קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול פסק דין לאחר שנתיים / בקשה לביטול פסק דין מחמת מרמה: 1. לפני בקשה להצהיר על בטלותו של פסק דין שניתן ביום 8.7.07 בהסכמת הצדדים לבר"ע 3172/07, חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, המשיבה 1 (להלן: חברת העובדים) מזה, ועיריית בית שמש, המשיבה 2, מזה (להלן פסק הדין). בתצהיר התומך בהמרצת הפתיחה טען מר אביחי איובי, מנכ"ל המבקשת, כי דינו של פסק הדין להתבטל שכן הוא הושג במרמה ותוך הטעיית בית המשפט. רקע עובדתי 2. ואלה עיקרי העובדות הצריכות לענייננו: חברת העובדים היא בעלת זכויות החכירה במקרקעין המצויים ברח' המשלט בבית שמש והידועים כגוש 5209, חלקה 82 (להלן: המקרקעין). על המקרקעין הוקמו מספר מבנים. במועד כלשהו תפסה עיריית בית שמש חזקה במבנים אלה. בשנת 2003 פתחה חברת העובדים בהליך משפטי להצהרה על זכויותיה במקרקעין ולסילוק ידה של עיריית בית שמש מהם (ה"פ 661/03 בבית משפט השלום בירושלים). עיריית בית שמש טענה, כי לנוכח העובדה שבמשך שנים רבות שימשו המבנים כבית ספר תיכון ועיריית בית שמש השקיעה בהם סכומי כסף גדולים ואף בנתה חלק מהם, קיימת לה זכות להמשיך ולהפעיל במבנים בית ספר. במסגרת ההליך האמור, ביום 3.7.03 חתמו חברת העובדים ועיריית בית שמש על הסכם בוררות (להלן: הסכם הבוררות), במסגרתו הסכימו הצדדים להעביר את חילוקי הדעות ביניהם "בכל הנוגע לזכויות השימוש" במקרקעין להליך של בוררות (סעיף 1 להסכם הבוררות). עוד הוסכם, כי "לאחר קביעת שאלת הזכויות במקרקעין, יפסוק הבורר בשאלת גובה דמי השימוש הראויים בגין המקרקעין, וזאת תוך הסתייעות בשמאי מוסכם..." (סעיף 4 להסכם הבוררות). בהסכם הבוררות נקבע גם, כי עיריית בית שמש תסלק את ידה מן המקרקעין עד ליום 1.7.04, אלא אם כן ייחתם הסכם שכירות לפרק זמן נוסף. הבוררת שהוסכם עליה היתה כבוד השופטת (בדימ') דליה קובל, אשר החלה בניהול הבוררות. תוך כדי ניהול הבוררות, ביום 19.8.04, פירסמה חברת העובדים, באמצעות חברת נכסי ההסתדרות (נדל"ן) בע"מ (להלן: חברת נכסי ההסתדרות) הזמנה להציע הצעות לרכישת המקרקעין (מוצג נ/1). המבקשת הגישה הצעה לרכוש את המקרקעין, ובישיבת הוועדה המנהלת מספר 2/2005 שהתקיימה ביום 17.1.05, במשאל טלפוני, הוחלט לקבלה (מוצג נ/4). ביום 11.1.05 (משום מה לפני אישור המכירה) נחתם הסכם בין חברת העובדים והמבקשת למכירת המקרקעין (להלן: ההסכם) (נספח ג' להמרצת הפתיחה). על פי הוראות ההסכם, רכשה המבקשת את זכויות החכירה במקרקעין "כפי שהן ובמצבן דהיום ('AS IS') לרבות מצבו המשפטי והתכנוני..." (סעיף 3.2 להסכם). במסגרת ההסכם הצהירה המבקשת, כי ידוע לה על "קיומה של פלישה במקרקעין ביחס לשטח של כ-300 מ"ר וכי האחריות לפינוי הפולש" מוטלת עליה (סעיף 3.4 להסכם); כי ידוע לה שנדרשת הסכמת מינהל מקרקעי ישראל לצורך העברת הזכויות במקרקעין מחברת העובדים אליה, וכי "במידה וממ"י יסרב לאשר את העברת הזכויות, ולאחר שהצדדים עשו ככל שביכולתם על מנת לקבל אישור על כך, הקונה יהא רשאי להודיע למוכר על ביטול ההסכם, ולא יראו בסירוב המינהל משום הפרת הסכם זה, והקונה לא יהא זכאי לפיצוי כלשהו מהמוכר עקב ביטול ההסכם..." (סעיף 3.6 להסכם); וכי ידוע לה "על הליך הבוררות המתנהל בקשר לזכויות הקנייניות של המוכר בנכס... וכי מכירת הנכס כפופה לפסק הבורר שיינתן וכי לא יהיו לו [לקונה] כל טענות ו/או תביעות כנגד המוכר בענין זה" (סעיף 3.7 להסכם). עוד הצהירה המבקשת, כי "הוא [הקונה] מודע היטב למצב המשפטי הנוגע לזכויותיו הקנייניות של המוכר בנכס, וכי המוכר הודיע לו כי הוא קונה את הנכס במצבו דהיום 'AS IS' והוא מסכים לרכוש את הנכס מתוך הבאת מצב זה במסגרת שיקוליו" (סעיף 3.8 להסכם). 