קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניסיון לגניבת רכב - מה העונש: פסק הדין נושא הערעורים: 1. לפנינו שני ערעורים על פסק-דין של בית-משפט השלום בירושלים, אשר בהכרעת-דין מיום 19.4.99 הרשיע את המערער בע"פ 2022/00 (להלן: "המערער") בעבירות הבאות: ניסיון לגניבת רכב, חבלה במזיד ברכב, פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה, החזקת מכשירי פריצה, ניסיון לפריצת רכב ושהייה בישראל שלא כחוק. על כל אלה נגזרו עליו, ביום 29.11.99, שמונה עשר ימי מאסר לריצוי בפועל, שמניינם מיום המעצר; מאסר על-תנאי של 8 חודשים, למשך 3 שנים, לכל עבירה של שליחת יד ברכוש הזולת ומאסר על-תנאי של 3 חודשים, למשך 3 שנים, על עבירות לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב1952-. הערעורים: 2. המערער מלין על הרשעתו בדין ואילו המדינה, המשיבה בע"פ 2022/00, מערערת בערעור מטעמה (ע"פ 2001/00) על קולת העונש. כתב האישום: 3. באישום מס' 1 בכתב האישום ייחסה המאשימה למערער, הנאשם מס' 2 דשם, השתתפות, יחד עם שניים אחרים, בביצוע העבירות שבהן הורשע. האחרים הודו והורשעו על חלקם. לנאשם מס' 3 בכתב האישום יוחסו עבירות רבות נוספות, עליהן הוא נדון ל24- חודשי מאסר בפועל; ואילו הנאשם מס' 1, אשר ביצע את אותן העבירות המיוחסות למערער, נדון ל14- חודשי מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה: 4. לטענת המערער, לא היה מקום להרשיעו בעבירות המיוחסות לו. הטענה הראשונה מתייחסת להוכחת מעורבותו בביצוע העבירות ומודעותו להן. לטענת הסניגור המלומד, אלה לא הוכחו מעבר לכל ספק סביר, כמידת הוודאות הנדרשת בהליך הפלילי. בהקשר לכך מסתמך הסניגור על אמירת בית-משפט קמא, בפתח הכרעת הדין. לאחר שפרט שם את טענות המערער - שלדבריו הסיע את השניים האחרים בכלי רכבו, כשירות בתמורה ומבלי לדעת כלל על מטרתם העבריינית - הוסיף כדלקמן: לא נותר לי אלא לבחון אם התנהגותו של הנאשם בזירת האירועים, כפי שזו ניצפתה בידי שוטרים סמויים שצפו בה (ואת גירסתו לרקע הניצפה על ידיהם) אכן מתיישבים עם גירסתו החפה מכל פשע, או שמא מבססת היא יותר את המסקנה, כי הנאשם ידע גם ידע כי הנסיעה נועדה להבשיל בידי משתתפיה כלי רכב שייגנב על ידם באותו לילה, וכי ריכבו נועד לשמש את החבורה כרכב שירות ומילוט במסגרת מימושה של המטרה הפלילית". (עמ' 48 ש' 26-20) 5. אכן, התנסחות זו אינה מוצלחת, אולם מהמשך האמור בהכרעת הדין, המפורטת והמנומקת היטב, עולה בבירור, כי בית-משפט קמא בחן והעריך את הראיות כפי הנדרש במשפט הפלילי. בסופו של דבר לא נותר בלבו כל ספק, לגבי הוכחת העובדות הנוגעות לחלקו של המערער בביצוע העבירות. גם אנו בחנו את דבריו וקביעותיו ושוכנענו, כי האמירה דלעיל הנה בבחינת פליטת קולמוס בלבד, שאינה מעידה כלל על דרך ניתוח