בית המשפט ציין כי אין להסכים עם מצב בו בעל דין משנה את טיעוניו, על פי האינטרס אותו הוא רוצה לקדם בכל הליך. כידוע, אין פסיקה חד משמעית בשאלה אם השתק שיפוטי יכול להיווצר כלפי מי שטיעונו לא נחל הצלחה בהליך הקודם. אלא שבענייננו הטיעון שאותו מבקש התובע לסתור כיום, הוא-הוא הטיעון שעל יסודו הצליח התובע בערעורו בבית הדין לעבודה. בנסיבות אלה לא יכול להיות ספק שנוצר השתק שיפוטי,המונע מהתובע להעלות טענות הסותרות בעליל את שטען בהליך קודם (לעניין ההשתק השיפוטי ראו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(4) 625 (2005)). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענות סותרות בהליכים שונים: התביעה 1. התובע הוא גיסו ובן דודו של הנתבע מס' 1 (להלן - "הנתבע"). בתביעתו עתר התובע לסעד הצהרתי לפיו אין תוקף להסכם שנערך ביום 17.1.08 בין הנתבע והנתבעת 3 (להלן - "אינצנטר") לבין הנתבעת 2 (להלן - "מירמר") בקשר עם מקרקעין המצויים במכמורת, וכי התובע "הינו הגורם הבלעדי שבכוחו לחייב את [אינצנטר] בכל עסקה שתתבצע ביחס לנכס המצוי במכמורת" (הוא נכס מקרקעין שעליו מבנים המשמשים לתיירות). האמור לעיל מבוסס על הטענה שלפיה התובע הוא "המנהל והאורגן היחידי" שרשאי לחייב את הנתבעת 4 (להלן - "צימדס"), המחזיקה במניות אינצנטר, והוא גם "הבעלים שלה דה-פקטו ובעל מלוא המניות בחברת אינצנטר". אינצנטר מחזיקה במניות של חברה אחרת, הזכאית להרשם כבעלת המקרקעין שעליהם מצוי הנכס במכמורת. בכתב התביעה מתוארת מערכת היחסים העיסקית והמשפחתית שבין התובע לבין הנתבע. אכן, מדובר במערכת יחסים ארוכת שנים ויחודית ואין אלא להצר על כי התובע והנתבע, בגילם המתקדם מאוד, נתונים עתה בסכסוך קשה, כשניסיונות להפנותם להליכי פשרה, במטרה למנוע הכרעה על-פי מיצוי הדין, כשלו. לטענת התובע, הוא ניהל עבור הנתבע את עסקי הנדל"ן של הנתבע בישראל, נוכח העובדה כי הנתבע השתקע בגרמניה (ונראה כי עשה שם חיל בעסקיו). לשם קידום עסקי הנדל"ן של הנתבע, הוקמו המשיבות הפורמאליות (משיבות 3 ו-4, אינצנטר וצימדס). התובע מתאר בכתב תביעתו מהלכים עסקיים שונים שביצע הנתבע בישראל וטוען, כי במהלך השנים ביקש כי תתקיים ביניהם התחשבנות לבירור סכומי הכסף שהנתבע חייב לתובע "ביחס לכספים שנצברו מפעולתם המשותפת בגרמניה" (ס' 23 לתביעה). בשלב מסויים, הסכים הנתבע (לטענת התובע) ליתן לתובע כ-25 אחוז מהזכויות בנכס המקרקעין שבמכמורת (ס' 30 לתביעה), אלא שמשיקולי מס היתנה הנתבע את הענקת הזכויות לתובע ברישומן של הזכויות על שם חברת אינצנטר. התובע טוען, כי הוא "הבעלים דה-פקטו והמנהל הבלעדי" של חברת האם של אינצנטר - היא חברת צימדס. על פי מסמכיה של חברת צימדס, אשר צורפו לכתב התביעה, הוחלט על ידי מועצת המנהלים שלה להעביר את הסמכויות לניהול ענייניה השוטפים של החברה לתובע לבדו (החלטה מיום 2.3.73). לפי תדפיס רשם החברות שצורף לכתב התביעה, בעלי המניות בחברת אינצנטר הם התובע, המחזיק במניה רגילה אחת, וחברת צימדס המחזיקה בכל יתר המניות, כולל מניות הנהלה. לשיטת התובע, כיוון שהנתבע ידע שחברת צימדס כבר נמחקה ולא היתה קיימת משנת 1979, הרי שהלכה למעשה הפך התובע לבעל מניות יחיד באינצנטר. 