3. ביום 8.9.05 ניתן פסק בוררות (להלן: פסק הבוררות) (נספח ד' להמרצת הפתיחה). על פי האמור בפסק הבוררות, זו התנהלה עד ליום 30.10.04 (מועד הגשת סיכומי התשובה מטעם חברת העובדים), ובמועד זה ביקשו הצדדים שהות לנסות ולהגיע להסדר מוסכם. ביום 27.2.05 הודיעו הצדדים לבוררת כי לא הושגה ביניהם הסכמה. בפסק הבוררות נקבע, כי "זכויות החכירה והשימוש במקרקעין הן של התובעת [חברת העובדים] ולנתבעת [עיריית בית שמש] אין כל זכויות במקרקעין ובכל הבנוי עליהם. על הנתבעת לסלק את ידה מהמקרקעין לרבות מהמבנים שעליהם... תוך תשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש במבנים ובציוד. המסגרת לקביעת דמי השכירות הראויים נקבעה על ידי הצדדים בהודעתם המוסכמת לבית המשפט מכוחה הועבר ההליך לבוררות". הבוררת קבעה, בין היתר, כי לא מצאה ממש בטענות עיריית בית שמש בדבר שכירות או דיירות מוגנת וכי השתתפות בהוצאות החזקה אינה מקימה זכויות קנייניות. אשר לטענת עיריית בית שמש בדבר השקעות כספיות שנעשו במבנים נקבע, כי לא הוצגו מסמכים המאששים טענה זו והיא לא הוכחה. פסק הבוררות אושר במסגרת ה"פ 661/03 (התאריך אינו ברור). 4. בכל הנוגע להשתלשלות העניינים במהלך שנת 2006, וביחס לניהול הליכי הבוררות בפרט, אין לפני נתונים. כל שמצוי בחומר הראיות הוא מכתב מיום 1.9.06 שכתב עו"ד ט' חטר-ישי לבוררת, כבא כוחה של המבקשת, בהמשך להתכתבות קודמת שלא צורפה (נספח א' לתשובת עיריית בית שמש להמרצת הפתיחה). על פי האמור במכתב, רכשה המבקשת את כל זכויותיה של חברת העובדים במקרקעין, לרבות אלה שייקבעו בהליך הבוררות. לאחר שניתן פסק הבוררות שכרה המבקשת את שירותיו של עו"ד ט' חטר-ישי כדי שייצגה במשא ומתן עם עיריית בית שמש "על מנת להגיע עמה להסכמות והבנות" (סעיף 12 למכתב). עיריית בית שמש והמבקשת הגיעו להסכמות בדבר מינויו של שמאי מוסכם לשם קביעת דמי השכירות הראויים (המהנדס י' זרניצקי), במימון המבקשת, והמשך הפעלת בית ספר במקרקעין על ידי עיריית בית שמש. כל אלה בידיעת חברת העובדים, לפי הטענה. עוד נאמר במכתבו של עו"ד חטר-ישי, כי הסכמות אלה - אשר הושגו על ידו כב"כ המבקשת - עוררו את זעמה של חברת העובדים, לנוכח חילוקי דעות חדשים שהתגלעו בינה לבין המבקשת. באופן זה העמידה חברת העובדים את עו"ד ט' חטר-ישי, ששימש כבא כוחה במשך חמש שנים בעשרות תיקים "במרכזו של סכסוך לא לו" (בסעיף 25), ויחסיהם המקצועיים הופסקו. כאמור, אין כל ראיה בדבר השתלשלות העניינים שהביאה לכתיבת מכתבו של עו"ד ט' חטר-ישי, ואין גם כל ראיה למה שאירע לאחר מכן. 5. על פי האמור בתצהיר התשובה שערכה חברת העובדים במענה להמרצת הפתיחה, חל עיכוב במסירת החזקה במקרקעין לידי המבקשת בשל שני טעמים: האחד, המבקשת איחרה בתשלום יתרת התמורה; והשני, עיריית בית שמש סירבה לפנות את המקרקעין ופינתה אותם רק בחודש אוגוסט 2007, לאחר שחברת העובדים נקטה נגדה בהליכים משפטיים לסילוק יד (סעיפים 12-11 לתצהיר התשובה). כמו כן, במסגרת הליכים משפטיים שפתחה עיריית בית שמש בבית משפט השלום לביטול אישור פסק הבוררת הגישה עיריית בית שמש לבית משפט זה בקשה לרשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום, שאיננה מצויה בחומר הראיות (בר"ע 3172/07). ביום 8.7.07 התקיים דיון בבקשה בפני כבוד השופט דרורי, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין (הוא פסק הדין, נספח א' להמרצת הפתיחה). חברת העובדים ועיריית בית שמש הסכימו, בין היתר, כי עיריית בית שמש תוכל להציג בפני הבוררת מסמכים שונים, כמפורט שם, בנוגע להשקעותיה במקרקעין; הבוררת תנהל את השלב הבא של הבוררות ותתייחס גם להשקעות עיריית בית שמש במבנים ומשמעות הדבר לגבי זכותה לקבל החזר השקעה או שווי השקעה; הבוררת תתייחס לדמי השכירות הראויים