הראיות, מיונן והסקת המסקנות מכוחן. ממסכת הראיות כפי שנפרשה עולה, כי השוטרים הסמויים הבחינו, כל אחד מהם בנפרד, בכלי רכבו של המערער, שבו הסיע את שני האחרים. אין חולק, כי הללו הגיעו למקום לשם ביצוע העבירות בהן הורשעו. צורת החנייה, מהירות הנסיעה ממקום למקום והסימנים שהוחלפו בין הנהג לבין שני האחרים, מלמדים במפורש על זיקה וקשר בין כל חברי הקבוצה, והמערער בכללם, לצורך ביצוע העבירות. מנגד לעדות השוטרים שהתקבלה כאמינה, ראה בית-משפט קמא לקבוע מפורשות, כי גרסת המערער - שטען כי חשב שהם באו לגבות חוב כספי מפלוני - הנה "גירסת בדים שאינה מתיישבת לא עם תנועתם הבלתי פוסקת של הנאשמים האחרים מסביב לריכבו... ולא עם הקשר הרצוף שקיימו עם הנאשם כל אימת שחזרו לרכבו" (עמ' 51 ש' 11-7). בנסיבות אלו לא רכש אמון כלשהו לגרסה זו. קביעת הממצאים העובדתיים והערכת מהימנות הגרסאות מסורה ברגיל לערכאה הדיונית, אשר ראתה ושמעה את העדים. ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בכגון אלה, זולת אם מלפני הערכאה הקודמת נפלה טעות עקרונית בולטת (י' קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני (ספר שני) - הדין בראי הפסיקה, תשנ"ח, 1158 ואילך). לא שוכנענו כלל וכלל, כי ענייננו נופל לחריג האמור. נהפוך הוא, אנו סומכים את שתי ידינו על קביעותיו, המשתלבות היטב עם מארג הראיות, כפי שנפרש בהליך. 6. הסניגור הוסיף וטען, כי נמנעה ממרשו האפשרות להציג לפני בית המשפט מסכת ראיות מלאה, אשר היה בה לשלול את גרסת אחד השוטרים, לגבי האירועים הקשורים לכלי הרכב מסוג "אופל אסקונה". השוטר העיד על סימנים שהוחלפו בין המערער לבין שני האחרים. ואולם, במהלך עדותו הוסיף נתון שלא פורט על-ידו בחקירה, לפיו המערער גם הוציא את ראשו ואת פלג גופו העליון מבעד לחלון המכונית. על-כך השיב המערער, כי החלון מקולקל ולכן פעולה זו כלל אינה אפשרית כלל לביצוע. לפיכך, ביקש לבדוק את כלי הרכב שהוחזק אז בידי המשטרה. בית-משפט קמא דחה בקשה זו ואף ראה את גרסתו כ"כבושה", שכן הטענה הועלתה לראשונה במהלך העדות. דא-עקא, שבנושא זה החמיר עם המערער יתר על המידה, שכן גם גרסת השוטר, בדבר הוצאת פלג הגוף העליון, נזכרה לראשונה בעדות בבית המשפט. ואולם, אפילו אם ננטרל את כל הערות בית המשפט לחובת המערער, בנוגע לגרסה הכבושה, עדיין הונחו די והותר ראיות, להעיד על חלקו של המערער גם באירוע זה, הכרוך בזיקה אחת לכל יתר האירועים הקודמים באותו הערב. יתר-על-כן, גם אם נצא מתוך הנחה שהשוטר טעה בעדותו והדבר באמת בלתי אפשרי, עדיין רחוקה הדרך להסיק מכאן, שאין לקבוע ממצאים מכוחה. כל שכן, כאשר היא משתלבת היטב עם עדויות אחרות, מתוך רצף המעשים. 