קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על חומרת העונש בעבירות מס: א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים שפירא, גרשון וקיסרי) בע"פ 12955-03-11 מיום 28.4.11, בגדרו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה בת"פ 3942-10-08 מיום 9.2.11. הבקשה עניינה, בעיקר, חומרת הענישה בגין עבירות מס. רקע והליכים ב. נגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום אשר ייחסו לו עבירות מרמה שונות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה ועבירות נוספות לפי סעיף 117 לחוק ערך מוסף, תשל"ו-1975, וביניהן: הוצאת חשבונית מס ללא תשלום המס במועד (42 מקרים); הוצאת חשבונית מס מבלי שיהיה זכאי לעשות כן (42 מקרים); אי עשיית המוטל לעניין רישום ועשיית מעשה אחר במטרה להתחמק מתשלום מס (42 מקרים); מסירת דו"חות הכוללים ידיעה כוזבת (5 מקרים); וניהול פנקסי חשבונות בסטייה מהותית מהוראות החוק. המבקש הגיע להסדר טיעון עם המשיבה, לפיו יודה במיוחס לו, יורשע ובטרם ייגזר עונשו יוגש בעניינו תסקיר מבחן, וכך הוה. ג. ביום 9.2.11 נגזר דינו של המבקש. בית המשפט עמד על החומרה שיש לייחס לעבריינות המס, שהפכה זה מכבר למכת מדינה עמה יש להתמודד באמצעות ענישה מרתיעה. הודגש, כי אף שהרקע למעשי המבקש נובע מהסתבכות עסקית - אין ליתן למצוקתו הכלכלית של המבקש משקל לקולה. בית המשפט ציין, כי שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית (התסקירים לא צורפו לבקשה), בנימוק שהמבקש איננו מפנים את ההיבטים הבעייתיים בהתנהגותו; הוזכר כי למבקש עבר של התמכרויות לטיפה המרה, לסמים ולהימורים - וגם אז, כמו היום, נמנע המבקש מהכרה בבעיותיו ומפניה לאפיק טיפולי. נקבע, כי אף שיש ליתן משקל לקולה להודאת המבקש, למאמציו להסרת המחדלים, לשינוי המשמעותי שחולל בחייו ולעובדה שזהו עבורו מאסרו הראשון - אין להכביר בשיקולים אלה, כאשר עסקינן במי ששלח ידו בקופה הציבורית. לפיכך, הושתו על המבקש 18 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה בניגוד לפקודת מס הכנסה או לחוק מס ערך מוסף; וקנס בסך 40,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו.   ד. המבקש הגיש (ביום 7.3.11) ערעור על חומרת עונשו לבית המשפט המחוזי בחיפה. בטרם ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגיש המבקש "בקשה דחופה לתיקון הודעת הערעור ו/או בקשה להוספת ראיה". בבקשה נטען, כי בידי המבקש ראיה חדשה, לפיה העלמת הכנסותיו הסתכמה ב-630,000 ₪ ולא 1,600,000 כפי שנטען על-ידי המשיבה, וכן כי הגיש חלק מן הדו"חות שנטען כי לא הוגשו על ידיו. בפסק דינו מיום 28.4.11 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, וכן את בקשתו להוספת ראיה. נקבע, כי אין מתקיימים התנאים החריגים המצדיקים הוספת ראייה חדשה במסגרת הערעור, בפרט כאשר הראיות האמורות היו בידי המבקש טרם הודאתו במיוחס לו. עוד נאמר, כי אף אם יונח שסכום ההכנסות שהועלמו נמוך יותר - כטענת המבקש - גם אז עונשו איננו חריג בחומרתו ואין מקום להתערב בו, ואדרבה, הוא מקל ביחס להנחיותיו של בית משפט זה. הבקשה ה. בבקשה (מיום 8.5.11) נטען, בין היתר, כי הענישה החמורה שהושתה על המבקש נובעת מגובה סכום ההכנסות שהועלם, ולכן היה מקום לבחינת ראיה המעידה על שגיאה שנפלה בקביעת הסכום. נטען גם, כי גזר