שעל עיריית בית שמש לשלם לחברת העובדים אשר יהיה ניתן לקזזם מהסכומים המגיעים לעיריה בגין השקעותיה; ייעשה מאמץ לסיים את הליך הבוררות עד סוף 2007 וחברת העובדים לא תפתח תיק הוצאה לפועל ביחס לפינוי העירייה כל עוד הליכי הבוררות מתקיימים, או עד 31.12.07, לפי המוקדם. בין יתר ההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין נאמר גם, בסעיף 6, כי "מאחר ולדברי ב"כ חברת העובדים, הנכס נמכר לתאגיד בשם 'קרן בית דוד בע"מ', אשר ידע על הליכי הבוררות, ולדברי ב"כ חברת העובדים בחוזה המכר עם הקונה האמור הוזכר כי קיימים הליכי הבוררות, מצהירה חברת העובדים כי לא תטען כל טענה לפיה לקונה יש זכויות שרכש בתמורה ובתום לב העולות על זכויות חברת העובדים. כמו כן, מצהירה חברת העובדים כי תדווח על הליכי הבוררות לקונה, מכאן ואילך, כולל ההליכים בתיק זה". עוד יש להזכיר הליך נוסף שהתנהל בבית משפט זה (בש"א 6721/07 (בבר"ע 3172/07)), במסגרתו ביקשה חברת העובדים שיינתן צו מניעה נגד עיריית בית שמש שיאסור עליה להוציא ציוד מן המבנים שבמקרקעין. בתובענה שלפני הוגשו "תגובת המבקשת [חברת העובדים] לתשובת המשיבה [עיריית בית שמש]" לבקשה לצו מניעה (נספח ב' לתשובת עיריית בית שמש להמרצת הפתיחה) ופרוטוקול הדיון מיום 28.8.07, בפני מותב זה, בנוכחותו, בין היתר, של עו"ד ט' חטר-ישי כאחד מבאי כוחה של חברת העובדים (נספח ג' לתשובה). במהלך הדיון הוזכרה גם המבקשת כ"קונה" המעוניינת להפעיל בתי ספר במבנים שבמקרקעין. בסופו של דבר הושגה הסכמה בדבר חלוקת השימוש במבנים שבמקרקעין בין עיריית בית שמש לבין חברת העובדים "או מי מטעמה", תוך אזכור הטענות ההדדיות של הצדדים במסגרת הבוררות, וכן טענתה של עיריית בית שמש כי הסכם המכר בין המבקשת לחברת העובדים איננו תקף, שכן יש בו כדי לסכל זכות סירוב ראשונה הנתונה לעיריית בית שמש כרשות מקומית שהמקרקעין מצויים בתחומה על פי החלטה 1062 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל. עד כאן השתלשלות העניינים כעולה מכתבי הטענות על נספחיהם. טענות הצדדים 6. בתובענה שלפני אשר הוגשה ביום 11.5.09 טוענת המבקשת כי ההסכמות מושא פסק הדין הוסתרו ממנה על ידי חברת העובדים, בניגוד להתחייבותה של חברת העובדים בפרוטוקול הדיון מיום 8.7.07 לעדכן אותה, והן נודעו לה לראשונה רק ביום 29.3.09, במסגרת חלופת מכתבים בין ב"כ המבקשת וב"כ חברת העובדים. לדברי מנכ"ל המבקשת, למקרא פרוטוקול הדיון מיום 8.7.07 אחזה בו תדהמה רבה, "שכן לחברת העובדים, כמי שמכרה לקרן בית דוד את זכויותיה במקרקעין, לא היתה כל זכות ולא כל כוח משפטי לנהל הליכים משפטיים ו/או מגעים כלשהם בנוגע לנכס שכבר מכרה לקרן בית דוד ושאין לה כל זכויות בו" (בסעיף 24 לתצהירו). ביתר פירוט נטען, כי על פי ההסכם זכאית המבקשת לקבל את דמי השכירות הראויים מעיריית בית שמש, ולא חברת העובדים, שכן המבקשת רכשה את זכויותיה של חברת העובדים בכפוף לתוצאות הבוררות. לפיכך, ההסכמות שהושגו בין חברת העובדים לבין עיריית בית שמש במסגרת פסק הדין פוגעות במבקשת "באופן הבוטה והגס ביותר" (בסעיף 28 לתצהיר). המבקשת עותרת לביטולו של פסק הדין בשל כך שהושג במרמה ותוך הטעיית בית המשפט. אציין, כי ביום 20.3.09 פנתה המבקשת לבוררת וביקשה ממנה להפסיק את מהלך הבוררות. ביום 2.4.09 הודיעה הבוררת על התפטרותה (נספח ז' להמרצת הפתיחה). לא למותר להפנות לאמור בסעיפים 36 ו-37 לתצהירו של מר איובי, כי "בקשה זו מתמקדת בביטול פסק הדין שניתן, ותו לא, ועל כן אין זה המקום לפרט את הטענות הנוספות ו/או ההליכים המשפטיים הקודמים שהתנהלו בין קרן בית דוד לבין חברת העובדים, אשר אינם נדרשים לצורכי בקשה זו. יחד עם זאת... ניתן לראות כי לקרן בית דוד טענות רבות כלפי חברת העובדים בגין