2. בשנת 2008 החליט הנתבע למכור את זכויות אינצנטר בנכס המקרקעין שמכמורת. לפיכך נחתם, ביום 17.1.08, הסכם בין התובע ואינצנטר מצד אחד, לבין מירמר מצד שני (להלן - "הסכם המכר"). בהסכם המכר הצהירו הנתבע ואינצנטר כי 12.44 אחוז ממניות החברה שהיא בעלת הזכויות בנכס שבמכמורת מוחזקות על ידי אינטנצר, אשר כל מניותיה מוחזקות על-ידי צימדס, שהיא "חברה פרטית המצויה בבעלותו ובשליטתו הבלעדית" של הנתבע, למעט מניה אחת באינצנטר הרשומה בבעלות התובע, מניה שאינה מקנה כל זכות הצבעה. טוענתו של התובע היא, אפוא, שלא ניתן היה להתקשר עם מירמר בהסכם המכר, שכן נדרשה קבלת הסכמתו לכך, בהיותו היחיד שיכול לחייב את צימדס, שהיא בעלת המניות העיקרית באינצנטר. בנוסף ולחלופין, כיוון שחברת צימדס נמחקה עוד בשנת 1979, נותר התובע כבעל מניות יחיד באינצנטר וככזה נדרש אישורו להסכם המכר, אלא שהתובע לא זומן מעולם לשום ישיבה או אסיפה ולא נתבקשה הסכמתו. התובע מציין כי הובטחו לו הזכויות בנכס המקרקעין שבמכמורת, על אף שהן נרשמו על שם אינצנטר (כאמור לעיל, משיקלי מס של הנתבע), וגם מטעמים אלה לא ניתן היה להתקשר בהסכם המכר ללא הסכמתו. לפיכך, ביקש התובע שיקבע שאין כל תוקף להסכם המכר, ועל כן דין השיעבודים וההערות שנרשמו בגין הסכם המכר להימחק, ושיוצהר כי הוא הגורם הבלעדי שיכול לחייב את אינצנטר בכל עסקה לגבי הנכס במכמורת. 3. בקצירת האומר יצויין, כי הנתבע, אינצנטר וצימדס, הכחישו את טענות התובע, ובכללן את הטענה לפיה הוסכם להעניק לו כשמינית מהזכויות בנכס המקרקעין שבמכמורת. עוד נטען, כי בסוף 2002 - תחילת 2003 פיטר הנתבע את התובע מתפקידו באינצנטר "לנוכח הפרות אמון חמורות שהתגלו בפעולות שונות שעשה התובע בכספי החברה" ואף הודע לו ש"מופסקים כל קשרי המשפחה שבין הצדדים"(!!). בצד האמור לעיל, טוענים הנתבע, אינצנטר וצימדס, כי התובע הוא בעל מניה אחת בלבד באינצנטר, מניה שאין לה שום ערך כלכלי ואין היא מעניקה זכויות ניהול, בעוד שהשליטה המוחלטת בחברה זו נותרה בידי הנתבע. בדומה לכך עמדת הנתבעים היא כי הלכה למעשה אין עוד כל משמעות לעובדה כי בשעתו נמסרו לתובע זכויות ניהול בחברת צימדס וכי אין מחלוקת כי גם חברה זו היא בשליטת הנתבע. ההסכם בין התובע לבין מירמר 4. במטרה שלא לעכב עוד את מימוש הסכם המכר ולצמצם את הנזקים שעלולים להגרם כתוצאה מכך, הגיעו התובע ומירמר להסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק דין חלקי ביום 10.5.10. בגדר ההסכמות הצהיר התובע שאינו מתנגד שהעסקה תצא אל הפועל, ואין לו טענות נגד ביצוע העסקה עצמה. התובע הודיע שלא ידרוש את ביטולה, וכל זאת מבלי לגרוע מטענותיו כלפי הנתבע לזכאות למניות באינצנטר "ככל שהיא נוגעת לקרקע במכמורת". הוסכם גם שמירמר תודיע לתובע לפני ביצוע התשלום האחרון לנתבע במסגרת הסכם