קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לקיום צוואת שכיב מרע: .1זו בקשה לקיום צוואת שכיב מרע של המנוח ז"ל (להלן - המנוח), שנפטר ביום .30.11.83הבקשה הוגשה ביום 5.9.93 ואותה מבקש המתנגד לדחות. להתנגדות הצטרפה גם באת כח היועץ המשפטי לממשלה שטענה, כי הצוואה שקיומה מבוקש, אינה עומדת בדרישות סעיף 23(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965(להלן: החוק), וכי היא לוקה בפגמים הבאים: א. לא ברור אם המנוח ענה להגדרה של "שכיב מרע" או, אם עמד אל מול פני המוות, כפי שטענה המבקשת בבקשתה לצו קיום צוואה סעיף 2(ד). ב. מאז פטירת המנוח חלפו כ- 10שנים ולא הופקד זכרון דברים כנדרש בחוק. ג. לאחר מות המנוח ניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי בירושלים צו המכריז על יורשיו (מוצג נ/2). לאחר שהעלתה את השגותיה, שוחררה ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, לפי בקשתה, מהופעה להמשך הדיונים. .2עובדות שאינן במחלוקת: א. המנוח השאיר אחריו שתי בנות: לאה (להלן - לאה) ושלומית ז"ל (להלן - שלומית). בעזבונו הותיר, בין היתר, דירה בת חדר וחצי בירושלים (להלן - הדירה). ב. ביום 16.2.84ניתן צו על ידי בית הדין הרבני האזורי בירושלים, המכריז על לאה ושלומית כיורשות עזבון המנוח בחלקים שווים (להלן - צו הירושה). ג. שלומית ז"ל נפטרה ביום .7.5.90על פי צו מיום 23.9.90של בית הדין הרבני האזורי באשדוד הוכרזו יורשיה בחלקים כדלהלן: הבעל פניאל (להלן - פניאל) - 7/8(לאחר ששלושת ילדיו הבגירים הסתלקו מחלקם בעזבונה לטובתו). הבת רעות, שהיתה אז קטינה (להלן - רעות) - 1/8(להלן - הצו השני). ד. ביום 22.6.93הגיש פניאל תביעה לבית משפט השלום בירושלים לפירוק השיתוף בדירה, כמי שזכאי לבעלות של 8/7מתוך מחצית זכויותיה של שלומית ז"ל בדירה. ה. ביום 30.6.92נרשמה בפנקסי המקרקעין העברת הזכויות בדירה, על פי צו הירושה, בשם לאה ושלומית. מכאן הבקשה שהוגשה כאמור ביום 3.9.93, שבה הועלתה לראשונה הטענה, כי המנוח השאיר צוואת שכיב מרע, בה ציווה את הדירה למבקשת, שהיא בתה של לאה (להלן עידית). .3טענות הצדדים א. בבקשה נטען כי: (1) המנוח צפה את פני המוות לאור מצב בריאותו, וציווה את הדירה לעידית בנוכחות עדים. (2) דבר רצונו של המנוח היה ידוע לכל המשפחה, למספר חברים וקרובים של בני המשפחה. (3) צו הירושה אחר מות המנוח הושג מתוך הסכמה ברורה בין בנותיו לאה ושלומית, כי הדירה מיועדת לעידית ותירשם בבוא העת בשמה, וזאת כדי שלא לפגוע בסיכוייה לקבל משכנתא. (4) לאחר פטירתה של שלומית ז"ל השיג פניאל את הסכמת שלושת ילדיו הבגירים: יפעת חן, יעלה דגני ואוהד דגני, לוותר על חלקיהם בעזבונה לטובתו. רעות היתה אז קטינה ולפיכך לא הושג ויתור שלה. (5) פניאל היה מודע למערכת היחסים הנ"ל, וכי הדירה אינה בכלל עזבונה של שלומית ז"ל והיא מיועדת לעידית על פי רצון המנוח. בשלב מסויים היה נכון להעביר את חלקו בדירה לעידית, אך שינה את טעמו ופתח בהליכים לפירוק השיתוף בה. ב. בכתב ההתנגדות נטען כי: (1) לא התקיימו התנאים המהותיים לקיום צוואת שכיב מרע וגם לא התנאים הצורניים כנדרש בחוק. (2) בשלב מסויים נאות המתנגד לבוא לקראת עידית, אך בשל מערכת היחסים העכורה שנוצרה בינו לבין משפחת רעיתו