העוולות והנזקים הרבים שגרמו לה בכל התנהלותה בפרשה זו, אולם אין זה המקום להידרש אליהן כאמור ודברים אלו בוודאי יעלו בהמשך". חברת העובדים מתנגדת לבקשה וטוענת, כי על פי ההסכם הזכות לקבלת דמי השימוש בגין המקרקעין עד למועד מסירת החזקה שייכת לחברת העובדים ולא נמכרה למבקשת. לכן, הסכסוך שבין חברת העובדים ועיריית בית שמש אשר יושב בפסק הדין אינו נוגע אליה. עוד נטען, כי מר איובי נכח בדיון מיום 28.8.07 בבש"א 6721/07 ובמהלכו התייעצו עימו פרקליטי חברת העובדים בנוגע לנושאים שעמדו לדיון. במצב דברים זה תמוהה הטענה כי מר איובי לא ידע על ההליכים שהתנהלו בין עיריית בית שמש לבין חברת העובדים, לרבות במסגרת בר"ע 3172/07. עיריית בית שמש מתנגדת אף היא לבקשה ומזכירה בתגובתה, כי התנאי המתלה שנקבע בהסכם - מתן אישור מינהל מקרקעי ישראל להעברת הזכויות למבקשת - לא התקיים, שכן עיריית בית שמש הפעילה כדין ובמועד את זכות הסירוב הראשונה שהיתה נתונה לה. עיריית בית שמש מציינת, כי חברת העובדים יוצגה בבוררות על ידי עו"ד ט' חטר-ישי, אשר בשלב כלשהו החל לייצג גם את המבקשת, כעולה ממכתבו לבוררת מיום 1.9.06, שהוזכר לעיל. בהליכים למתן צו מניעה שנקטה חברת העובדים בבש"א 6721/07, ככל הנראה עבור המבקשת, יוצגה חברת העובדים, בין היתר, על ידי עו"ד ט' חטר-ישי. עו"ד ט' חטר-ישי אשר, כאמור, ייצג אותה עת גם את המבקשת, ידע על פסק הדין וצירף אותו כנספח לבקשה לצו מניעה. העולה מן האמור הוא, כי המבקשת, לכל הפחות באמצעות בא כוחה, ידעה על פסק הדין בזמן אמת. לכן, בבקשה לביטולו, שלפי האמור בה הוסתר פסק הדין מפניה, יש משום הטעיה של המבקשת את בית המשפט. מדובר אפוא, בבקשה שהוגשה בהעדר נקיון כפיים ובשיהוי, ודי בכך כדי לדחותה. עוד טוענת עיריית בית שמש, כי למבקשת אין כל זכות לבטל פסק דין שלא היתה צד לו, ואם בפיה טענות נגד חברת העובדים באשר לפרשנות ההסכם, עליה לנקוט הליכים ישירים נגדה ולא לערב את עיריית בית שמש בכך. בין עיריית בית שמש לבין חברת העובדים מתנהל הליך בוררות מכוחו של הסכם הבוררות בין השתיים. הליך זה טרם הסתיים, וככל שיש למבקשת זכויות כלפי חברת העובדים, המדובר בזכויות שיהיו לחברת העובדים בתום הליך הבוררות. לסיום נטען, כי "העיריה עומדת על זכותה להמשיך לנהל הליכי בוררות עם המשיבה מס' 1 [חברת העובדים] וזאת מכוח הסכם בוררות שנחתם עימה ומכוח העובדה כי כלפי העיריה אין למבקשת כל זכויות או זכות עמידה" (סעיף 20 לתשובת עיריית בית שמש). עד כאן טענות הצדדים. הראיות 7. בשלב חקירת המצהירים העידה המבקשת את מר גדי אלפסי, שהיה מנכ"ל חברת נכסי ההסתדרות במועד חתימת ההסכם. מר אלפסי התייחס בעדותו לנסיבות עריכת ההסכם ולאומד דעת הצדדים בעת כריתתו. כאשר נשאל למה היתה הכוונה במילים "מכירת הנכס כפופה לפסק הבורר שיינתן", השיב: "אמרנו שהבורר יתן את פסק הדין ומה שהוא יחליט זה מה שקנית. אם העיריה תהיה דייר מוגן, קנית את הנכס עם דייר מוגן, אם הבורר יחליט שלעיריה אין זכויות אז קנית נכס נקי בלי זכויות שיש שם פולש או אדם שאינו מתפנה. קנית את הנכס כפי שהוא, הכל היה אצלך, קיבלת את כל המסמכים" (בעמ' 13, שורות 22-19). ובמקום אחר: "הוא קנה את הנכס עם פסק הבורר. מה שהבורר יחליט - אם יחליט שיש לעיריה זכויות, שהוא יפנה את העיריה וישלם לה או לא ישלם לה - זה בעיה שלו, ולא שלי. אמרתי שאינני מחזיר כסף" (בעמ' 14, שורות 13-11). ובהזדמנות נוספת: "...