קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לתשלום חוב לחברה: .1מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (השופטת שושנה אלמגור) מיום .26.3.96לפי פסק דין זה התקבלה תביעתה הכספית של המשיבה מס' 1(להלן: החברה) נגד לב-רן (להלן: לב-רן) לתשלום חובו לחברה. הערעור מוגש גם על החלטת ביניים מיום 14.3.93, בה הטיל בית משפט השלום צו עיקול זמני על תכנית חסכון, ביטוחי חיים וביטוח מנהלים של לב-רן. כן מוגש הערעור על החלטת בית המשפט השלום מיום 11.4.96, בה אושר העיקול הזמני הנ"ל. .2המשיב מס' 2(אבי ברנס) ולב-רן היו מנהליה של החברה המשיבה ובעלי המניות בה בחלקים שווים. השניים היו גם בעלי המניות ומנהליה של חברה נוספת ושותפות נוספת (להלן: חברות "אבישי"). בשנת 1990החליטו השניים לפרק את השותפות העסקית ביניהם, וביום 26.11.90נחתם זיכרון דברים ת/ 5בין השניים, לפיו לב-רן פורש מהחברות ומהשותפות, ואת המניות שהיו בידיו הוא מעביר לברנס. זיכרון הדברים מסדיר עניינים נוספים בין לב-רן לבין ברנס, וכן גם בין לב-רן לחברות "אבישי". .3השאלה העיקרית שעמדה בפני בית משפט קמא ובערעור שלפנינו תוכרע על פי הפרשנות הראויה שיש לתת לסעיף 4לזיכרון הדברים ת/5, שלשונו היא: "אבי ישחרר את לב-רן לאלתר מכל התחייבויותיו והערבויות שניתנו לגורמים אחרים כולל ערבויות אישיות" (ההדגשה אינה במקור). הערכאה הראשונה קבעה כי חובו האישי של לב-רן לחברה אינו בא בגדרו של סעיף 4הנ"ל, מכיוון שהחברה אינה נכללת בגדר הדיבור "גורמים אחרים", והכוונה בביטוי "גורמים אחרים" היא לכל אותם צדדים שלישיים, שאינם הצדדים לזיכרון הדברים, כלומר: שאינם ברנס, לב-רן, החברה המשיבה או כל חברות "אבישי". התוצאה המעשית היא שלב-רן איננו פטור מהתחייבויותיו לחברה, ועליו לשלם לה את החוב הרשום לחובתו בספריה. .4השופטת הנכבדה סמכה את מסקנתה הפרשנית על מספר נתונים שהעיקריים שבהם יפורטו כאן: הנתון הראשון הוא שבהצהרת הון ת/ 1שהגיש לב-רן לרשויות המס ביום 31.12.91הוא מדווח כי, נכון ליום 31.12.90, עמד חובו האישי לחברה בכרטיס החו"ז שלו על סך של 873, 119ש"ח. כל אחד מבעלי הדין הביא רואה חשבון על מנת שיסביר את משמעות הרישום המופיע בהצהרת ההון והיחס בינו לבין הרישומים שבספרי החברה (המשיבה) ומסמכיה. ברור שאין המומחים הללו יכולים להעיד אלא על המשמעות החשבונאית של הרישומים, איש איש לשיטתו. אולם ברור גם זאת שאינם מוסמכים לחוות דעה בדבר המשמעות הראייתית של הרישומים הללו, והאם יש בהם כדי להוות הודאה בקיומו של חוב מצידו של לב- רן כלפי החברה. קביעה זו נתונה בידיה של הערכאה הראשונה, ובדין קבעה כי הכתוב בהצהרת ההון מהווה הודאה לכאורה בעצם קיומו של החוב של לב-רן לחברה. עוד נקבע כי בתשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט השלום לא הייתה ראיה כלשהי שתסתור הודאה זו ותעיד על מחילת החוב הנ"ל על ידי החברה בכל שלב שהוא. הווה אומר: האמור בהצהרת ההון, לגבי חובו של לב-רן לחברה, מהווה הודאת בעל דין מחוץ לכותלי בית המשפט. הודאה זו איננה מהווה ראיה נחרצת (שאין אחריה דבר) לקיומו של החוב, אלא ראיה הניתנת לסתירה. מותר