המכר, בסך 1,200,000 יורו, כדי לאפשר לתובע לעתור לבית משפט בבקשה מתאימה. בגדר ההסכמות הוסכם עוד כי התביעה נגד מירמר תימחק. הבקשה לסילוק על הסף 5. הנתבע, אינצנטר וצימדס (להלן - "המבקשים") הגישו בקשה לסילוק התביעה נגדם על הסף (בש"א 9211/09). הטענות בבקשה זו נסמכות בעיקרן על הליכים משפטיים קודמים שהתנהלו בבית הדין לעבודה בין התובע לבין אינצנטר. התובע תבע את אינצנטר לשלם לו שכר עבודה לתקופה שמחודש ספטמבר 2002 ועד לפיטוריו בחודש פברואר 2003. בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב דחה את התביעה בקובעו, כי התובע לא היה עובד של אינצנטר אלא בעל מניות ומנהל בה בלבד. על כך ערער התובע לבית הדין הארצי לעבודה. ערעורו התקבל. בית הדין הארצי פסק, כי מכלל חומר הראיות עולה, שהתובע היה כפוף מינהלית לנתבע והתקיים יחס של תלות כלכלית של התובע באינצנטר, בה עבד משך כ-30 שנה. משנקבע קיומם של יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין אינצנטר, בניגוד לקביעת בית הדין האזורי, הוחזר הדיון לבית הדין האזורי לשם קביעת ההיקף הכספי של זכויות התובע כעובד, במסגרת התביעה שהגיש (ע"ע 601/06, פס"ד מיום 5.5.08). לאחר החזרת הדיון לבית הדין האזורי, הגיעו התובע ואינצנטר, ביום 8.3.09, להסכם פשרה, במסגרת הליך גישור. על פי הסכם זה אינצנטר התחייבה לשלם לתובע פיצויי פיטורין בסכום של 120,000 ש"ח. בהסכם הגישור נאמר עוד, כי ההסכם נועד "לחיסול סופי ומוחלט של כל התביעות ו/או הדרישות ההדדיות שבין הצדדים" וכי "לתובע לא תהיינה כל תביעות ו/או טענות כלפי ארתור בראונר [הנתבע, צ.ז.] ו/או כל חברה בשליטתו ו/או חברה שיש בה עניין וכל חברה הקשורה לארתור בראונר ולרבות כל החברות בהם עבד התובע ו/או כיהן כדירקטור ו/או היה מורשה חתימה". כפי שיפורט להלן, האמור בהסכם זה יוצר, לטענת המבקשים, מעשה בית-דין שמונע מהתובע להגיש את התביעה דנן. אלא שמעבר לטענה זו, בפי המבקשים טענות נוספות המבוססות על הטיעון שהיה בפי התובע בהליכים בבית הדין הארצי לעבודה. 6. המבקשים טוענים בבקשתם למחיקת התביעה על הסף כי הנטען בכתב התביעה, לפיו התובע הוא בעל המניות היחיד באינצנטר והיחיד שיכול לחייב את צימדס, עומד בניגוד מוחלט למה שטען התובע בבית הדין הארצי לעבודה. במסגרת טיעונו של התובע בערעור שהגיש ושהתקבל, טען התובע בבית הדין הארצי לעבודה כי "נתוני היסוד שאינם שנויים במחלוקת הינן [כך במקור, צ.ז.] כי למערער [התובע] מעולם לא היתה בעלות כלשהי, ולו בשיעור אפסי כלשהו, בחברה המשיבה [אינצנטר]". עוד נטען על ידי התובע בבית הדין, כי הבעלים של אינצנטר היא חברת צימדס, המחזיקה בכל מניות ההנהלה של אינצנטר וכן ב-19,900 מניות רגילות שלה ואילו התובע בעל מניה רגילה אחת. עוד נטען על ידו, כי אין מחלוקת שחברת צימדס "נתונה בבעלותו ובשליטתו המלאה והבלעדית של ארתור בראונר" (ראו סעיף 4 לטיעוני התובע בבית הדין הארצי לעבודה, נספח ד' לבש"א 9211/09). בהמשך טען התובע, במסגרת טענותיו בבית הדין