אני חושב שמכרנו הכל. אינני חושב שכאשר חברה כותבת אז-איז, המצב התכנוני, המצב המשפטי שיש איזשהו פן שלא נמכר. הכל נמכר פרט לסוגיית המינהל שהם הבעלים" (בעמ' 15, שורות 26-23). היינו, מר אלפסי צידד בעדותו בעמדת המבקשת, כי רכשה את המקרקעין עם הליך הבוררות שהתנהל בין חברת העובדים לבין עיריית בית שמש ביחס לזכות השימוש בהם, לרבות הזכות לקבלת דמי שימוש. מר אביחי איובי, מנכ"ל המבקשת, נחקר על תצהירו. לדבריו, המבקשת קנתה "את הכל. אני קניתי את הנכס, קניתי את הבוררות, וכל מה שיוצא מהבוררות הזאת" (בעמ' 32, שורות 4-3). בחקירתו הנגדית אמר, בין היתר, כי "ברור שאינני יכול לבוא בטענות אם פסק הבורר יהיה נגד המוכר, כי זה נגדי כי אני ניהלתי את הבוררות. עם חתימת ההסכם כל ניהול הבוררות עבר אלי" (בעמ' 31, שורות 24-22; עמ' 34, שורות 15-9). מר איובי הסביר, כי ניהל את הבוררות באמצעות עו"ד ט' חטר-ישי: "עו"ד טל חוטר ישי ממשרד חוטר ישי ניהל את הבוררות מטעם חברת העובדים וכאשר קניתי את הנכס הוא המשיך לנהל את הבוררות בשבילי, מטעמי". אשר לדיון בבקשה לצו מניעה בבש"א 6721/07 אמר מר איובי, כי "הוא [עו"ד ט' חוטר-ישי] למעשה ייצג אותי. יש לנו יפוי כוח מחברת העובדים לנהל את הכל. אז הוא עשה את זה בשבילי" (בעמ' 34, שורות 7-6). מר איובי אישר שעו"ד ט' חטר-ישי ידע על פסק הדין (בעמ' 35, שורה 2), ואולם לדבריו הוא - מר איובי - לא ידע על כך. מר איובי אישר גם, כי נכח ביום 28.8.07 בדיון בבקשה לצו מניעה בבש"א 6721/07, אך לא היה "עמוק" בדיון, שכן היה טרוד בענין אחר (פירוק טרמינל 2 בנתב"ג) (בעמ' 35, שורות 13-6). עו"ד דניאל רביץ, היועץ המשפטי של חברת העובדים, חזר בחקירתו על עמדתה של חברת העובדים ביחס לפרשנות ההסכם, לפיה הזכות לקבלת דמי שימוש מעיריית בית שמש לא נמכרה למבקשת. לשיטתו, הכפפת ההסכם לתוצאות פסק הבוררות משמעה קביעת תנאי מתלה. ראיה לכך שהזכות לקבלת דמי שימוש מעיריית בית שמש לא נמכרה למבקשת, רואה הוא בהוראות סעיף 4 להסכם, לפיהן חלק הארי של התמורה ישולם לאחר מתן פסק דין חלוט בבוררות. בלשונו, "אינני מעלה על דעתי שאיש עסקים כמו מר איובי או יהודי בארה"ב שמקים חברה לצורך כזה או אחר בוודאי לא בהתנדבות, יסכים לשלם מליון דולר ולא לקבל כלום. לא עולה על דעתי סיטואציה כזו כי אם פסק הבורר אומר שהעיריה בעלת זכות החכירה בנכס והיא טענה שהרישום במינהל ע"ש חברת העובדים היה בנאמנות עבור העיריה, זאת היתה אחת הטענות שלה, אינני מעלה על דעתי מצב שאם הבוררת היתה קובעת שהנכס שייך לעיריה הוא היה מוציא שקל אחד מכיסו, שלא לדבר על 4 מליון ₪" (בעמ' 44, שורה 29 - עמ' 45, שורה 2). עו"ד רביץ לא זכר אם עידכן את מר איובי, הקונה, בתוכנו של הדיון שהסתיים בפסק הדין, ואולם בדיון שהתקיים לאחר מכן בבקשה לצו מניעה "...הנושא עלה בצורה מאד מפורשת. בנוכחות עו"ד חוטר ישי וגם בנוכחות מר איובי" (בעמ' 46, שרות 27-26). עו"ד רביץ אמר כי לא טיפל בהליכי הבוררות בשלבה השני, לאחר פסק הבוררות, ולכן לא ידע אם המבקשת היתה מעורבת בהליכים אלה. כאשר נשאל אם ידע שעו"ד ט' חטר-ישי ניהל את הבוררות על פי הנחיות המבקשת, השיב בשלילה (בעמ' 47, שורה 27). עוד העיד מר מתתיהו חוטה, מנכ"ל עיריית בית שמש, אשר חזר על טענת עיריית בית שמש כי להסכם אין תוקף, שכן העירייה הפעילה במועד את זכות הסירוב הראשונה שלה ומינהל מקרקעי ישראל לא נתן את הסכמתו להעברת הזכויות במקרקעין למבקשת (בעמ' 54, שורות 11-9). העתירה לביטול פסק הדין 8. כאמור, עתירתה המרכזית של המבקשת היא להצהיר על בטלותו של פסק הדין שלא היתה צד לו. לטענתה, פסק הדין שניתן ביחסים שבין צדדי ג', חברת העובדים ועיריית בית שמש, אינו מביא בחשבון את העובדה שהזכויות במקרקעין, כולל הזכות לקבלת דמי שימוש מעיריית בית שמש, נמכרו למבקשת, ולכן הושג במרמה ותוך הטעיית בית המשפט. משכך, דינו להתבטל. 