היה ללב -רן להביא ראיה לסתור את הודאתו (הרנון, דיני ראיות חלק שני עמ' 95) אולם הדבר לא נעשה. במהלך הבאת הראיות לא הובאה ראיה לסתור את קיומו של החוב - אם על ידי פירעונו בפועל, או על ידי מחילה או ויתור עליו בדרך כלשהי. תוצאת הדברים היא שבסיום המשפט עומדת ההודאה בעינה מבלי שנסתרה, ובית המשפט היה רשאי להקנות לה את המשקל שהיא ראויה לו במכלול הראייתי. .5אנו סבורים כי בדין הקנה בית משפט השלום משקל ראייתי לאמור בהצהרת ההון של לב-רן, שכן הודאתו של אדם מתקבלת כראיה לחובתו בשל כך שהיא עומדת בניגוד לאינטרס של עצמו. וההנחה הבסיסית היא שאין אדם אומר דברים בניגוד לעניינו, אלא אם כן הוא מאמין בעת האמירה שהם נכונים (קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 662). .6הנתון השני שבית המשפט סמך עליו מתייחס להשוואה בין זיכרון הדברים ת/ 5לבין הטיוטה ת/ 3אשר קדמה לו. בסעיף 24לטיוטה נאמר כי ברנס נוטל על עצמו, החל מיום 31.12.90, את כל החוב האישי של לב-רן כלפי החברות. הדבר יבוצע בדרך של המחאת חיוב, והחברות (כך נאמר בטיוטה) נותנות לכך את הסכמתן; ובדרך זו תמחק יתרת החובה המופיעה בכרטיסי החו"ז של לב-רן בחברות. יתרת חובה זאת תתווסף ביום 31.12.90לכרטיס החו"ז של ברנס בחברות. ברנס סרב לחתום על הנוסח האמור, ואכן אותו סעיף הושמט מזיכרון הדברים ת/ .5הערכאה הראשונה קבעה כי השמטה זו ביטאה את אומד דעתם של הצדדים, ובעיקר את אי-הסכמתו של ברנס ליטול על עצמו את חובו האישי של לב-רן כלפי החברה. בית משפט השלום הסיק כי אי הזכרת כרטיס החו"ז של לב-רן, ואי הזכרת חובו לחברה בזיכרון הדברים ת/ 5מהווה הסדר שלילי, ועל כן חובו של לב-רן לחברה לא הומחה כלל לברנס והוא תלוי ועומד כלפי החברה. .7"הגישה ההשוואתית" שבין שני המסמכים, כפי שעמדנו עליה, איננה מאפשרת לייחס למונח "גורמים אחרים", שבזיכרון הדברים ת/5, את המשמעות הרחבה שמנסה לב-רן לייחס לה. מי שטוען כי מונח זה כולל גם את החברה וגם חברות אחרות מקבוצת "אבישי" מתעלם מהבדלי הנוסח שבין שני המסמכים בנקודה זו ממש, ומנסה להכניס בדלת האחורית את הפרשנות שקרסה בגלל השמטתו הבולטת של הסעיף הקרדינלי מזיכרון הדברים ת/.5 לנו נראה כי משמעות הביטוי "גורמים אחרים" היא: גורמים חיצוניים לבעלי הדין עצמם וגם לחברות שבעלי הדין היו בעלי השליטה בהן. בין הגורמים החיצוניים הללו ניתן למנות למשל: בנקים, ספקים או מלווים שהילוו כספים לחברה, ולב-רן נתן ערבות אישית להחזרתם. לגבי גורמים אלה ייצא לב-רן מופטר מכל חבויותיו, אולם שונים פני הדברים במה שנוגע לחברה המשיבה או לחברה הנימנית על קבוצת "אבישי". חברות אלה אינן באות בגדרו של המונח "גורמים אחרים" ולכן יהיה על לב-רן לפרוע את החוב הרשום כנגדו בספריהן. .8גישתה הפרשנית של הערכאה הראשונה מבוססת על נימוקים סבירים והגיוניים, והיא מביאה בחשבון שיקוליה את המכלול הנסיבתי האופף את העסקה שבין לב-רן לבין ברנס. מותר היה לבית המשפט להשוות בין שני הנוסחים הללו (הטיוטה מול זיכרון הדברים) ולהסיק מסקנות משפטיות מהעדרו של סעיף בסיסי שהופיע בטיוטה אך נשמט ונמחק מזיכרון הדברים ת/ 5שנחתם על ידי הצדדים. גישה