הארצי לעבודה, כי הוא לא היה בעלים של אינצנטר, לא היתה לו שליטה בחברה זו והוא לא היה "אלא המחזיק במובן הטכני הפורמאלי והסימלי בלבד במניה אחת מתוך כ-20,000 מניות ואשר אין לה כל משמעות כלכלית שהיא ואשר הכל יודעים כי אין בה כדי להעניק למערער [התובע] זכות כספית כלשהי בחברה [אינצנטר]" (שם, ס' 5). התובע הוסיף וטען בבית הדין כי הנתבע הוא הבעלים של צימדס ולפיכך הנתבע הוא בעליה "היחידי והבלעדי" של אינצנטר "ובעל השליטה המלא בה" (שם, ס' 6). כל זאת טען התובע בבית הדין במטרה לזכות בערעורו ולבטל את קביעת בית הדין האזורי לפיה היה מנהל ובעל מניות באינצנטר. ואכן, כאמור לעיל, התובע השיג את מטרתו וערעורו התקבל. בית הדין הארצי פסק, כי בעלות התובע באינצנטר היתה "פורמאלית בלבד" ו"הבעלות האמיתית" בחברה זו היתה בידי הנתבע, שהחזיק בחברת צימדס. על יסוד האמור לעיל טוענים המבקשים כי טענות התובע בבית הדין לעבודה הן בגדר הודאת בעל דין העומדת בסתירה מוחלטת לנטען בתביעה דנן, כשאין התובע רשאי לחזור בו מהודאתו. עוד נטען, כי הודאת התובע יוצרת כלפיו השתק המונע ממנו לטעון טענות הפוכות בתכלית בהליך הנוכחי, כפי שנפסק בע"א 513/89 אינטרלגו נ' אקסין-ליינס, פ"ד מ"ח (4) 133, בעמ' 194. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי העלאת טענות סותרות מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט וכי הסכם הגישור אשר קיבל תוקף של פסק דין, ולפיו מוותר התובע על כל טענה שיש לו נגד הנתבע בקשר עם כל חברה שהנתבע קשור אליה, הוא בבחינת מעשה בית-דין. 7. התובע השיב כי אין לזקוף לחובתו את שנאמר והוסכם בהליכים בבתי הדין לעבודה, שכן האמור שם התייחס רק לתביעתו למימוש זכויותיו כעובד. התובע מציין, כי העיד בבית הדין האזורי לעבודה, שהוא, ולא הנתבע, הבעלים של אינצנטר, אף כי עדות זו נגדה את האינטרס שלו באותו הליך, ועל יסוד עדות זו נדחתה תביעתו בבית הדין האזורי. התובע מדגיש שוב שאינו טוען לבעלות "מלאה" בחברות אינצנטר וצימדס, אלא ככל שהדבר מתייחס לקרקע במכמורת (במאמר מוסגר יצויין כי טענה זו אינה ברורה ככל שאין היא מבטאת תביעה כספית או תביעה לזכויות בעין בקרקע עצמה, ועל כך בהמשך). התובע כופר בטענה כי הסכם הגישור יצר מעשה בית-דין וטוען שאין האמור בהסכם כולל את הטענות המועלות בתביעה דנן, עליהן כלל לא ידע התובע עת חתם על הסכם הגישור. תשובת התובע לבקשת המבקשים לא נתמכה בתצהיר. 8. המבקשים הגיבו לבקשת התובע. בתגובתם הם מדגישים, כי כפי שעולה מתשובת התובע, חזר בו התובע מהטענה הכלולה בכתב התביעה לפיה הוא הגורם הבלעדי שיכול לחייב את אינצנטר בכל עסקה, והוא מצמצם טענתו רק לעניינים הקשורים לקרקע במכמורת. בכך מודה התובע, לשיטת המבקשים, שאין הוא "השולט" באינצנטר (בניגוד לאמור בכתב התביעה). לפיכך, בכל מקרה, ועל פי שיטתו של התובע עצמו, לא יהא התובע זכאי לסעדים הנתבעים על ידו. המבקשים מפנים ללשון הברורה של הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין, לפיה הויתור על התביעות נגד הנתבע וכל חברה שקשורה עמו הוא גורף, כללי ומקיף, ואינו מצומצם רק לעניינים הקשורים ביחסי עבודה. 