קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על אי הכרה בתאונת עבודה: 1. ביום 13.2.94, ניתן על ידינו פסק דין הדוחה את תביעתו של התובע להכיר באירוע של נפילה שאירע לו, ביום 31.8.88, כתאונה בעבודה (להלן: "פסה"ד"). 2. על פסה"ד הוגש ערעור, אשר בו פסק ביה"ד הארצי לעבודה, בירושלים בין היתר כדלקמן: " 1. על פי הסכמתם של באי כח הצדדים הענין מוחזר לבית הדין האיזורי בהתאם לנאמר בהודעתו של עו"ד סבר" (ראה דב"ע נה/133- 0 מלכה ניסים נ' המל"ל). בקשנו וקיבלנו את הודעתו האמורה של עו"ד סבר (שנרשמה בפרוטוקול הדיון בדב"ע נה/133- 0 הנ"ל) לאמור: "מוכן בשלב זה, ולאור הטיעונים שהועלו היום, שהטופס הוצא בשנת 92' (גליון 6/92 של קופ"ח) ולאור הרישום בגיליון הרפואי של המערער מ 4.12.84 ע"י ד"ר סיירוס אני מסכים להחזרת הענין לביה"ד האיזורי לצורך שמיעת ראיות לענין הרישומים המתייחסים ליום 4.2.84, וכן למינוי מומחה רפואי אחר לפי הצורך". עפ"י האמור בהודעה הנ"ל זומן ד"ר ניסן נור סירוס לעדות בפנינו, וכן העיד התובע. לאחר ששמענו את העדויות, סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב. יצויין שכל סיכומיו של ב"כ התובע מכוונים כנגד חוות דעת המומחה הרפואי, שמונה ע"י ביה"ד, כאשר לטענתו "המציא" הוא עובדה שלא נקבעה ע"י ביה"ד. נבחן להלן את התשתית הראייתית שבפנינו לאחר השלמת הראיות. 3א. אשר לעדותו של ד"ר סיירוס בחקירה ראשית: ראשית למדנו שהעד זוכר את מה שהעיד מתוך עיון בתיקו הרפואי של התובע (ראה הדיון מיום 26.12.95 להלן מספור העמודים יהיה לפי מספורם בישיבה זו: פ: 1ש: 21; פ: 2ש: 5-12; וכו'). שנית בתחילה ורק מתוך עיון בתיקו הרפואי של התובע מעיד העד שבעיות בעמוד שדירה של התובע באו בשנים 91- 90 (פ: 2ש: 17); אולם בהמשך הוא מעיד שמ- 8.6.86ועד אפריל 89' התובע לא טופל אצלו אלא אצל רופא אחר (פ: 2ש: 25-26) ובביקור אצלו ממרץ 89' כבר נרשמו "כאבי גב חולשה כללית". בהמשך מעיד העד לענין הרישומים בבעיות גב "לפני 88' הוא לא היה בטיפולי ולכן אני לא יודע" (פ: 2ש: 29), ושוב הוא מתבקש לעיין בתיק הרפואי של התובע וממנו תוך עיון בתרופות שקיבל התובע, הוא מגיע למסקנה שלא היה לו טיפול בבעיות גב (פ: 3ש: 3-13). כלומר אם נסכם עדותו, עד כאן, נוכל לקבוע, חד משמעית, שהעד כמעט שאינו זוכר מאומה, אלא כל שיכול להעיד הוא מתוך עיון וקריאה של כרטיסו הרפואי של התובע. יתרה מזו. חלק מעדותו הוא ניתוח רישומים שרשמו רופאים אחרים - ולא הוא עצמו - והוא למד על "בעיותיו" של התובע מהטיפולים שניתנו לו. ב. אשר לענין הרישום מ- 4.12.84: העד מעיד במפורש, שוב עפ"י הכתוב, שבבקור זה של התובע אצלו, שהיה ביקורו הראשון "כתוב שהוא הגיע וסיפר שנפל" (פ: 3ש: 16). בהמשך, מתוך הכתוב, משחזר העד "אני בדקתי אותו כללי. לא ראיתי שום פגיעה גופנית, אני מעיין בדף האחרון בגב התיק. אז שלחתי אותו לבדיקות למה הוא נפל. אולי סחרחורת, או סכרת או דם סמיך, או בגלל עייפות או בגלל עומס עבודה. את זה מבררים עם בדיקות דם. אח"כ הוא נעלם". אם נסכם עדות זו, נוכל לקבוע שהוכחה מפי העד הנפילה שנפל התובע ביום 4.12.84, כאשר העד אינו זוכר ואינו יכול לאבחן סיבותיה (ראה החלופות שהוא מונה) ואבחנה סופית לא נעשתה כיוון שהתובע נעלם. ג. אח"כ, בהמשך החקירה, מנסה בא כח התובע שוב לעסוק בספקולציות ושואל את העד: אם היה בא חולה ומתאר... אם זה היה ... ; אם זה היה נפילה מעץ... ואזי מגיע לשאלת המפתח, שגם היא מסקנה, "מדוע לא רשמת במקרה הזה את מהות הנפילה". והעד משיב "כי לא מצאתי בשום בדיקה גופנית כשעשיתי לו שום סיבה שצריך לשאול אותו לצילום או לדבר אחר ( פ: 4ש: 5-14). איננו מקבלים עדות זו כמהימנה - שהרי אין בה אלא להוכיח שלא נרשמה סיבלת הנפילה. האם מצופה מעד