קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רכישת רכב משועבד:   1. ביום 28.11.97 רכשה התובעת מהנתבע, על פי הנטען, רכב מסוג פיאט פונטו מס' רישוי 78-639-19 ( להלן "הרכב" ). באותו מועד, חתם הנתבע על יפוי כח לפיו יפה את כוחה של התובעת לבצע שינוי במרשם כלי רכב במשרד התחבורה. משפנתה התובעת לרשות הדואר לביצוע ההעברה, התברר לה, שעל הרכב רובץ שעבוד לטובת הבנק הבינלאומי הראשון. התובעת פנתה לנתבע להסרת השעבוד, אך פניותיה היו לשווא.   ביום 29.3.00 הגיעו מעקלים מטעם לשכת ההוצאה לפועל לביתה של התובעת ותפסו את הרכב במסגרת גביית חוב אחר שרבץ על הנתבע בתיק הוצל"פ מס' 5-99-29271-02.   ביום 11.4.00 הגישה התובעת תביעה זו, ובה היא עותרת לחייב את הנתבע בתשלום הנזקים שנגרמו לה עקב כך. את תביעתה היא העמידה על סכום גלובלי של 70,000 ₪.   2. הנתבע הכחיש את טענות התובעת וטען להעדר יריבות בינו לבין התובעת. לטענתו, הרכב נמכר לחברה בבעלות אבי התובעת בשם " טלאל עומר בע"מ " ( להלן " חברת עומר " ), בתמורה לעבודות בניה אותן התחייבה האחרונה לבצע עבור חברת "יעקב שפע בע"מ" שבבעלות הנתבע ( להלן " חברת שפע" ). חברת עומר לא עמדה בהתחייבויותיה על פי הנטען וגרמה נזקים כבדים לחברת שפע, על כן אין היא זכאית, לטענת הנתבע, להרשם כבעלים של הרכב או להחזיק בו. הנתבע ביקש מאבי התובעת ( להלן " מר טלאל " ) להחזיר לו את הרכב אולם האחרון התעלם מפניותיו, על פי הנטען.   הנתבע טען עוד כי חברת עומר נקלעה לקשיים כספיים, על כן נרשם הרכב על שם התובעת מתוך מגמה ל"הבריחו" מרכוש החברה, וכי הגשת התביעה על ידי התובעת, הינה למראית עין בלבד ובמטרה לחסום את דרכו של הנתבע מלהעלות את טענותיו כנגד חברת עומר.   3. במהלך הדיון התברר כי הנתבע סילק את החוב נשוא תיק הוצל"פ במסגרתו נתפס הרכב כאמור, והרכב נמכר על ידו לצד שלישי. ראוי לציין כי לא היתה התייחסות מפורשת מטעם מי מהצדדים לשאלה מה עלה בגורלו של השעבוד. 4. דיון :   בפתח הדברים אומר כי מאחורי תביעה זו, כפי שהתברר במהלך הדיון, עומדים יחסים עסקיים סבוכים ועכורים בין הנתבע ואבי התובעת ובין שתי החברות שבבעלותם, שמקורם בעסקאות במיליוני שקלים על פי הנטען, ושבגינם התנהלו הליכים משפטיים שונים בבתי משפט שונים, ובין היתר הליך בוררות, שהיה עומד ותלוי במהלך בירור תביעה זו.   5. ומכאן לתביעה - הנתבע לא הכחיש את קיום השעבוד על הרכב אולם הגנתו הושתתה בעיקר, וכפי שצויין לעיל, על הטענה בדבר העדר יריבות בינו לבין התובעת.   בחנתי את עדויות הצדדים בהקשר זה ואת חומר הראיות שהוגש על ידם, ונחה דעתי כי התובעת הינה הבעלים של הרכב, וכי דין הטענה בדבר העדר יריבות להדחות.   6. התובעת העידה כי הרכב נועד לה ושימש אותה לצורכי נסיעות ללימודים, ועדותה היתה אמינה בעיני.   נוסף על כך, מחומר הראיות הוכח כי הרכב אכן נרכש בסמוך לתחילת שנת הלימודים באוניברסיטה, וכי התובעת החזיקה בו תקופה של כשלוש שנים, עובדה אשר לא נסתרה על ידי הנתבע. כן הוכח כי פוליסת הביטוח של הרכב נערכה על שם התובעת. יפוי כח לצורך העברת הרכב נרשם על שמה כאמור. הפיצוי בגין נזק שנגרם לרכב עקב תאונת דרכים, שולם לידיה, וכי התובעת היא זו שדאגה להעביר את הרכב מבחני רישוי. התובעת גם העידה כי הנתבע התלווה אליה פעמיים לרשות הדואר לצורך העברת הבעלות ברכב על שמה, ועדותה הנ"ל אף היא היתה אמינה בעיני.   