד הוסיף בית משפט קמא, בהתייחס למפה אשר צורפה לכתב ההגנה שהוגש מטעם המערערים, כי משקלה הראייתי אפסי, שכן מקורה לא ידוע. למעלה מכך, גם אם יונח כי מפה זו שיקפה חלוקה כלשהי בעבר, הרי שכיום, משנקבעה חלוקה תכנונית חדשה, הרי שזו מחקה את החלוקה הקודמת. לפיכך, קבע בית משפט קמא, כי על המערערים לפנות את בית המריבה ולהחזירו לידי המשיבים. כמו כן, קיבל בית משפט קמא גם את תביעת המשיבים לקבלת דמי שימוש ראויים בבית , עבור התקופה שמאז 96'. עם זאת, מאחר שהמשיבים לא הגישו חוות דעת מומחה ולא הביאו כל ראיה להוכחת גובה דמי השימוש שנתבעו על ידם (1,500 ₪ לחודש), קבע בית משפט קמא, על דרך האומדן, סכום של 700 ₪ לחודש ובסה"כ - פיצוי בסך של 115,500 ₪ לכל התקופה. עיקרי טענות הצדדים בערעור לטענת המערערים, נפלו מספר שגיאות בפסק דינו של בית משפט קמא. אציין, כי לא עלה בידי לרדת לסוף דעתם של המערערים לגבי חלק מהטענות שהועלו על ידם. עיקרי הטענות הם אלה: לטענת המערערים, טעה בית משפט קמא משהתעלם מקיומה של הודאת בעל דין, הסותרת את ממצאי המומחה. לשיטתם, המשיבים הודו בכתב התביעה (סעיף 4) כי עד שנת 96' היה בית המריבה בבעלות המערערים, אולם התב"ע מ-96' שינתה את הגבולות, כך שהבית נכנס לשטחם. לעומת זאת, המומחה קבע בחוות דעתו כי הגבול נשאר באותו מקום מאז ומעולם. מדובר, לטענת המערערים, בסתירה שהיה עליה להביא לדחיית התביעה. הוסיפו וטענו המערערים, כי טעה בית משפט קמא משקבע, הלכה למעשה, כי יש בכוחה של תוכנית מתאר להעביר זכויות קנייניות, שעה שהדבר איננו אפשרי אלא אם נעשה בהסכמת בעל הקניין. לפיכך, קביעתו של בית משפט קמא כי התב"ע החדשה (מ-96') מחקה למעשה חלוקה קודמת שהייתה - הינה מוטעית. לשיטת המערערים, לא ניתן לגרוע מנחלתם ללא הסכמתם. שגיאה נוספת שנפלה בפסק הדין, לשיטת המערערים, הינה קביעתו של בית משפט קמא כי על המערערים לסלק ידם מהמבנה, עליו שילמו כסף, כפי שטוען המערער 1 בתצהירו. לבסוף, טענו המערערים, כי טעה בית משפט קמא משקבע כי עליהם לסלק ידם מהבית, ללא כל תמורה, על אף ששילמו עליו כסף בשעתו. למעלה מכך, טעה בית משפט קמא משקבע כי המשיבים זכאים לדמי שימוש ראויים, שעה שבית המריבה כלל לא שלהם, לשיטת המערערים. המערערים הוסיפו וטענו, כי התביעה לדמי שימוש ראויים כלל לא הוכחה בפני בית משפט קמא , ומשכך, היה על בית משפט קמא לדחות אותה. המשיבים דחו מכל וכל את טענות המערערים. לשיטתם, לא זו בלבד שהמערערים לא נפגעו מהתב"ע העדכנית, אלא ששטח הנחלה שלהם אף גדל בעקבות התוכנית. עוד טענו המשיבים, כי כפי שהיה בבית משפט קמא, גם בהודעת הערעור לא התמודדו המערערים עם חוות דעת המומחה (ולא בכדי, לשיטתם. שכן, יסודה של חוות דעת המומחה במפות ברורות שנתבקש לבחון על ידי הצדדים). ובכל זאת, מנסים המערערים לדלות "טעויות" שונות בפסק דינו של בית משפט קמא אשר אין בהן ממש. טענות אלה יש לדחות, לשיטתם, מהנימוקים הבאים: אין סתירה בין חוות דעת המומחה לטענות המשיבים, וממילא אין התעלמות של בית משפט קמא מהסתירה. לדידת