בימ"ש הטיל אחריות על המערערת, המועצה האיזורית מטה אשר, שלא פיקחה על איזור הבליל, ולא נקטה בצעדים ליצירת שטח הפרדה שאינו עביר לאש, בינו לבין איזור משקי המשיבים, ובלקחו בחשבון גם את מזג האויר באותו יום, את משב הרוח שליבה את האש והחום הכבד, בימ"ש קמא לא מצא בסיס להטלת אחריות על איגוד הערים על שלא נקט בצעדים למניעת התפשטות האש. התוצאה היא שעל המשיבים 1ו- 2לשאת באחריות למחצית הנזקים שנגרמו למשיבים הנ"ל, ועל המערערת לשפות את המשיבים 1ו- 2בשעור חמישית מכל הסכומים שיהא עליהם לשלם למשיבים 14-4, בעלי המשקים. ההודעה לצד השלישי מס' 2- איגוד ערים - נדחתה, והמשיבים חוייבו לשלם לו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 500, 7שקלים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות בנזיקין לשריפה: הנשיא מ. סלוצקי .1בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט י. כהן) שניתן בת.א. 3320/92בתאריך .23.7.96 .2המשיבים 14- 4הם בעלי משקים במושב אחיהוד, שמשקיהם ניזוקו בשריפה שפרצה ב-17.10.90, והם תובעים מאת המשיבים מס' 1("אחיהוד" - מושב עובדים להתישבות שתופית בע"מ) (להלן: המשיב), ומס' 2(צור שמיר - חברה לבטוח .3ב-17.10.90, בשעות בוקר, פרצה באיזור המזרחי של המושב, ליד מרכז לחלוקת מזון לבהמות (המכונה "הבליל"), שריפה, שהתפשטה לכוון מערב, והזיקה למשקי המשיבים הנ"ל. הסיבה לפרוץ השריפה אינה ברורה. בימ"ש קמא נטה לקבל את דעת חוקר השריפות מטעם איגוד הערים, כי האש פרצה בשל בדל סיגריה דולק שהושלך במקום. הנזק נגרם כתוצאה מהתפשטות האש. בימ"ש קמא דחה את קביעת המומחה מטעם המשיבים, שהאש פרצה בשל הצתה מכוונת. תנאי מזג האויר באותו יום היו חריגים, הן מבחינת מהירות הרוח והן מבחינת החום הכבד ששרר אותו יום (ראה נ/19). תנאים אלה תרמו להתפשטות הדליקה (ראה תאור במכתב נ/29). המשקים שניזוקו מרוחקים ממוקד השריפה. בימ"ש קמא הבחין לענין האחריות בין גורמים שגרמו לפרוץ האש, שאינם ידועים, לבין, גורמים שהיו אחראים למניעת התפשטותה. בימ"ש קמא דחה את טענת ב"כ המערערת כי חוק שירות כבאות, תשי"ט- 1959פטר את המערערת מאחריות למניעת דליקות והתפשטותן, וסיווג את אחריותה כ"אחריות על", המחייבת את המערערת לפקח על כך שיינקטו באמצעים למניעת דליקות, בין אם על ידי הועד המקומי ובין אם על ידה. חובה זו חלה עליה ביתר שאת לאור תיפקודו הלקוי של הועד המקומי. .4בימ"ש הטיל אחריות על המערערת, המועצה האיזורית מטה אשר, שלא פיקחה על איזור הבליל, ולא נקטה בצעדים ליצירת שטח הפרדה שאינו עביר לאש, בינו לבין איזור משקי המשיבים, ובלקחו בחשבון גם את מזג האויר באותו יום, את משב הרוח שליבה את האש והחום הכבד, קבע את שיעור אחריותה של המערערת בשעור של 1/5מסכום הפצויים שישולמו ע"י המשיבים 1ו- 2למשיבים 4-.14 בימ"ש קמא לא מצא בסיס להטלת אחריות על איגוד הערים על שלא נקט בצעדים למניעת התפשטות האש. התוצאה היא שעל המשיבים 1ו- 2לשאת באחריות למחצית הנזקים שנגרמו למשיבים הנ"ל, ועל המערערת לשפות את המשיבים 1ו- 2בשעור חמישית מכל הסכומים שיהא עליהם לשלם למשיבים 14-4, בעלי המשקים. ההודעה לצד השלישי מס' 2- איגוד ערים - נדחתה, והמשיבים חוייבו לשלם לו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 500, 7שקלים. על פסק דין זה הוגש ערעור מטעם המועצה האיזורית מטה אשר בענין חיובה באחריות להתלקחות והתפשטות השריפה, וערעור שכנגד מטעם אחיהוד וצור-שמיר לענין שיעור האחריות שהוטל על המערערת בערעור