שיעיד שלא נעשתה עבודתו נאמנה כאשר לא רשם את סיבת הנפילה? כל שאלות "האם" הם בבחינת תירוץ בדיעבד למה שלא נרשם מלכתחילה. והרי גם כאשר מספר חולה לרופאו שהוא בא אליו כתוצאה מנפילה, מצפים שהרופא ירשום את "סיפורו" של החולה - מה קדם לאותה נפילה. עצם הענין שהעד, בפנינו, מעלה השערות - שכולן לא נרשמו בתיקו הרפואי של התובע - לאבחנות אפשריות לנפילה, מעיד על כך שכל שהוא יכול להעיד בפנינו, בריחוק של למעלה מ- 11שנים מיום הרישום, היא העובדה שהתובע נשלח לבדיקות דם, לאחר שהתלונן על נפילה ומאז הוא נעלם. 4. כאן נעבור אל חקירתו הנגדית של העד: בה הוא מאשר, פתאום שהתובע אמר "נפלתי במקום העבודה. לא נפילה מתאונת עבודה, יכול להיות עייפות, עומס עבודה, סחרחורת" (פ: 5ש: 4-5). ודוק. בתחילת עדותו בחקירה נגדית בעצם מודה העד שהוא ראה אלפי חולים מאז (פ: 4) ובהמשך שגם מחלות אחרות של התובע לגביהן העיד בחקירה ראשית הוא אינו זוכר (ראה ענין מחלת הסוכר - סוף פ: 5). 5. אם נסכם את עדותו של העד, ד"ר סירוס, נוכל לומר שלא יכול היה הוא לתרום לנו אלא לקרוא את הרישומים בתיקו הרפואי אולם לא יכול היה מזכרונו, להעיד מאומה. התרומות היחידות שניתן ללמוד מעדותו הן: א. הבהרתו, שהדף הראשון בתיקו הרפואי של התובע, בו נרשמת בתמצית, ההיסטוריה הרפואית של החולה - נקרע ולכן הוא עשה שחזור של כל המחלות (פ: 2ש: 7-8). ב. שהתובע הגיע אליו לבקור, ביום 4.12.84והתלונן על נפילה. בעקבות זאת הוא נשלח לבדיקות אולם נעלם. 6. בנוסף לעד נחקר שוב התובע, אשר אישר שהיה אצל העד. בשנת 84', לאחר "שנפלתי וקיבלתי סחרחורת ואמרתי נפלתי" (פ: 7ש: 4). לגבי יתר התאריכים שהוא העיד עליהם בחקירה ראשית לגבי מועד תחילת בעיות גב, אישר, בסופו של דבר התובע, שהוא אינו זוכר אותם (פ: 7ש: 28-29). 7. גם אנו שבנו ועיינו בתיקו הרפואי של התובע ומצאנו צילום מסמך בו נכתב בין היתר: "תאריך הבדיקה: ... 4.12.84" נפילה!?... L.b.p". (המסמך המצולם מסומן על ידינו בי"ד 1). 8. אם נסכם את העדויות נוכל לקבוע שלא זו בלבד שהראיות הנוספות של רופא התובע שהסתמכה רק על ניתוח הרישום בתיקו הרפואי, והתעלמה ממסמך ביה"ד 1; ושל התובע שאינו זוכר מאומה לגבי תאריכים - לא שללו את קביעת המומחה מטעם ביה"ד בדבר נפילה קודמת, אלא להיפך, דווקא בנקודה זו שני העדים מאשרים שהתובע נפל בעבודתו ובתאריך שצויין על ידי המומחה. לפיכך מסקנתו הראשונה של המומחה, שב- 1984 דווח על נפילה וכאב גב תחתון היא מסקנה שהוכחה בפנינו כיוון שבמסמך ביה"ד 1 נרשמה גם אבחנה משוערת של l.b.p הינה כי כן המומחה לא קבע עובדה שלא היתה, אלא הסתמך על ניתוח הרישום והמסמכים בתיקו הרפואי של התובע. בדיוק אותה הסתמכות שהסתמך העד מטעמו של התובע. 9. שנית, וזה העיקר, המומחה קבע נחרצות, וזאת מתוך תחום מיומנותו הרפואי מקצועי גם "הנפילה אירעה באוגוסט 1988. תעודה ראשונה לנפגע מולאה כ- 3שנים לאחר מכן וגם בה האבחנה העיקרית הינה זיהום בדרכי השתן. אילו היתה הנפילה גורמת לפריצת דיסק היתה התמונה ברורה והכאבים חזקים כבר מיד אחרי הנפילה ולא 3- 2 שנים אח"כ" (ההדגשה נוספה). כלומר המומחה, כאמור בחוות דעתו, שולל את הקשר הסיבתי בין הנפילה נשוא דיוננו לבין פריצת הדיסק, מתוך מה שלא נמצא ברישומים הרפואיים והיה צריך שימצא אילו אכן היה קשר בין הנפילה למחלה. 10. בנסיבות אלה ובהמשך לאמור בפסה"ד, אנו שבים וקובעים: משלא הוכח הקשר הסיבתי בין הנפילה נשוא דיוננו לבין מחלתו של התובע בגבו - אלא הוכח שלא נמצאו בו סמוך לאחר יום האירוע סימפטומים אופיינים למחלה זו - התביעה נדחית. 11. על התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך - 750 ש"ח, בתוספת מע"מ, להיום. תאונות נפילהערעורהכרה בתאונת עבודהנפילה בעבודהנפילהתאונת עבודה