המשיבים, המומחה אישר כי מיקומו של קו הגבול שבין החלקות הוא כפי שטענו המשיבים. אולם, המערערים "נתפסים" לסעיף בכתב התביעה (אשר הובא שם "להשלמת התמונה" בלבד) ומנסים לקרוא לתוכו גרסה שלא היתה ולא נבראה. למעשה, טענו המשיבים, כי טענתם בכתב התביעה היתה, כי בעבר, לא היתה חלוקה לנחלות, וממילא גם החזקתם הזמנית של המערערים בבבית המריבה באותה תקופה, טרום ההקצאה, לא הקנתה להם כל זכות קניינית במבנה. בהמשך, הסבירו המשיבים (בכתב התביעה) כי התב"ע הסדירה את החלוקה לנחלות. דהיינו, בתחילה לא הייתה כלל חלוקה לנחלות וממילא גם לא היה גבול בין הנחלות. במצב דברים זה, ברור כי התב"ע לא שינתה את הגבולות. המשיבים ציינו עוד, כי ההיסטוריה של המקרקעין במושב והגבולות, נפרשה בפני בית משפט קמא בתצהירו של המשיב 1, וממצאי המומחה אישרו גרסה זו אחת לאחת. לחילופין, טענו המשיבים, כי מדובר לכל היותר בטענה משפטית חדשה באשר למעמדה של התב"ע וככזו היא מותרת. לחילופי חילופין, טענו המשיבים, כי על יסוד טענת המערערים לפיה הוקצו להם מראש זכויות, מונה בהסכמה המומחה אשר הוסמך לבדוק את כל המפות הרלבנטיות. במצב זה, משהוגדרו למומחה סמכויות ברורות והוא פעל לפיהן, ומשהסכימו המערערים כי פסק הדין יינתן על יסוד ממצאיו וטענות משפטיות בלבד, מנועים המערערים, לשיטת המשיבים, מלטעון כנגד המוסכמות שהוגדרו בדיון, והסכמתם מחייבת. בהתייחס לטענות המערערים כלפי האמור בסעיף 20 לפסק דינו של בית משפט קמא - כי התב"ע החדשה מחקה את החלוקה הקודמת שהייתה - טענו המשיבים, כי התב"ע לא שינתה את קו הגבול, כפי שקובע זאת המומחה בצורה ברורה. משכך, אין כל נפקות לשאלה המשפטית אם יש בכוחה של תב"ע לשנות זכויות קנייניות אם לאו. בכל מקרה, אמירה זו של בית משפט קמא הינה אמירת אגב. לבסוף, טענו המשיבים, כי פסיקת דמי השימוש על ידי בית משפט קמא, בדין יסודה. שכן, שעה שהגיע בית משפט קמא למסקנה כי המערערים מחזיקים שנים רבות בבבית המריבהשלא כדין, מתבקשת גם פסיקת פיצוי בגין דמי שימוש ראויים, ובית משפט קמא ביסס זאת היטב בצירוף אסמכתאות משפטיות. המשיבה 5 - הסוכנות (שכונתה משום מה בהודעת הערעור, המשיבה 7) הגישה עיקרי טיעון מטעמה ובקשה לשחרור מהתייצבות לדיון שנקבע לשמיעת הערעור, ליום 11.1.10. בעיקרי הטיעון שבה הסוכנות על עמדתה דלעיל וביקשה לפטור אותה מהתייצבות לדיון, כפי ששוחררה מההליך על ידי בית משפט קמא. ביום 14.2.10 הוגשה הודעת הבהרה מטעם המשיב 3, המינהל, בה טען כי הודעת הערעור הומצאה לו רק ביום 4.2.10, לאחר שהוגשו עיקרי טיעון מטעם הצדדים ואף לאחר שהתקיים הדיון בערעור. עוד טען, כי בית משפט קמא פטר אותו מהתייצבות, לאור הודעתו כי לפי תב"ע 444א', הבית נשוא הערעור נכלל כולו בשטח מגרש 50 וכי המינהל רואה את גבולות המגרשים בהתאם לקבוע בתב"ע זו. לפיכך, ציין המינהל כי הוא צד פורמאלי בלבד להליך ומותיר את הכרעה בערעור לשיקול דעתו של בית המשפט. הבקשה להוספת ראיה נוספת בערעור בד בבד עם הגשת עיקרי הטיעון מטעם המערערים הוגשה על ידם "בקשה להוספת ראיה