7. טענה שלישית מטעם ההגנה, סבה על שאלת קיומה של אפשרות פיזית ליצירת קשר עין בין המערער לבין שני האחרים. הסניגור דאז ביקש מהערכאה הקודמת לקיים ביקור במקום, אולם עשה-כן בשלב מאוחר ומבלי שקודם לכן הניח תשתית עובדתית הולמת, להיווכח שבאמת אלה הם פני הדברים. בית משפט אינו צריך לקיים ביקור במקום, כל אימת שטענה כלשהי מופרחת אל חלל האוויר. המבקש יציאה אל זירת האירוע, צריך ראשית לשכנע בתועלת הטמונה בדבר. כאן לא נטען בראיות כי נעשתה בדיקה מטעם ההגנה, שעל יסוד ממצאיה מועלת הטענה. דבר לא מנע מההגנה להוכיח טענתה בדרך זו. מנגד לכך, הרי מכל יתר הראיות שהונחו לפני בית משפט קמא, יכול היה להסיק בנקל למדי, כי כלי הרכב שבו נהג המערער, מסוג טרנספורטר, הנו גבוה יותר בהשוואה לכלי רכב אחרים שחנו במקום. מכאן, שיכול היה להישמר קשר העין, כנובע מעדויות השוטרים. 8. לאור האמור, ובשים לב לעובדה שבכלי הרכב השייך למערער, נמצאו גם כלי פריצה ומכשיר טלפון נישא שנגנב באותו הערב - לא מצאנו טעמים כלשהם, המצדיקים את קבלת הערעור בנושא ההרשעה. לפיכך, אנו דוחים את הערעור בע"פ 2022/00. הערעור על קולת העונש: 9. המדינה מצדה מערערת על קולת העונש. בטענותיה היא מפנה להלכות הקובעות את רמת הענישה בעבריינות רכוש הקשורה לכלי רכב. אכן, לאחר חקיקת סימן ה1 לפרק י"א לחוק העונשין, תשל"ז1977-, בו הוחמרו העונשים הנקובים לצד העבירות הנוגעות לכלי רכב, ראו גם בתי המשפט לנקוט ביד קשה ומחמירה כלפי עבריינים כאלה. העונשים המוטלים על המבצעים, הם עונשי מאסר בפועל לתקופות בלתי מבוטלות. עם זאת, הרי חרף מגמת ההחמרה הברורה, נמנע המחוקק מלהורות על עונשי מינימום בעבירות דנן. לפיכך, לא נכון יהא לדבר על ענישה הנעה במתחם נוקשה של עונש מאסר לתקופה מסוימת. לפני ימים אחדים ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בע"פ 5106/99 אבו ניג'מה נ' מ"י (טרם פורסם, ניתן ביום 2.2.00). שם נדחה שיקול הגמול, כשיקול יחיד הצריך להישקל בנושא. בית המשפט העיר שם (בעמ' 3, סעיף 6), כי: "הקונספציה של תעריף מינימום קבוע לעונש היא שגויה". בהמשך (בעמ' 4 סעיף 7) נאמר: "ענישת עבריינים אינה עניין מכאני. לא ראוי להטיל גזרי דין לפי תעריפים". 10. לפיכך, לא נוכל להיזקק לטענות המדינה, המסתמכות על פסק-דינו של הרכב אחר בבית-משפט זה (ע"פ (י-ם) 1972/98 מ"י נ' אלחדרי, טרם פורסם. ניתן ביום 7.1.99). בפסק הדין הנ"ל נאמר: "בעבירות של נסיון גניבת רכב, יש מקום לגזור, בעקרון, על עבריינים גם אם הם קטינים וגם אם זו להם העבירה הראשונה - עונשי מאסר בפועל שבין 24 ל30- חודש". גישה זו גם אינה מתיישבת עם פסק-דין נוסף של בית המשפט העליון, אשר ניתן בע"פ 172/99 אבו סנינה נ' מ"י (דינים עליון, כרך נו, 71). שם נפסק, בנוגע לביצוע עבירות חמורות יותר, כי לא ניתן להתעלם מגילם הצעיר של העבריינים ומעברם הנקי, ועל-כן הושת עליהם עונש מאסר בפועל של 15 חודש בלבד, חלף 36 חודשי מאסר אשר הוטלו במקור (העבירות שם היו: קבלת חלקי רכב בידיעה שהושגו בעבירה, לפי סעיף 413י לחוק העונשין, ומסחר ברכב או בחלקי רכב גנובים, לפי סעיף 413יא לחוק הנ"ל). 