9. המבקשת - באמצעות מר אביחי איובי - טוענת, כי דבר קיומו של פסק הדין התגלה לה לראשונה רק ביום 28.3.09, והיא מיהרה והגישה את התובענה בסמוך לאחר מכן. דא עקא, מן החומר שלפני עולה כי המבקשת ומר איובי ידעו על פסק הדין (שניתן ביום 8.7.07) בסמוך למועד נתינתו, ולכל המאוחר עם הגשת הבקשה לצו מניעה זמני נגד עיריית בית שמש על ידי חברת העובדים (בש"א 6721/07), שהדיון בה התקיים ביום 28.8.07. מתברר, כי עו"ד ט' חטר-ישי, אשר ייצג את המבקשת באותה עת (וגם את חברת העובדים) ידע על פסק הדין וצירף אותו לבקשה בבש"א 6721/07 אשר הוגשה על ידי חברת העובדים. כמו כן, מר איובי השתתף בדיון שהתקיים ביום 28.8.07 ובאי כוח חברת העובדים, לרבות עו"ד ט' חטר-ישי, נועצו בו באשר לנושאי הדיון. לא למותר לציין, כי הדיון שבו נכח מר איובי התייחס לנושא העברת החזקה בחלק מן המבנים שבמקרקעין לידי חברת העובדים - נושא אשר נדון במסגרת פסק הדין והוסכם לגביו כי חברת העובדים לא תפתח בהליכי הוצאה לפועל לפינוי עיריית בית שמש מן המבנים עד ליום 31.12.07. מדובר, אפוא, בדיון המהווה המשכו של הדיון שהבשיל לכלל ההסכם שבבסיס פסק הדין. הסבריו של מר איובי בעדותו בכל הנוגע לאי ידיעתו על פסק הדין, חרף ידיעת עו"ד ט' חטר-ישי - ב"כ המבקשת, חברו הטוב ויועצו הקרוב (בעמ' 33, שורות 22-28) - וחרף השתתפותו הפעילה בדיון בבקשה לצו מניעה, אינם יכולים להתקבל והם אינם דברי אמת. זאת ועוד. לא ניתן לתת אמון בגרסה בדבר הגילוי מן הזמן האחרון כאשר מדובר בנושא שלמבקשת היה ענין רב בו כמי שטוענת לזכות לקבלת דמי שימוש מעיריית בית שמש. קשה להלום מצב דברים שבו המבקשת, שלטענתה ניהלה הלכה למעשה את הבוררות בשלב השני לאחר שניתן פסק הבוררות ביום 8.9.05, לא ידעה במשך שנתיים על פסק הדין הקובע את אופן המשך ניהול הבוררות, לרבות מתן האפשרות לעיריית בית שמש להוכיח, במסגרת הבוררות, את השקעותיה במקרקעין ולקזזן מדמי השימוש שהיא חבה בהם. מר איובי נחקר בענין זה (בעמ' 36) והסבריו, כי על אף שהתעניין "כל הזמן", "אני ידעתי שזה על האש, כלומר בדיון וצריכים לקבל החלטות" (בשורות 12-11), אינם מחזיקים מים. על יסוד כל האמור יש לקבוע, כי המבקשת ידעה על פסק הדין בזמן אמת, בסמוך למועד נתינתו, ועל אף שבפסק הדין ניתנה לעיריית בית שמש הזדמנות נוספת להוכיח את טענותיה בדבר השקעות במקרקעין, בניגוד לאמור בפסק הבוררות, סברה המבקשת וקיבלה. במילים אחרות, פרק הזמן של כשנתיים שחלף מאז ניתן פסק הדין ועד להגשת התובענה לביטולו, שבו המבקשת לא עוררה כל טענה באשר לתוכנו של פסק הדין, מעיד על כך שהמבקשת בחרה לוותר על טענותיה בנוגע להסכמה אליה הגיעו חברת העובדים ועיריית בית שמש, לפיה ניתנה לעיריית בית שמש אפשרות להוכיח את השקעותיה במקרקעין ולקזזן מדמי השימוש. בהקשר זה יש להזכיר את הפסיקה הקובעת, בקשר עם תביעה לביטול פסק דין חלוט, כי "כאשר חל שיהוי רב בהגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט נוטה הכף לטובת עיקרון סופיות הדיון. לפיכך, הגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט בשיהוי רב עשויה להגביר את הנטל המוטל על הטוען לביטול... במקרה של שיהוי ניתן יהיה לטעון למניעות או להשתק באשר להעלאת הדרישה לביטול פסק דין חלוט ולסלק את התביעה על הסף..." (ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, מיום 25.2.10). דברים אלה יפים גם לענייננו. זאת ועוד. כאמור לעיל, המבקשת עותרת לביטולו של פסק דין שלא היתה צד לו, ואכן "תרופתו של אדם אשר נפגע על ידי פסק דין שניתן במשפט בין שני בעלי דין אחרים היא הגשת תובענה לביטול פסק הדין, במידה שהוא פוגע בו" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 734). "נפגע" פירושו מי שניתן סעד נגדו (למשל, דייר משנה אשר נפגע על ידי צו פינוי שניתן במשפט שהתנהל בין בעל הבית והדייר הראשי (י' זוסמן, שם, בעמ' 805); בעלים של נכס שניתן לגביו צו עיקול (ע"א 355/58 קוגוט נ' מקבל