העיקרי. .5ב"כ המערערים שכנגד מעלה את הטענה המקדמית שאין למערער העיקרי זכות ערעור, הואיל והחלטת בית משפט קמא לענין החבות אינה מסיימת את הדיון. בימ"ש קמא חילק את הדיון בתובענה זו לשאלת החבות תחילה, ולאורה ידון בגובה הפצוי. קביעת החבות לפצוי בפסק דין חלקי על הנזק שנגרם לתובעים משמשת "רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שינתן בתובענה". בקביעת החבות טרם גמר בימ"ש את מלאכתו לגבי התביעה - ד"ר זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהד' שביעית ע' 773-.772 נראה, לכן, כי היה מקום לקבל את הטענה הטרומית ולקבוע שערעור על פס"ד חלקי זה טעון היה רשות ערעור, ומשלא ניתנה הרשות, יש לדחותו. לב"כ המערערת שמורה זכות הערעור על פסק הדין הסופי (ע.א. 226/65יעקב ואליהו ודן בע"מ נ' עזרא, פס"ד יט(3) ע' 571), אלא שב"כ המערערים שכנגד חזר בו מטענתו לענין זה, והרשות לערעור ניתנה בהחלטה מה- 29.6.97שבתיק זה. .6בימ"ש קמא קבע לענין אחריות המערערת כי אחריותה היא "אחריות על" הבאה, לדעתו, לידי בטוי הן בחובתה לפקח על כך שהועד המקומי יבצע את הפעולות הדרושות, והן בחובתה לבצע פעולות שונות מיוזמתה, כפי שבצעה בפועל מעת לעת. גישת המועצה האיזורית כאילו היא פטורה מנקיטת פעולות בדבר מניעת דליקות, יש בה משום הפקרת חיי התושבים שבתחומה, והיא אינה מתקבלת על הדעת. עוד ציין בהמשך, כי "מן הראיות שהובאו לפני עולה שהמועצה האיזורית קבלה חוזרים שונים בנושא מניעת דליקות, ולמצער, חוזרים אלה תוייקו מבלי שנעשתה בהם פעולה ממשית כלשהי, ככל שהדברים אמורים במושב אחיהוד, הרי שנוכח תפקודו הלקוי של הועד המקומי באותה עת, היה על המועצה האיזורית לגלות מעורבות יתר ולסתום מהר ככל האפשר כל חלל שנפער בפעולות הועד המקומי ולבצע כל פעולה שהיה דרוש לבצעה לשם מניעת דליקות ומניעת התפשטותן, ואשר לא בוצעה על ידי הועד המקומי" (ע' 5לפסק הדין). ובין אותם פעולות מנה בית משפט, כפי שצויין, יצירת איזור שאינו עביר אש, שיפריד בין איזור הבליל לאיזור בו ממוקמים משקיהם של המשיבים. .7בפני בית המפשט קמא הובאו ראיות על פעילות המערערת בתחומי המושב, כמו הדברה, ריסוס וניקוש עשביה, ובדיקת תוצאות פעולה זו מטעם המערערת (ראה נ/11). המערערת קיבלה מגורמים שונים כמו ועדת ההיגוי הבין-משרדית להערכות לכיבוי אש ומניעת דליקות, הקק"ל, ארגון המועצות האזוריות, חוזרים ומסמכים שכללו התראות אודות הצורך לנקוט בישובים שבתחום שיפוטה בפעולות מנע למניעת דליקות כמו: כיסוח העשביה ויצירת פסי בידוד, תקינות אמצעי הכיבוי וברזי הכיבוי, ופתוח תודעת הבטיחות נגד אש, ויצירת מנגנון פיקוח מתאים לענין זה. המערערת לא נקטה בצעדים כלשהם ליישום האמור (ראה עדות הקב"ט, מר שטופט, ע' 86לרשומות, ועדות מזכיר המערערת, מר ענבר, על מחדליה בתחום זה - ע' 76לרשומות ומסמכים נ/25, נ/26, נ/27). .8סמכויות וחובות המערערת פורטו בצו המועצות המקומיות (מועצות איזוריות), התשי"ח- 1958(להלן: הצו הנ"ל). בסעיף 63(8) לצו הנ"ל הוסמכה המערערת לאחוז באמצעים, ולחייב תושבים, בעלים, ומחזיקים, שהם יאחזו באמצעים למניעת דליקות ולכבויין. סמכות זהה ניתנה גם למועצה מקומית (ראה צו מועצות מקומיות (א) תשי"א- 1950בסעיף 146(8) וצו מועצות מקומיות (ב) תשי"ג- 1953סעיף 140(1). אין חולקין כי המשיב 1נכלל בתחום שיפוטה של המערערת, והוא מתנהל על ידי ועד מקומי, שגם לו נתונות הסמכויות המפורטות בסעיף 63(8) הנ"ל, בהגבלה שהוא לא רשאי להשתמש בסמכויות אלה, אלא במידה והמועצה אינה משתמשת