11. בית-משפט קמא הטיל כאמור על המערער, עונש מאסר בפועל של 18 יום בלבד. תקופה זו שווה לימי המעצר שאותם ריצה הלה בשל העבירות בתיק זה. העונש המופלג בקולתו נומק על-ידו באופיו של המערער, אדם נורמטיבי המנהל אורח חיים תקין, עברו כולל עבירות ביטחון מועטות, ללא עבירות רכוש כלשהן, נישואיו למורה, היותו אב לילדה קטנה ועבודתו כפועל בניין. הגם שמקובלת עלינו הגישה, לפיה בשל השיקולים האישיים, אין זה מן הראוי למצות עם המערער את מלוא מידת הדין, עדיין נראה לנו כי העונש שהוטל עליו חורג באופן קיצוני מרמת הענישה ההולמת והראויה. אלה הם פני הדברים, בשים לב לשקלול בין טיבן של העבירות, נסיבות ביצוען והשיקולים האינדבידואליים של בעל הדין דנן. בנימוקי הערכאה הקודמת לא היה כדי לשכנע, מדוע הנסיבות בענייננו הן כה קיצוניות וחריגות, עד שניתן להסתפק בעונש מאסר בפועל כמעט אפסי. כל שכן, כאשר הנאשם מס' 1 בכתב האישום, אשר הודה בביצוע העבירות - אות להפנמת מידת חומרתן - ואשר הורשע בדיוק באותה מסכת אירועים ובאותן העבירות - נדון ל14- חודשי מאסר בפועל. אין אנו מתעלמים מכך שהנאשם מס' 1 נטל חלק מעט פעיל יותר בביצוע העבירות, אולם מנגד לכך ניתן לזקוף לזכותו את ההודאה. 12. בבואו להטיל עונש, שומה על בית המשפט לאזן בין חומרת העבירה ונסיבותיה לבין השיקולים האינדבידואליים. אכן, הענישה במשפטנו היא אישית (ע"פ 433/89 אטיאס נ' מ"י פ"ד מג(4) 170, 175-174), אולם בעבירות חמורות מוקהה האינטרס האמור והדגש מוטה אל עבר האינטרס הכללי של הציבור. כך מקובל בעבירות של מסחר בסמים ובעבירות מין חמורות. כך גם בעבירות דנן. בית משפט קמא הטיל את כל כובד המשקל לטובת האינטרס האישי, ובכך הוזנחו - לטעמנו, שלא כראוי - האינטרסים האחרים. 13. בנסיבות אלו, עת בבסיסם של דברים גם לא מצאנו שוני רב בין המערער לבין הנאשם מס' 1 בכתב האישום, הרי עונשו של המערער אינו יכול לסטות באופן ניכר, משיעור העונש אשר הוטל על חברו. למרות זאת אנו סבורים, כי בשל נימוקי הערכאה הקודמת לגבי ייחודו של המערער לעומת שני האחרים, בשל חלוף הזמן ומכיוון שערכאת הערעור אינה נוהגת למצות בהחמרה את מלוא עומק הדין - ניתן להטיל עליו עונש מאסר בפועל קל יותר. 14. לאור זאת מסקנתנו היא, כי יש לקבל את ערעור המדינה בע"פ 2001/00 ולהטיל על המערער עונש מאסר לריצוי בפועל, לפרק זמן של 9 חודשים. מתקופה זו תנוכה תקופת המעצר, שנמשכה 18 יום. ביתר חלקי גזר הדין לא יחול כל שינוי. התוצאה: 15. הערעור על ההרשעה בע"פ 2022/00 נדחה ואילו הערעור על קולת העונש, בע"פ 2001/00 מתקבל כמפורט לעיל. שאלות משפטיותגניבת רכברכבביטוח גניבת רכב