הנכסים הרשמי, פ"ד י"ג 94, 97 (1959)), ודומיהם). באספקלריה זו, ספק רב אם המבקשת היא בגדר "נפגעת" מפסק הדין, שהרי פסק הדין עוסק ביחסים שבין חברת העובדים ועיריית בית שמש במסגרת הבוררות שהמבקשת לא היתה צד לה. גם אם נניח לצורך דיוננו כי המבקשת רכשה גם את הזכות לקבלת דמי שימוש בגין המקרקעין, כטענתה, זכות זו קמה לה לכל היותר כלפי חברת העובדים מכוח ההסכם שביניהן. היינו, נראה כי גם לשיטת המבקשת אין לה זכות ישירה כלפי עיריית בית שמש, אלא זכות לקבל מחברת העובדים את פירות הבוררות שיתקבלו מעיריית בית שמש. במצב דברים זה, המבקשת אינה "נפגעת" מפסק הדין וכל טענותיה שמורות לה כלפי חברת העובדים, בת הפלוגתא הנכונה של המבקשת. ביחסיה עם זו תוכל המבקשת לטעון, למשל, כי בהסכמה שהושגה עם עיריית בית שמש, לפיה תוכל העירייה להוכיח את השקעותיה במבנים ולטעון לקיזוזן מדמי השימוש, פגעה חברת העובדים בזכויותיה של המבקשת וגרמה להקטנת סכום דמי השימוש שתקבל. כלומר, תרופתה של המבקשת, ככל שיש בפסק הדין כדי להשפיע על זכויותיה, איננה בתקיפה ישירה של פסק הדין בבקשה לביטולו בשל כך שהוא פוגע בה, אלא בתביעה מתאימה נגד חברת העובדים. 10. סיכומה של נקודה זו. המבקשת פנתה לבית המשפט לאחר כשנתיים מאז שנודע לה על פסק הדין. שיהוי זה מעיד על השלמתה של המבקשת עם פסק הדין. גם לגופו של ענין, תרופתה של המבקשת איננה בביטול פסק הדין שניתן בין הצדדים להסכם הבוררות ולבוררות, בנוגע לבוררות, אלא בהגשת תביעה נגד חברת העובדים בטענה של הפרת ההסכם או טענה דומה. לפיכך, דינה של התובענה לביטול פסק הדין להידחות, וכך אני מורה. הזכות לקבלת פירות הבוררות 11. כמובא לעיל, בהמרצת הפתיחה הטעימה המבקשת, כי ההליך שנקטה מתמקד בביטול פסק הדין - זאת ותו לא, על אף שלל הטענות שיש לה נגד חברת העובדים שמקומן בהליכים אחרים. למרות הצהרה זו, הקדישה המבקשת טיעון נרחב לשאלה - מיהו בעל הזכות בפירות השלב השני של הבוררות, אשר יצמיח תשלום דמי שימוש בגין המקרקעין; האם זו המבקשת, הטוענת שההסכם הוא מסוג "הכל כלול", או חברת העובדים, אשר טוענת כי שיירה את הזכות לקבלת דמי שימוש עד למסירת החזקה למבקשת, בידיה. אך מובן, כי מדובר בשאלה שצריכה להתלבן ביחסים שבין המבקשת וחברת העובדים, ולעיריית בית שמש אין ענין בה. לכן, סברתי שאין מקום לקבוע מסמרות בסוגיה זו בהליך הנוכחי שנפתח כתובענה לביטול פסק הדין ויש להשאירה לעת מצוא, עת תועלה כשאלה שנויה במחלוקת בהליך הנכון. לאחר מכן, לנוכח הטיעונים הרבים שהושמעו בענין זה, ובמיוחד טענת המבקשת כי בקבלת הכרעה שיפוטית בסוגית הזכות לפירות הבוררות יהא כדי להוציא את עגלת המשא ומתן והנסיונות להגיע לפתרון מוסכם מן הבוץ שהם שקועים בו, סברתי שאוכל לקבוע ממצא בשאלת זהות הזכאי לתשלום דמי השימוש. אציין, כי חברת העובדים לא היתה מעוניינת בהכרעה אגבית בסוגיה זו במסגרת התובענה הנוכחית. ואולם, לאחר בחינת חומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי אין לפני די ראיות שיובילו למסקנה ברורה וחד משמעית בענין זה. אני סבורה, כי קבלת החלטה בנסיבות אלה, כאשר אין מדובר בהכרעה הדרושה במישרין לבירור התובענה לביטול פסק הדין שהגישה המבקשת, תהיה מהלך שגוי שיפגע באורח לא ראוי בצד שעמדתו תידחה. במה דברים אמורים. המבקשת וחברת העובדים סומכות את טענותיהן על לשון ההסכם. שתיהן מפנות להוראות בהסכם לפיהן נרכשים המקרקעין AS IS, במצבם דהיום, ובכפוף לפסק הבוררות, אלא שכל אחת מהן רואה בלשון ההסכם עוגן פרשני לשיטתה. המבקשת לומדת מלשון ההסכם שרכישת המקרקעין כללה גם את מלוא תוצאות הבוררות, לרבות היבטיה הכספיים; ואילו חברת העובדים לומדת מאותה לשון שרכישת המקרקעין התייחסה אך לפן הקנייני של תוצאות הבוררות ולא לזכות