9. רק לאחר שב"כ התובע נוכח, במסגרת קדם המשפט מיום 17.5.10, שלא צורף תצהיר לתשובת התובע לבקשה לסילוק על הסף הוגשה על ידו בקשה להתיר לתובע לצרף את תצהירו לתשובה. התצהיר חוזר על האמור בתשובה. המבקשים התנגדו לבקשה זו. נוכח התוצאה אליה הגעתי אין צורך להחליט בבקשה האמורה, שכן לתוצאה ניתן להגיע גם בהנחה שתצהירו של התובע הוגש. דיון והכרעה 10. דין בקשת המבקשים להתקבל, גם בהנחה שיותר לתובע לצרף את תצהירו לתשובתו. מהאמור לעיל עולה בבירור כי טענות התובע בתביעה דנן אינן מתיישבות (בלשון המעטה) עם טענותיו בבית הדין הארצי לעבודה, אלא הן היפוכן ממש. הילוכו של התובע בבתי הדין לעבודה יצר כלפיו השתק שיפוטי המונע ממנו לטעון טענות הסותרות בעליל את שטען בבית הדין. הטענות שנטענו ע"י התובע בהליך קודם גם מהוות הודאת בעל דין, ואין בפי התובע טענה טובה מדוע יותר לו לחזור בו מהודאתו. טיעון המנוגד קוטבית לעמדה שהציג התובע בבית הדין הארצי לעבודה, בכל הנוגע לשאלת היקף זכויותיו של התובע באינצנטר ובצימדס ובכל הנוגע לזכות הנתבע לפעול בשמן של חברות אלה ללא הסכמת התובע, אינו אלא שימוש מובהק לרעה בהליכים. אין לקבל את טענתו המרכזית של התובע, בתשובתו לבקשה, לפיה יש לתחום את הנטען על ידו בהליכים קודמים לסוגיית יחסי העבודה שבינו לבין אינצנטר. טענה זו נסתרת בעליל בהתחשב באופן שבו נטענו טענות התובע בבית הדין הארצי לעבודה, כמפורט לעיל, כאשר הוא הדגיש וטען במפורש שאין לו כל זכות בעלת ערך כלכלי באינצנטר וכי הנתבע שולט בצימדס. מדובר בטיעון רחב וגורף, שלא היה הכרחי לצורך קידום עניינו של התובע באותו ערעור, והוא מבטא אל נכון את עמדת התובע ביחס לטיב זכויותיו באינצנטר ובצימדס. בדומה לכך, הלשון שננקטה בהסכם הגישור, במיוחד כאשר נאמר בו במפורש כי אין לתובע עוד תביעות נגד הנתבע וכל חברה הקשורה עמו לרבות חברות בהן היה התובע דירקטור או בעל זכות חתימה, היא לשון רחבה ביותר. גם אם התובע לא היה מודע אותה עת להסכם המכר, הרי שלשיטתו הוא בוודאי היה מודע לטענות שיש לו בדבר זכויות המגיעות לו בקרקע שבמכמורת. יודגש כי כשנחתם הסכם הגישור הצדדים היו כבר נתונים בסכסוך. נוכח העמדה שביטא התובע בבית הדין הארצי לעבודה, לפיה אין לו זכויות של ממש באינצנטר ובצימדס, ברי כי עניין הזכויות בקרקע במכמורת אינו יכול להתבסס על זכויות שיש לו בחברות הנ"ל, ולפיכך ויתור על כל טענה שיש לתובע כלפי הנתבע בהכרח אינו יכול להיות מיוחס רק לתביעות שעניינן יחסי עבודה. גם אם פסק הדין שנתן תוקף להסכם הגישור לא יצר מעשה בית-דין (שכן הוא לא יצר השתק עילה ונראה כי אין הוא כולל ממצאים שיכולים להקים השתק פלוגתא, מה גם שהנתבע כלל לא היה צד להליך בבית הדין, אלא רק התובע ואינצנטר), הרי שיש בהסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין משום ויתור מוחלט על תביעות התובע כלפי הנתבע