נוספת בערעור". המדובר בדו"ח של ועד האגודה של המושב בו מבקש המושב, לשיטת המערערים, להחליט סופית על סימון הנחלות. עוד נטען, כי מופיעות בדו"ח אמירות שונות, שיש בהן, לטענת המערערים, כדי ללמד כי בכוונת המושב לתקן עיוותים שהיו בעקבות התב"ע הנוכחית. המשיבים התנגדו לבקשה. לטענתם, לא ידוע מי ערך את הדו"ח, מה הסמכתו ומה מטרת הדו"ח. המערערים לא ביקשו להגיש את הדו"ח באמצעות עורכו, כנדרש על פי דיני הראיות, והבקשה כלל לא נתמכה בתצהיר. למעלה מכך, המערערים כבר ניסו להפנות אל המומחה שאלת הבהרה בנוגע לכוונת המושב לבצע תכנון עתידי נוסף של הנחלות, אולם בעקבות בקשת המשיבים שלא להתיר למומחה להשיב, ובהיעדר תגובת המערערים, הדבר לא הותר על ידי בית משפט קמא. מעבר לכך, טענו המשיבים, כי אין לדו"ח כל תוקף קנייני ולכל היותר מדובר בהצהרת כוונות של ועד המושב. לא זו אף זו, אין בדו"ח כל התייחסות פרטנית לנחלות נשוא ענייננו. בהחלטתי מיום 11.1.10, במסגרת הדיון בערעור, קבעתי כי אין להתיר את קבלת הראיה, שכן לא ברור מי ערך את אותו דו"ח ואיזה ערך משפטי והוכחתי יש לדברים בנוגע למחלוקת דנן. מעבר לכך, במהלך הדיון טען ב"כ המערערים כי הגיעו לידיו יום קודם לכן שתי ראיות נוספות וביקש להגישן. אולם, בקשה זו לא נתמכה בתצהיר שינמק את הגילוי המאוחר. בשורה התחתונה, לא התרשמתי כי מדובר בראיות שהשפעתן על נושא המחלוקת היא כה קריטית עד שיש להתיר סטיה קיצונית מסדר הדין הרגיל על מנת להתיר הגשתן. דיון והכרעה הערעור לעניין סילוק היד לאחר שמיעת טענות הצדדים ובדיקתן, אין אני מוצא עילה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי המשיבים זכאים לסילוק ידם של המערערים מבית המריבה . הנימוקים לכך, יבוארו להלן. בפתח הדברים, ובהתאם להחלטתי מיום 19.1.10, אתייחס תחילה לבקשת המערערים מיום 12.1.10 שהוכתרה במילים "תוספת של שורה שנשכחה מהמערערים". בבקשה זו, אשר הוגשה יום לאחר שמיעת הערעור, מבקשים המערערים להוסיף טיעון אשר נשכח מהם, לטענתם, במהלך הדיון שהתקיים יום קודם לכן. המשיבים התנגדו לבקשה. דין בקשה זו להידחות. אכן, כפי שטוענים המשיבים אין בנמצא הליך של "הוספת שורה" לאחר שתם הדיון בערעור, והמערערים אף לא הצביעו על כל מקור בדין להיעתר לבקשתם. למעלה מן הצורך, גם לגופו של עניין אין כל ממש בטענת המערערים ודינה להידחות. אכן, כפי שציין בית משפט קמא בפתח פסק דינו, המדובר על סכסוך גבולות בין שכנים. דהיינו, אין מחלוקת בין הצדדים כי המערערים הינם ברי הרשות במשק 51 והמשיבים הינם ברי הרשות במשק 50. המחלוקת היא בשאלה היכן עובר הגבול שבין החלקות, וכפועל יוצא מכך, בשאלה האם בית המריבה מצוי בשטחם של המערערים או של המשיבים. דומה כי אף לשיטת המערערים עצמם זוהי השאלה שבמחלוקת, שכן, במהלך דיון שהתקיים בפני בית משפט קמא ביום 13.3.06 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה בדבר מינוי מודד כמומחה מטעם בית המשפט אשר יתייחס בחוות דעתו למצב בשטח, דהיינו, לגודל החלקות 50 ו-51 ולמיקומן במועדים היסטוריים