בהן, וכל עוד שאין בכך סתירה להחלטת המועצה (סעיף 132(א) לצו הנ"ל). מהאמור עולה כי האחריות לנקיטת אמצעים למניעת דליקות, וכיבוין מוטלת בראש וראשונה על המערערת, ורק במידה ולא עמדה בחובה זו, מוקנית לועד המקומי סמכות לפעול במקומה. .9חוק שירותי כבאות לא גרע מאחריות המערערת לנקיטה באמצעים למניעת דליקות וכיבויין. סעיף 2לחוק קובע כי: "רשות כבאות חייבת להבטיח את שירותי הכבאות לכיבוי דלקות בתחומה ולמניעת דלקות או התפשטותן של דלקות לתחומה או מעבר לתחומה וכן להצלת נפש ורכוש". נראה כי האחריות של המערערת היא מקבילה, כל אחת בתחומה, ואין אחריות של האחת מוציאה את זו של האחרת. כך שאין לפטור את המערערת מאחריות לעשות את כל המוטל עליה על פי סמכויותיה שבחוק, במקביל לאחריות של שירותי הכבאות לעשות את המוטל עליהם על פי החוק. משהוכח כי המערערת לא נקטה באמצעי זהירות כלשהם למניעת התלקחות והתפשטות של שריפה, שהיתה מוסמכת וחייבת על פי חוק לנקוט בהם, הרי שדי בכך כדי להוות רשלנות, תהא הסיבה לפרוץ הדליקה אשר תהא. על המערערת הוטלה האחריות לנקיטה באמצעי זהירות, כאמור, ומשלא עשתה דבר בענין, כמו יצירת איזור חיץ, נקיון מקוצים ועשבים, כשהיא מודעת או אמורה להיות מודעת לסיכון הקיים, והתעלמה ממנו - הרי שהתרשלה. יש, לכן, לקבל את עמדת בימ"ש קמא כי המערערת אחראית לנזקי המשיבים בגין אי נקיטת אמצעי מניעה מוקדמים, ואי הכנת אמצעים לכיבוי השריפה לאחר שפרצה (השוה ע.א. 862/80עירית חדרה נ' זוהרי ואח’, פס"ד לז(3) 760ו-ע.א. 615/89נשיא מרדכי נ' עירית גבעתים ואח’, לא פורסם). .10באשר לחלוקת האחריות, הרי שאחד השיקולים שיש לקחתם בחשבון היא סמכותה הסטטוטורית של המערערת לעשות את הדרוש למניעת התפשטות שריפות בתחומה. סמכות זו הטילה על המערערת חובת בצוע ופיקוח, שמילויה או אי מילויה בצורה נאותה עשויה לגרום נזק לנזוק שבתחום שיפוטה. בעניננו, נקבע כי המערערת התרשלה במילוי חובתה זו, והשאלה היא, חלוקת האחריות בינה לבין הגורמים "השותפים" לגרימת הנזק. בימ"ש קמא חייב את המערערת בסך של חמישית, קרי, %20, כמפורט לעיל. לטענת המשיבה 2, שהיא המערערת בערעור שכנגד, יש להטיל את עיקר האחריות על המערערת. אשמתה של המערערת היא בכך שלא דאגה לנקיטת אמצעי בטיחות למניעת התפשטות שריפה ולהתקנת ציוד מתאים לכיבויה. היה עליה לחזות מראש את האפשרות לפרוץ שריפה ולתוצאותיה, בהעדר נקיטת צעדים כאמור. מאידך, אין להתעלם מאחריות המשיב, שהוא המנהל הישיר של המושב ומאשמם התורם של המשיבים לנקוט, כל אחד ביחס למשקו, באמצעי זהירות למניעת התוצאה של שריפה, במידה ותפרוץ. יש גם להתחשב במזג האויר החריג שתרם לליבוי השריפה ולהתפשטותה המהירה. בשקלי את הנסיבות, כאמור, את טענות הצדדים ומידת אשמתה של המערערת בגרימת הנזק, נראה לי שיש לחלק את האחריות כך שעל המערערת יוטל שליש מהאחריות לגרימת הנזק. .11דעתי היא שיש לדחות את הערעור העיקרי ולקבל את הערעור שכנגד, ולהעמיד את חיובה של המערערת לשאת בשליש מחיוב והפצויים שיחוייבו בו המשיבים 1ו-2, ולשפותם בהתאם. הייתי מציע לחייב את המערערת לשלם למשיבים 1ו- 2את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 000, 5שקלים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. סיכומי המשיב 3הוגשו באחור, בלא בקשה להארכת מועד, והמשיבים האחרים הגיש סיכומיהם באחור, וללא קבלת היתר, כך שאני מציע שלא לזכותם בהוצאות ושכ"ט עו"ד. מ. סלוצקי, נשיא אני מסכים. ח. פיזם, שופט אני מסכים. מ. נאמן, שופט שריפהנזיקין