ולא ניתן לפרשו בדרך אחרת. מסקנה זו אינה מבוססת רק על לשון ההסכם, אלא שהיא מתחייבת, כאמור לעיל, גם מהעמדה החד משמעית בה נקט התובע בטיעוניו בבית הדין הארצי בדבר העדר זכויותיו באינצנטר ובצימדס, עמדה שכיום התובע מתנער ממנה לחלוטין. העובדה שבעדותו בבית הדין האזורי טען התובע אחרת, אינה אלא עוד עדות לדרך הילוכו הפתלתלה המאופיינת בשינויי גרסה. אלא שהקובע הוא הנטען בבית הדין הארצי, טיעון שהושמע לאחר מתן אותה עדות ובניגוד לה, מה גם שעל יסוד טענות אלה זכה התובע בערעורו שם. לכך אוסיף, שעוד בשלב ניהול ההליך בבית הדין האזורי ביקש התובע לתקן את תביעתו ולהוסיף את הנתבע כנתבע נוסף. גם במסגרת בקשה זו תאר התובע את הנתבע כ"בעל השליטה בחברה/ות בהן הועסק התובע" (לא ברור מה עלה בגורלה של בקשה זו). כלומר, שוב מוצג הנתבע, ולא התובע, כבעל השליטה באינצנטר, בניגוד לנטען עתה. כידוע, אין פסיקה חד משמעית בשאלה אם השתק שיפוטי יכול להיווצר כלפי מי שטיעונו לא נחל הצלחה בהליך הקודם. אלא שבענייננו הטיעון שאותו מבקש התובע לסתור כיום, הוא-הוא הטיעון שעל יסודו הצליח התובע בערעורו בבית הדין לעבודה. בנסיבות אלה לא יכול להיות ספק שנוצר השתק שיפוטי,המונע מהתובע להעלות טענות הסותרות בעליל את שטען בהליך קודם (לעניין ההשתק השיפוטי ראו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(4) 625 (2005)). אין להסכין עם מצב בו בעל דין משנה את טיעוניו, על פי האינטרס אותו הוא רוצה לקדם בכל הליך. 11. במקרה דנן סילוק התביעה על הסף אינו מתחייב רק מכוחה של הדוקטרינה של השתק שיפוטי ומכח הודאת התובע בעובדות הסותרות את טענותיו הנוכחיות, אלא גם מכח הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין. ראינו כי בהסכם זה נקטו הצדדים בלשון רחבה, הרבה מעבר למה שהתחייב לצורך סילוק תביעת התובע למימוש זכויותיו כעובד של אינצנטר. לשם הסדרת תביעה זו וטענות התובע במסגרת היותו עובד של אינצנטר או של הנתבע ו/או כל חברה שבשליטתו, לא היה צורך בהוספת סעיף 5 להסכם (נספח ה' לבקשה דנן) המדבר על כך שלתובע לא תהיינה כל תביעות או טענות כלפי הנתבע או כלפי כל חברה הקשורה עמו בדרך כלשהי, לרבות החברות בהן התובע כיהן כדירקטור או היה מורשה חתימה. ניתן להניח לטובת הנתבע כי ויתור ברור ומלא זה, שנעשה כשהתובע היה מיוצג, היווה את אחד הגורמים שהניעו את אינצנטר ואת הנתבע להתפשר עם התובע באותו הליך. גם אם כל האמור בתצהיר שהתובע מבקש לצרף לתשובתו הוא נכון, אין בכך כדי להתיר לתובע לחזור בו מהסכמה ברורה זו. כאמור, ולדבר חשיבות רבה בעיניי, ויתור גורף זה אינו עומד כשלעצמו, אלא מצטרף לעמדה שהובעה על ידי התובע בטיעוניו בבית הדין הארצי לעבודה, כמפורט בהרחבה לעיל, ולרקע טיעונים אלה לא יכול להיוותר ספק באשר לפרשנות הנכונה של הסכם הגישור. אני מודע לכך כי סילוק התביעה על הסף הוא בגדר צעד קיצוני, היאה רק למקרים חד משמעיים בהם המסקנה הברורה היא שאין לתובענה כל תוחלת. מצאתי כי הצטברות הנתונים במקרה