שונים ונכון להיום. עוד הסכימו הצדדים, כי בית משפט קמא יכריע בתביעה על יסוד התוכניות, טיעונים משפטיים ועל פי החומר שבתיק, וללא שמיעת עדים. חוות דעתו של המומחה מספקת תשובה ברורה וחד משמעית לשאלת הגבולות. על פי חוות הדעת, לפי שלוש המפות הרלבנטיות אותן בדק המומחה, רובו של הבית מצוי בשטחם של המשיבים. במצב דברים זה, ובהיעדר כל ראיה לסתור את חוות הדעת, מצדם של המערערים (ובהקשר זה, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא באשר למשמעותה הראייתית האפסית של המפה העלומה שצורפה לכתב ההגנה שהוגש על ידי המערערים), אין כל סיבה שלא לקבל את ממצאי חוות דעתו של המומחה, אשר מונה, כזכור, לבקשת הצדדים ובהסכמתם. יוער, כי המערערים לא התייחסו בצורה עניינית לממצאי חוות דעת המומחה, לא בפני בית משפט קמא (רא' סעיף 19 לפסק הדין) ולא בעיקרי הטיעון שהוגשו על ידם בהליך דנן. הדבר אומר דרשני, ויש בכך, לטעמי, כדי ללמד על כי אין למערערים כל טענה אמיתית כלפי חוות הדעת. אם כן, מסקנתו של בית משפט קמא כי הבית,בעיקרו, נמצא בשטחם של המשיבים ומשכך יש להורות על סילוק ידם של המערערים ממנו, בדין יסודה. הערעור לעניין פסיקת דמי השימוש לעניין פסיקת דמי השימוש למשיבים ,אין בידי להסכים עם קביעתו של בית משפט קמא. מוכן אני לקבל, כי כפועל יוצא של הקביעה כי בית המריבה הוחזק על ידי המערערים שלא כדין מאז שנת 96', זכאים המשיבים במישור העקרוני לדמי שימוש ראויים. אולם, לא היה בכך כדי לפטור את המשיבים מחובתם להוכיח את גובה דמי השימוש להם הם זכאים - וזאת לא עשו. בענייננו, כפי שמציין בית משפט קמא במפורש בפסק דינו (פסקה 23, סיפא): "לא הובאו נתונים לקביעת גובה דמי השימוש הראויים והנהוגים באזור, כפי שציינו התובעים בתצהירם". לא למותר לציין, כי הצדדים הסכימו על מינוי שמאי מומחה מוסכם לצורך בחינת הגבולות והשטחים.מכיוון שכך , יכלו בהחלט גם להסמיכו להעריך את גובה דמי השכירות הראויים של המבנה. לחילופין, היה על המשיבים להביא ראיה אחרת באשר לגובה דמי השכירות, אם בדרך של הבאת חוות דעת מומחה מטעמם, או בדרך אחרת. אולם, המשיבים לא פעלו כך ולא טרחו להביא כל ראיה באשר לגובה דמי השכירות. במצב דברים זה, לא היה מקום לפסוק דמי שימוש ראויים, על דרך האומדנא. כידוע, הדרך לחישוב דמי שימוש ראויים הינה על ידי הערכת דמי השכירות הראויים שצדדים סבירים היו מגיעים אליהם, בהסכמה, בדרך של מו"מ חופשי. פסיקה על דרך האומדנא שמורה רק לאותם מקרים שבהם, לאור טבעו וטיבו של הנזק, קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ואת שיעור הפיצויים (ראו: ע"א 355/80 אסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808-810). לא כך בענייננו, שעה שעל פניו, כאמור לעיל, ניתן היה בנקל להוכיח את גובה דמי השימוש הראויים. ראו בהקשר זה, דבריו של כב' הנשיא (דאז) מ' שמגר בע"א 769/86 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' ד"ר זמרן, פ"ד מב (3) 581, 588: "המערערת הפרה את הסכם המכר בכך שאיחרה במסירת החזקה. נזקם