אציין בהקשר זה כי הטענה ששמה של התובעת הוסף ביפוי כח על ידי אחר וללא ידיעת הנתבע, לא הוכחה על ידי הנתבע, וזאת בשים לב לעובדה כי יפוי הכח נחתם בפני בא כוחו של הנתבע ( בעניין זה הנני מפנה לעדותו של הנתבע בעמ' 15 ש' 10 ).   העובדות המצויינות לעיל חיזקו בי את הרושם כי התובעת נהגה ברכב מנהג של בעלים, והן לא הופרכו על ידי הנתבע. אף אם הוכח כי נעשה שימוש מזדמן ברכב גם על ידי בני משפחה אחרים של התובעת, לא היה בכך בכדי לסתור את טענת התובעת כי השימוש העיקרי ברכב נעשה על ידה.   7. ומכאן למבחן התמורה - הוכח במהלך הבאת הראיות כי חברת עומר היא זו ששילמה לנתבע את מחיר הרכב בסך של 48,000 ₪, באמצעות צ'יק ( ת/13 ) שקיבלה מחברת יעקב שפע, על חשבון עבודות בפארק השעשועים בנהריה, לפי חשבונית ת/8. צ'יק זה הוסב בחזרה על שם הנתבע ואכן נפרע על ידו בתמורה למחיר הרכב ( ראה סעיף 12 לתצהיר מר טלאל ).   אולם, האם יש בכך בכדי להפוך את חברת עומר לבעלים של הרכב או לגרוע מבעלותה של התובעת ברכב? 8. אין חולק כי בעלות נבחנת על פי מכלול פרמטרים, שהתמורה מהווה מרכיב חשוב בהם. אולם מרכיב זה נבחן לצד סממנים נוספים כגון מבחן השימוש והחזקה, מבחן היעוד, שיש בהם כדי להצביע על בעלות, ואין בתשלום התמורה על ידי מאן דהו בכדי ליצור חזקת בעלות לטובתו.   בענייננו, התובעת העידה כי עבדה בחברת עומר כמזכירה והגישה תלושי שכר המעידים על כך. היא התייחסה בעדותה לאופן ההתחשבנות שהיתה בינה לבין החברה כאשר לעיתים קרובות לא שולמה לה משכורת כדבריה, מתוך ידיעה שהחברה או מר טלאל, מממנים את שכר הלימוד שלה וכן הוצאות נוספות אחרות ובין היתר מחיר הרכב. עדותה הנ"ל לא נסתרה על ידי הנתבע.   אכן לא נעלם מעיני כי בעדותה של התובעת התגלו סתירות פנימיות באשר לתשלום משכורתה על ידי חברת עומר, אך התרשמתי כי הדבר נבע ממאציה של התובעת להוכיח את בעלותה על הרכב ומכל מקום, אין המדובר בסתירות מהותיות שיורדות לשורשו של עניין.   אציין גם כי אף אם הוכח כי תשלום התמורה של הרכב נעשה על ידי חברת עומר ובמימונה האישי של החברה ללא השתתפות התובעת, גם אז לא היה בכך בכדי לשנות את מסקנתי בדבר בעלותה של התובעת ברכב, לאור מבחן השימוש ולאור האמור בסעיף 6 לעיל, וגם לאור העובדה כי לא הובאה ולו בדל ראיה שחברת עומר עשתה שימוש כלשהו ברכב.   9. אשר על כן, ולאור האמור לעיל, הנני דוחה את טענת העדר היריבות בין התובעת לנתבע ואת הטענה שלפיה הגשת התביעה בשמה של התובעת הינה למראית עין בלבד ובמטרה להבריח את רכושה של חברת עומר, וקובעת כי התובעת נהגה ברכב מנהג של בעלים כמתואר בסעיף 6 לעיל, וכי הבעלות האמיתית והממשית ברכב הינה של התובעת.   