דנן מצדיקה נקיטה בצעד קיצוני זה. 12. מעבר לאמור לעיל אוסיף, כי בכל מקרה דין התביעה היה להיות מסולקת על הסף בתוקף שיקול דעתו של בית המשפט, נוכח ההסכם שבין התובע למירמר שקיבל תוקף של פסק דין חלקי ונוכח אופי טענות התובע ביחס לזכויותיו בחברת אינצנטר. כפי שעולה מתיאור טענותיו של התובע בכתב תביעתו, וכפי שמדגיש התובע פעם אחר פעם, טענותיו לזכויות בחברת אינצנטר מתייחסות רק לזכויות הקשורות לקרקע במכמורת (ראו, למשל, ס' 2 לתצהירו שהתובע מבקש להגיש בתמיכה לתשובתו לבקשה לסילוק על הסף). כלומר, התובע אינו עומד על היותו זכאי להחשב כבעל מניות יחיד באינצנטר לכל דבר ועניין, או כבעל הזכות לחייב את צימדס לכל דבר ועניין. התובע ממקד את טענותיו בזכויות שיש לו בחברת אינצנטר המתייחסות לזכויות אינצנטר בקרקע הנדונה. בנוסף, התובע לא מתנגד עוד לקיומה של העסקה שבין הנתבע ואינצנטר לבין מירמר. הוא אמנם עומד על כך שזכויותיו שלו לא תיפגענה, אך לא בדרך של מניעת מימוש הסכם המכר. זאת ועוד, הבטחת זכויותיו של התובע נעשתה בדרך של קביעת מנגנון למתן הודעה בטרם יועברו כספים לנתבע, כדי שהתובע יוכל לפנות לבית המשפט בתביעה כספית. העולה מכל האמור לעיל, שהסעדים ההצהרתיים להם עותר התובע בתביעתו הם, בהכרח, שלב בדרך לתביעה כספית, שהיא התביעה היחידה שלמעשה עומדת לרשות התובע לאחר שהסכים שלא לטעון לבטלות הסכם המכר, ואין להם נפקות כשהם עומדים כשלעצמם. עתה, כשהתובע הסכים שלא לטעון לבטלות הסכם המכר, וכשהוא מבהיר שזכויותיו באינצנטר מתייחסות רק לזכויות שיש לחברה זו בנכס המקרקעין שבמכמורת, ברור שמימוש זכויותיו אלה יכול להעשות רק בדרך של תביעה כספית. אינני מחווה דעה בשאלה האם כאשר תוגש תביעה כספית על ידי התובע, אם תוגש, יעמדו לנתבע ולאינצנטר טענות הסף שנטענו בהליך דנן. מכל מקום, וזה החשוב לענייננו, על יסוד ההלכה לפיה בית המשפט לא יעניק סעד הצהרתי כאשר ברור שאין בכך כדי לסיים את הסכסוך, דין התביעה דנן, לאחר שהתובע חזר בו מהעתירה העיקרית שהיתה כלולה בה (הצהרה על ביטול הסכם המכר), להיות מסולקת על הסף. הלכה היא, שכאשר קיימת בידי התובע האפשרות לתבוע סעד אופרטיבי, עליו להצביע על אינטרס ממשי שיצדיק את הפניה לבית המשפט בעתירה לסעד הצהרתי גרידא בשלב הראשון (ראו פסה"ד בה"פ (י-ם) 7304/08 (בש"א 5008/08) מדינת ישראל נ' חברת סונול ישראל בע"מ (1.6.09), ואסמכתאות המפורטות שם). הנה כי כן, אף אם לא הייתי מקבל את טענות הנתבע, לא היתה תוחלת לתביעה דנן ודינה היה להיות מסולקת על הסף, שכן אין מדובר במקרה ראוי לפסיקת סעד הצהרתי בלבד. 13. אני פטור מלדון בשאלה האם משמעות קבלת הבקשה לסילוק על הסף תהיה מחיקה או דחיה, שכן המבקשים ביקשו שהתביעה תימחק, ואין מקום להעניק להם סעד מעבר למבוקש על ידם. התביעה נמחקת. התובע ישא בהוצאות הנתבע, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 7,500 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. השתק שיפוטיטענות סותרותהשתק / דיני מניעות