של המשיבים בגין תקופת האיחור התמצה בשכר הדירה בו נשאו בגין הדיור החלופי. אין בעובדה, שאותו דיור חלופי הושג על-ידיהם עוד בטרם ההפרה, כדי לגרוע מנזקם... המשיבים טוענים, על דרך של ערעור שכנגד, כי יש לחשב את נזקם על-פי שכר הדירה שיכלו לקבל בגין הדירה החדשה, לו השכירו אותה בתקופת האיחור. הם מוסיפי וטוענים, כי דמי השכירות שיכלו לקבל הם בסך 500 דולר לחודש, וזאת בלא שהובאו ראיות, אלא מכוח ידיעתו השיפוטית של בית המשפט, ולחלופין לפי עדויות בעלי הדין. אין ממש בערעור שכנגד. ... זאת ועוד, לא הונחה כל תשתית עובדתית בנוגע לגובה שכר הדירה שניתן היה לגבות בגין הדירה החדשה בתקופת האיחור. אין זה מסוג העניינים הנתון בידיעתו השיפוטית של בית המשפט, כי אם נתון עובדתי הטעון ראיה, שהנטל להוכיחו מוטל על כתפי הניזוק (ע"א 355/80 [7], בעמ' 808-809). " (ההדגשות אינן במקור) ראו גם ת.א. 601/94 (מחוזי - ת"א) סגל נ' סטולוביץ' (לא פורסם, 3.7.2008) עמ' 7-8 לפסק דינו של כב' השופט מ' אלטוביה.עוד יוער, כי גם באסמכתא שהובאה לעניין בפסק דינו של בית המשפט קמא -ע"א 889/75 דרים נ' אגד ,פ"ד ל"א(2) 20 - נאמר במפורש ,כי קביעת דמי שכירות ראויים ניתנת לביצוע "רק על סמך עדויות אנשים הבקיאים בדבר ,היינו מומחים ושמאים" (שם ,בעמ' 25) וראיות כאלה לא הובאו בפני בית המשפט קמא. לסיכום, לא מצאתי כל ממש בטענות המשיבים כנגד פסק הדין, בכל הקשור בתביעה לסילוק ידם מהמבנה. אין גם ממש בטענתם כי קיימת הודאת בעל דין מצד המשיבים הסותרת את ממצאי המומחה. כל שטענו המשיבים בסעיף 4 לכתב התביעה הוא, כי בעבר, קודם שנעשתה חלוקה מסודרת של נחלות לחברי המושב, התגוררו המערערים בבבית המריבה במשך תקופה מסויימת. אולם, מרגע שנעשו הליכי ההסדר והחלוקה, קיבלו המערערים שטח אחר ובית נפרד לשימושם. אין בכך כל סתירה לקביעת המומחה כי בכל המפות שהגדירו גבולות, מצוי בית המריבה בשטחם של המשיבים. טענתם של המשיבים, כי תוכנית מתאר אינה יכולה להעביר זכויות קנייניות, איננה רלבנטית לענייננו, שכן, על פי חוות דעת המומחה, קו הגבול שבין הנחלות לא השתנה לאורך השנים ונותר באותו המקום בכל המפות הרלבנטיות. עם זאת, כאמור, ערעורם של המערערים בכל הקשור לחיובם בדמי השימוש, מתקבל. סוף דבר הערעור נדחה ככל שמדובר בסעד של צו סילוק היד שניתן נגד המערערים . הוראות בית המשפט קמא בסעיף 21 לפסק דינו לעניין סילוק היד ,ככל שעוכב ביצוען, יבוצעו ע"י המערערים בתוך 60 יום לעניין סילוק היד ו -90 יום לעניין הפרדת חלקי הבית. מועדים אלה יחולו,בהתאמה, מיום מתן פסק דין זה . הערעור מתקבל בחלקו האחר, במובן זה שחיובם של המערערים בפסק דינו של בית משפט קמא בדמי שימוש ראויים לטובת המשיבים, מתבטל בזאת. בנסיבות העניין ולאור התוצאה אליה הגעתי, שלפיה נדחה הערעור בחלקו אך והתקבל בחלקו האחר , כל צד יישא בהוצאותיו. הפיקדון אשר הופקד על ידי המערערים, יושב להם באמצעות בא כוחם. כמו כן, לנוכח אי התייצבותה של המשיבה 5 לדיון, אינני מוצא לנכון לפסוק לה הוצאות. הסגת גבולדמי שימוש