קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר על ניסיון גניבת רכב: 1. בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. 2. המשיב מואשם בכך כי בתאריך 25/10/99, בשעות הערב המאוחרות, התפרץ ביחד עם אחר - קטין - אשר בקשה דומה לגביו מתבררת בפני (ב"ש 610/99) לרכב מסוג "רנו" אשר חנה בהר הצופים. המשיב ניפץ את החלון האחורי של המכונית בעזרת אבן, פתח אותה ונכנס לתוכה עם הקטין. המשיב ניסה להניע את המכונית תוך שהוא שובר את המתנע וקורע את חוטי החשמל, בעוד שהקטין הביט לצדדים על-מנת לשמור שאיש אינו מגיע. כאשר הבחינו המשיב והקטין בשוטרים שהגיעו למקום, ניסו להימלט. כאשר נתפס המשיב על-ידי שוטר, הוא ניסה להתנגד ולתקוף את השוטר. באותו מועד שהה המשיב בישראל שלא כדין. העבירות בהן מואשם המשיב הן פריצה לרכב במטרה לגנבו, עבירה לפי סעיף 413 ו סיפא לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), חבלה במזיד ברכב, עבירה לפי סעיף 413 ה לחוק העונשין, נסיון לגניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413 ב (א) יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, שהייה בישראל שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952- והכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין. 3. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר התקיימותן של ראיות לכאורה להוכחות האישומים הנ"ל. 4. הוא הדין בעילות המעצר במקרה זה, שהן שתיים המצטברות זו לזו: האחת, קיומו של יסוד סביר לחשש הימלטות מאימת הדין, לפי סעיף 21 (א) (1) (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1969- (להלן חוק המעצרים), העולה מניה וביה ממקום מגוריו של המשיב בכפר דורא שליד חברון הנמצא בשטח A, הנתון בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית; השניה, קיומו של יסוד סביר לחשש לבטחון הציבור לפי סעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק המעצרים העולה ממהות העבירות שביצע המשיב לכאורה, אשר הפכו מכת מדינה במקומותינו. 5. כפי שהזכרתי בהחלטתי בב"ש 610/99 בעניינו של הקטין, עיקרו של הדיון התקיים בשאלה אם ניתן להשיג את תכלית המעצר, שהיא, בענייננו, הרחקתו מן החברה של מי שמסוכנותו הוכחה לכאורה, מחד גיסא, והבטחת ניהול ההליך המשפטי בצורה תקינה. מאידך גיסא, בדרך שאיננה מעצר. 6. בב"ש 610/99 החלטתי, לאחר לבטים, להורות על חלופת מעצר ועל שחרור בערובה ובתנאים כפי שפורט שם. שקלתי את האפשרות להורות על שחרור בערובה ובתנאים גם בעניינו של המשיב, ואולם הגעתי לכלל מסקנה כי יש להבחין בין עניינו של המשיב לבין עניינו של הקטין, ואין דין זהה לשניהם. טעמי ההבחנה בין השניים הם כדלקמן: א. המשיב איננו קטין. הוא אמנם צעיר בגילו, אך, כאמור, איננו קטין. ב. חלקו של המשיב בביצוע העבירות היה גדול יותר. המשיב הוא זה שנפץ את שימשת המכונית ועשה פעולות שונות להניעה. המדובר בפעולות הדורשות מיומנות וידיעה מוקדמת. המשיב נהג כמי שיש לו אותה מומחיות בפריצה למכוניות וגניבתן, ולכן הסכנה לציבור הנשקפת ממנו גדולה יותר מאשר בעניינו של הקטין. ג. המשיב תקף את השוטרים וניסה להתנגד למעצרו. התנהגות זו מעידה על תעוזה עבריינית גדולה יותר מזו של הקטין. בנסיבות אלה סברתי, כי לא יהא בחלופת מעצר כפי שנקבעה בעניינו של הקטין כדי לקדם את מטרת המעצר על שתי פניה. 6. בהחלטתי בב"ש 610/99 ראיתי לסמוך את התוצאה אליה הגעתי, בין היתר, על החלטתו של בית המשפט העליון (מפי כב' השופט אילן) בבש"פ 5017/99 חסן סאעדה נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 26/8/99); ואולם, החלטה היא זו חריגה בנוף ההחלטות הניתנות בבית המשפט העליון ובערכאות הנמוכות יותר בעניינים דומים. כך, למשל, בבש"פ 2652/97 שחרור מותנא נ' מדינת ישראל (תק-על 97 (2) 300) נאמר בהקשר זה (מפי כב' השופטת ביניש): "בית משפט זה כבר ציין ברבות מהחלטותיו כי בבחינת חלופת מעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של כוחות הבטחון ומשטרת ישראל. כן ניתן להתחשב בכך שקל יותר לתושב שטחים אלה להמלט ולהתחמק ממשפטו, וקשה יותר להתחקות אחר תנועותיו. (ראו החלטתי בבש"פ 6454/96 מדינת ישראל נ. חוסין אלחלייל (טרם פורסם); החלטת השופטת שטרסרבג-כהן בבש"פ 7767/95 בכרי נ. מדינת ישראל (טרם פורסם)). עם זאת, כבר הבעתי דעתי בעבר כי זוהי נסיבה בעלת משקל רב, אך לא בהכרח מכריע לענין חלופה; מטעם זה יש לבדוק בנוסף לקושי שבניהול המשפט ובהבטחת התייצבותו של הנאשם הנובע ממקום מגוריו, גם את יתר הנסיבות הקשורות הן באופיין של העבירות והן בעבריין (ראו בש"פ 2543/97 מדינת ישראל נ. סאמי עפאלקה (טרם פורסם)). בעניין שלפנינו הצטרפה לעובדת מגוריו של העורר מחוץ לשטח הנתון בתחום האכיפה של רשויות המדינה גם העובדה שהעורר ניסה להמלט כאשר נצטווה על ידי איש משטרה לעצור את הרכב בו נהג ללא רשות. במעמד זה אף החל להמלט בפראות ופגע בג'יפ המשטרתי שניסה לעצרו. בנסיבות אלה, נוכח התנהגותו המסוכנת של העורר, נסיון ההמלטות שלו, וכן בהתחשב באיזור מגוריו, נראה כי אין חלופת מעצר יכולה להשיג את מטרת המעצר (ראו: החלטת השופט טירקל בבש"פ 7561/96 מדינת ישראל נ. פלונים (טרם פורסם)).". (וראה גם החלטתו של כב' השופט אילן בבש"פ 7057/98 אימסעיל עדווי נ' מדינת ישראל (תק-על 98 (3) 819); החלטתה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 4556/98 מדינת ישראל נ' מוחמד חמייס (תק-על 98 (2) 55); החלטתו של כב' השופט קדמי בבש"פ 4757/97 ג'אמל עבד נ' מדינת ישראל (תק-על 97 (3) 533); החלטתה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 7767/95 תייאסיר בכרי נ' מדינת ישראל (תק-על 95 (4) 47) ואחרות, הן של בית המשפט העליון והן של בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום). 7. על יסוד כל האמור לעיל הגעתי למסקנה, כי בעניינו של המשיב האיזון הנכון בין אינטרס הציבור לבין הפגיעה במשיב הנובעת מן המעצר מוביל לכלל מסקנה, כי לא יהא בחלופת מעצר כדי להבטיח את התייצבותו למשפט ואת הימנעותו מלשוב ולבצע עבירות. אשר על כן, אני מחליטה לקבל את הבקשה ולהאריך את מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ 4070/99. גניבת רכברכבביטוח גניבת רכבמעצר