זו מקובלת עלינו, ועל כן לא מצאנו מקום להתערב בממצאים ובמסקנות של בית משפט שלום לעניין חיובו של לב-רן בחוב שהיה רשום לחובתו בספריה של החברה. .9נימוק נוסף המחזק את עמדתה של הערכאה הראשונה נמצא בסעיף 3לכתב ההגנה של לב-רן (מוצג 11למוצגי לב-רן). שם נטען כי החברה הייתה צד לאותו ת/5, למרות שאיננה מנויה בין הצדדים החתומים עליו. זוהי "הודאה פורמלית" המוציאה מתחומי המחלוקת את היותה של החברה צד לזיכרון הדברים, אם בכלל הייתה מחלוקת על כך (ע"א 728/81חלבי נ' עיזבון חלבי ואח' פ"ד ל"ז (2) 482ב'-ג'; ע"א 375/84עדן נ' אל פאגורי ואח' פ"ד מ"ב (4) 238ד'-ז'). הודאה זו מרחיבה את בסיס הפרשנות לכיוון עמדתם של המשיבים, ומבהירה כי אכן "גורמים אחרים" הם גורמים שאינם צד לזיכרון הדברים, והם חיצוניים לצדדים החתומים עליו. צד לזיכרון הדברים הזה איננו "גורם אחר" והוא נושא אתו זכויות וחובות מול המתקשרים האחרים. פרשנות אחרת, המתייחסת אל החברה כאל "גורם אחר", איננה סבירה כל עיקר ולכן איננה יכולה להתקבל. .10אנו מאמצים, אם כן, את פרשנותה של הערכאה הראשונה לעניין חובתו של לב-רן לשלם לחברה את החוב הרשום לחובתו בספריה, ופירוש הדבר הוא שברנס איננו נוטל על עצמו את החבות האמורה ואיננו חייב בתשלום חובו של לב-רן לחברה. ומכיוון שכך הדבר אין מקום לחייב את ברנס בהודעת צד שלישי שהוגשה נגדו. אימתי כן היינו יכולים לחייב את ברנס לפי הודעה זו? ברנס היה מחוייב בהשבה אילו ברור היה מתוך פרשנות זיכרון הדברים, כי לב-רן חוייב לשלם לחברה חוב כספי שהיה על ברנס ליטול על עצמו לפי המסמך ת/ .5אולם מכיוון שהגענו למסקנה כי ברנס לא חייב היה לשאת בתשלומו של החוב האמור לחברה, לפי תנאיו של זיכרון הדברים, שוב אין מקום לחייבו בהשבה של הסכומים אשר לב-רן חוייב בתשלומם לחברה. .11וכעת הגענו אל הערעור על החלטות בית המשפט להטיל עיקול זמני על ביטוחי מנהלים של לב-רן ולאשר את העיקולים הזמניים הללו. לטענת לב-רן, עיקולים זמניים אלו ניתנו על ידי בית משפט קמא בניגוד לסעיף 26(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- .1963הוראת הסעיף קובעת בין השאר כי סכומים אשר שולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14לחוק האמור או שולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים - אינם ניתנים לעיקול. לב-רן מוסיף וטוען כי חלק מהסכומים שהופקדו במסגרת ביטוח המנהלים נועדו לתשלום פיצויי פיטורין. אנו דוחים טענה זו מהטעם שלא הוכח כלל כי המדובר בכספים שהופקדו לשם תשלום פיצויי פיטורין. עניין זה היה טעון ראיה ככל עניין עובדתי השנוי במחלוקת, ולב-רן לא הרים את הנטל המוטל עליו. .12סיכומו של דבר: הערעור נדחה ופסק הדין של בית משפט השלום יוסיף לעמוד בעינו, ובכלל זה תישאר על כנה דחיית הודעת צד ג' שהגיש לב-רן נגד ברנס. הערעורים על החלטות הביניים שעניינן הטלת עיקולים זמניים ואישורם-נדחים גם הם. לב-רן ישלם למשיבים במאוחד שכר טרחת עו"ד בסך 500, 7ש"ח בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית צמודה ומצטברת של % 5לשנה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. חוב