לקבלת דמי שימוש ביחס לתקופה שקדמה למסירת החזקה למבקשת. המבקשת מדגישה את הסיכון והסיכוי שבכפיפות לתוצאות הבוררות, לטוב ולרע, וטוענת שחברת העובדים אינה רשאית להתחלק עימה ברווחי הבוררות כפי שלא היתה נדרשת להשתתף עימה בהפסדים. לשיטתה, חברת העובדים נפרדה מן המקרקעין, וכתוצאה מכך מן הבוררות, עם חתימת ההסכם. חברת העובדים גורסת, לעומת זאת, כי מכירת המקרקעין למבקשת הוכפפה לתוצאות הבוררות, במובן זה שהותנתה בתוצאותיה החיוביות של הבוררות ובקביעה שלעיריית בית שמש אין זכויות במקרקעין. ואולם, כפיפות זו לא הצמיחה למבקשת זכות לבוא בנעליה של חברת העובדים ביחס לקבלת דמי שימוש עבור התקופה שקדמה להסכם. 12. דומה, כי התרת המחלוקת הפרשנית שבין המבקשת וחברת העובדים אינה יכולה לבוא רק מתוך עיון בהוראות ההסכם, ואף לא מעיון בעדותו של מר גדי אלפסי בדבר נסיבות עריכתו, אלא גם, ואולי בעיקר, מתוך בחינה של התנהגות הצדדים ביחס להליך הבוררות לאחר חתימת ההסכם. כאמור, ההסכם נערך ביום 11.1.05. לאחר מכן הודיעו הצדדים לבוררת כי לא עלה בידם להגיע להסכמה שתייתר את הכרעתה. פסק הבוררת בשאלת זכויות השימוש במקרקעין ניתן ביום 8.9.05, ולאחר מכן המשיכה הבוררות להתנהל בנוגע לגובה דמי השימוש הראויים בגין המקרקעין, תוך הסתייעות בשמאי מוסכם, כפי שהסכימו חברת העובדים ועיריית בית שמש בסעיף 4 להסכם הבוררות. בענין זה, היינו בשאלה מי ניהל הלכה למעשה את הבוררות בנוגע לגובה דמי השימוש - המבקשת או חברת העובדים - אין לפני ראיות סדורות אלא שברי ראיות, שמכל אחת מהן נובעת מסקנה אחרת. אזכיר את מכתב הבוררת מיום 2.4.09 (נספח ג' להמרצת הפתיחה) החותם במילים: "כל ההתנהלות בתיק זה לאחר מתן פסק הבורר בחלקו הראשון איננה נראית לי, איננה מקובלת עלי ואינני מוכנה להמשיך ולשמש כבוררת בהליך שהפך להליך רב צדדים..."; את מכתבו של עו"ד ט' חטר-ישי מיום 1.9.06 (נספח א' לתשובת עיריית בית שמש) המתעד מחלוקת בין המבקשת לבין חברת העובדים בנוגע לזהות הצד שייצג עו"ד חטר-ישי בעת שלקח חלק בהליכי הבוררות בשלב השני, עד כדי התפטרותו של עו"ד חטר-ישי מייצוג חברת העובדים; את מכתבו של מר גדי אלפסי, מנכ"ל נכסי ההסתדרות, מיום 31.8.06 לראש עיריית בית שמש (מוצג נ/6), התובע ממנו תשלום דמי שימוש לחברת העובדים בסכום של 680,400 דולר; את מכתבה של עו"ד מוריה לנדאו מחברת נכסי ההסתדרות מיום 13.9.06 לב"כ עיריית בית שמש (מוצג נ/7) הכולל דרישה דומה; את ההליכים שהתנהלו בבית משפט זה בקיץ 2007 (בר"ע 3172/07 ובש"א 6721/07) בנוכחות המבקשת, חברת העובדים ועיריית בית שמש, ועוד. נראה, כי בעניינים אלה, היינו בכל הנוגע להתנהגות הצדדים לאחר פסק הבוררת, טרם נאמרה המילה האחרונה. כאמור, להתחקות אחר התנהגות הצדדים להסכם לאחר כריתתו משמעות פרשנית חשובה, בבחינת סופו המעיד על תחילתו, במיוחד בענייננו, מקום שניתוח לשון ההסכם אינו מוביל למסקנות חד משמעיות. התמונה המצטיירת מן המקובץ היא, כי אין בחומר הראיות שלפני די נתונים כדי להוביל למסקנה חד משמעית בדבר זהות הגורם הזכאי לקבלת פרות הבוררות, או דמי השימוש מעיריית בית שמש. כאמור, קיימות אינדיקציות לשתי החלופות הפרשניות, אך אין ראיות מספיקות כדי להגיע למסקנה סופית. אזכיר, כי אין המדובר בשאלה הצריכה במישרין לשם קבלת החלטה בתובענה לביטול פסק הדין והעיסוק בה היה אגב אורחא ובעיקר לבקשת המבקשת. לפיכך החלטתי שלא לקבוע את זהות הגורם שלו שייכים פירות הבוררות בשלב השני ולהותיר שאלה זו, ככל שתמשיך להיות שנויה במחלוקת, להכרעה במסגרת תובענה שבה תידון ותתברר במישרין. סיכום 13. סיכומם של דברים. התביעה נדחית. המבקשת תשלם לכל אחת מן המשיבות שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. מרמהביטול פסק דין