10. משהגעתי למסקנה הנ"ל מתייתר הצורך לדון במערכת היחסים בין חברת עומר לבין הנתבע וחברת יעקב שפע שבבעלותו, אולם אומר בשולי פסק הדין תחילה, כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת הטענה בדבר קיום ההפרות הנטענות מצד חברת עומר, שנית, כי אין זה מתקבל על הדעת שהנתבע היה משלם סכום כה גדול לנתבע ( לפי חשבונית ת/8 ) בגין עבודות שטרם בוצעו. שלישית, משהוכח כי חברת עומר שילמה את מחיר הרכב במלואו, והפכה להיות הבעלים של הרכב כגירסת הנתבע, היה על הנתבע לנקוט בהליכים חוקיים למימוש זכויותיו מחברת עומר ובין היתר הטלת עיקול על הרכב להבטחת זכויותיו הנ"ל, אך לא לעשות ברכב כבשלו, כפי שנהג במקרה דנן על ידי תפיסתו ומכירתו לצד שלישי. 11. מכל מקום, בין אם הרכב נמכר לתובעת כפי שהוכח, ובין אם הוא נמכר לחברת עומר, אין מחלוקת כי על הרכב רבץ שעבוד שהנתבע ידע עליו ( ראה עדותו בעמ' 14 ש' 17 ) וכי עניין קיומו של השעבוד לא הובא לידיעתה של התובעת בעת ההתקשרות. בכך הפר התובע את החובה שהוטלה עליו מכח סעיף 18 לחוק המכר תשכ"ח - 1968, וכן ביצע עוולה כלפי התובעת על ידי הצגת מצג שווא על פי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש ].   12. התובעת עתרה לחייב את הנתבע לשלם לה את הנזקים שנגרמו לה בעקבות מצג השווא שהוצג בפניה באשר למצבו של הרכב כאמור לעיל, אולם היא לא צירפה כל חוות דעת להערכת מחירו של הרכב, בשים לב לעובדה שהרכב היה בשימושה של התובעת משך כשלוש שנים, וכן לעובדה כי בשנת 1998 הרכב עבר תאונה שהסבה לו נזקים כבדים כפי שמתואר בחוות הדעת ת/5. עצם העובדה שהרכב יצא מחזקתה של התובעת אינה פוטרת אותה מלהגיש הערכה מקצועית כאמור.   התובעת אף לא הגישה הוכחה או אישור מגורם מוסמך בדבר קיום הפסד פרמיית ביטוח ובגין ההוצאות הנוספות הנטענות על ידה, ואין בצירוף פוליסות הביטוח בכדי לצאת ידי חובתה בעניין זה.   13. אף בכתב תביעתה, העמידה התובעת את תביעתה על סכום גלובלי של 70,000 ש"ח מבלי לפרט את העלויות של ראשי הנזק הנתבעים על ידה. סביר להניח כי העניין נבע מהבהילות של הגשת התביעה, ימים ספורים לאחר תפיסת הרכב על ידי אנשי הוצאה לפועל. אולם, גם בהמשך ניהול התביעה, התובעת לא השכילה לבסס את טענותיה לעניין הנזק, בראיות מתאימות.   14. אולם עדותו של הנתבע באה והשלימה את מה שהחסירה התובעת. הנתבע מסר בעדותו כי:   "זכור לי שמכרתי את הרכב ב-30 ומשהו אלף ₪ " ( עמ' 15 ש' 17 לפרוטוקול ).   אין ספק כי הודאתו הנ"ל של הנתבע כאמור, ריפאה את הפגם המהותי שנפל בחלקה של התובעת. על כן, ובהעדר ראיות אחרות, הנני מעמידה את הנזק שנגרם לתובעת עקב מכירת הרכב על סך של 30,000 ₪.     15. לבסוף אציין כי התובעת הוסיפה בכתב יד על גבי כתב התביעה גם את הסעד להחזרת הרכב, אולם טענה זו לא רק שנזנחה בסיכומי הטענות שהוגש על ידה, אלא שהיא הוספה בצורה סתמית, ללא הנחת כל תשתית או ביסוס לה בכתב התביעה, ואף מבלי לדאוג לצרף את הצד השלישי המחזיק ברכב על פי הנטען, כצד נוסף בתביעה.   16. לאור כל האמור לעיל הנני מחליטה לקבל את התביעה באופן חלקי ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 30,000 ₪, וכן אגרת בית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ( 11.4.00 ) ועד התשלום המלא בפועל.   כמו כן הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך של 4,500 ₪ + מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.    רכבשעבודקניית רכב