דינו של המבקש נגוע בשיקולים זרים, ובראשם החשש שערכאת הערעור תתערב בענישה שהושתה על-ידי הערכאה הדיונית. עוד נטען, כי עונשו חורג לחומרה מהענישה הנוהגת בכגון דא, וכי לא הוענק המשקל הראוי למאמצי המבקש להסיר את מחדליו. לבסוף נטען, כי המלצת שירות המבחן מקורה באי הבנה שנפלה בין השירות למבקש. לבקשה צורפה בקשה לעיכוב ביצוע. דיון והכרעה ו. לאחר העיון לא ראיתי להיעתר לבקשה. אין היא מעלה שאלות בעלות חשיבות ציבורית-משפטית החורגות מעניינו האינדיבידואלי של המבקש, ומכאן שאינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 2978/11 עתאלי נ' מדינת ישראל; רע"פ 4883/07 דרהם נ' מדינת ישראל). בסופו של יום, הבקשה ממוקדת בחומרת עונשו של המבקש (אף הטענה בדבר סכום ההכנסות שהועלמו הועלתה כשיקול בקביעת עונשו של המבקש), והלכה היא כי חומרת העונש, כשלעצמה, אינה מהוה עילה למתן רשות ערעור אלא במקרים של סטיה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת (רע"פ 3008/11 אביטבול נ' מדינת ישראל - להלן עניין אביטבול; רע"פ 2956/10 רום נ' מדינת ישראל). לא מצאתי כי עונשו של המבקש חורג ממתחם הענישה המקובל. ז. גם לגופה אין מקום להיעתר לבקשה. אשר לתוספת הראיות, הכלל הוא כי ראיות מוצגות בפני הערכאה הדיונית, ורק במקרים חריגים תתאפשר הגשת ראיות נוספות בפני ערכאת הערעור: "השיקולים שבהם על בית-המשפט הדן בערעור להתחשב בבואו לדון בשאלה אם יש להתיר קבלתן של ראיות נוספות הם, בעיקר, שלושה אלה: ראשית, אם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת; שנית, האינטרס בדבר השמירה על עקרון סופיות הדיון; שלישית, טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת" (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 296 - השופטת דורנר). בענייננו בחן בית המשפט המחוזי את השיקולים הללו וקבע, כי הראיות שהגשתן מתבקשת היו בידי המבקש בעת שהתנהל ההליך בפני הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי בחן את עונשו של המבקש גם לאור טענתו בדבר סכום ההכנסות שהועלם וקבע, כי אף בנסיבות אלה עונשו איננו חריג בחומרתו. לא מצאתי בקביעות אלה פגם המצדיק את התערבותנו. כפי שנזדמן לי להעיר לאחרונה "המדיניות השיפוטית בכגון דא (עבירות מס - א"ר) צריך שתהא הרתעתית ומעוגנת כשיקול בכורה באינטרס הציבורי" (עניין אביטבול הנזכר). ואכן כפי שקבע בית המשפט המחוזי, גם אם נניח לטובת המבקש כי סכומי ההעלמה נמוכים יותר והוגשו דו"חות בשנת 2007 - עסקינן בסכומים נכבדים שהועלמו לאורך זמן ומצדיקים ענישה מרתיעה; העלמת מס ככלל היא גניבה מכיס הציבור, גם אם הגונב אינו פורץ דלתות אלא לבוש חליפת מחלצות וענוב עניבה. ח. אין להלום את טענות המבקש בדבר השיקולים הזרים שלכאורה עורבו בקביעת גזר דינו, לרבות "חששו" של בית משפט השלום מבית המשפט המחוזי. סעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה קובע, כי "הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו". ט. אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור, וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש יתייצב לריצוי מאסרו במועד ובמקום שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, קרי ביום 15.5.11 בשעה 0900 במזכירות הערעורים בבית המשפט המחוזי. משפט פלילימיסיםעבירות מסערעור