ז"ל, ולאחר שהבין כי גם ילדיו "קמו עליו", נסוג וביקש למצות את זכויותיו לפי החוק. (3) שיהוי. .4מספר עדים נשמעו במהלך הדיון. חלקם הגישו תצהירים שעליהם נחקרו ארוכות. הרושם הכללי שקיבלתי הוא, שמדובר במשפחה מסוכסכת קשות, בעיקר על רקע קשריו של פניאל עם אשה זרה בסמוך לפטירתה של שלומית ז"ל. כל נסיונותי להשכין שלום ביניהם, ובעיקר בין פניאל לילדיו, נכשלו. גם ספקות שהבעתי בדבר הכדאיות הכלכלית של ההליכים שהם נוקטים, לאור שוויים של אותם חלקים של הדירה עליהם נסב הסכסוך, לא הועילו. .5לגופו של ענין: א. אפתח בנטל הראיה עליו נאמר: "אם נפל פגם בצורתה של הצוואה, הרי מי שטוען שיש לקיים את הצוואה, עליו הראיה, כי צוואת אמת היא וכי לא נפל פגם מהותי, הפוסל את תקפותה" (ע"א 588/82, ראובני נ' ינאי ואח’, פ"ד לט(2) 721,722). על אחת כמה וכמה נטל הראייה על המבקש להוכיח את עצם קיומה של הצוואה. בעניינו מבוקש קיומה של צוואה אשר כפי שנטען, נערכה בעל-פה. ב. אין מחלוקת שהחוק מכיר בכשרות לצוות בעל-פה בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 23(א) לחוק. דהיינו, בנסיבות בהן המצווה שכיב מרע, או רואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות. ג. השאלה היא, אם נסיבות כאמור לעיל התקיימו בענייננו. לא מצאתי בדברי העדים שהושמעו, בוריאציות שונות, כי במנוח נתקיימו אותן נסיבות המצדיקות להכיר בצוואה בעל פה. עדויותיהן של הגב' ויין עדינה (עמ' 9-6), הגב' דבורה כהן-שטם (עמ' 12-9) והגב' תמר קנטור (עמ' 17-14) מקורן במה שנאמר להם מפי שלומית ז"ל. העד מנוביץ' שביקר את המנוח בביתו סמוך לפטירתו אמר בעדותו, כי המנוח לא טען לפניו כי הוא צופה את פני המוות, ולא רק זאת אלא כאשר רצה ללכת ביקש המנוח ללוותו. מר מנוביץ העיד כי כלל לא ציפה שימות תוך זמן קצר (שם בעמ' 19). באשר לדירה, התברר, כי אינו זוכר במדוייק את דברי המנוח ואינו מצוי במונחים המשפטיים המופיעים בתצהיר שהוגש במקום חקירה ראשית. .3את החזרות הנשנות מפי העדים השונים על כוונות המנוח בחייו בהקשר לדירה או בהקשר ליתר נכדיו, ניתן לפרש, לכל היותר, כהבעת כוונות או משאלות לסייע לכל נכדיו ובין היתר שהדירה תהיה לעידית. מעצם הבעת משאלה זו, מבלי שהתלווה לה אקט מעשי כלשהו ניתן גם להסיק שהמנוח הותיר בידו את השיקול אם לסייע לעידית בדרך זו או אחרת בבוא העת. אינני סבורה שדי בהבעת דעה או כוונה מפי פלוני, אפילו אם היא חוזרת ונשנית - להעניק זכות בנכסיו לאחר, בלא שהתלווה לה אקט מעשי כלשהו להוציא כוונתיו אלה מן הכוח אל הפועל - בין אם לפי ס' 8של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, בין אם לפי חוק המתנה תשכ"ח- 1968(המסתיימת במסירת המתנה), ובין אם לפי הוראות ס' 23לחוק - כדי לחייב אותו או את יורשיו. אינני מתעלמת מן הפסיקה עליה הסתמך ב"כ המבקשת בסיכומיו, אך לא זה המקרה הראוי ליישם אותה, במיוחד לאחר כ- 10שנים מפטירת המנוח. מדברי העדים עלה, כי גם שלומית ז"ל הביעה כוונותיה להעניק את חלקה בעזבון המנוח לעידית, אך גם היא לא עשתה דבר בחייה בכיוון זה. מעבר לאמור לעיל, לא שוכנעתי כי המנוח היה בבחינת "שכיב מרע" או צפה את מותו הקרוב, על מנת לקיים את "צוואתו" כפי שהתבקש, אפילו אתעלם מהליקויים הפורמליים בתוקף סמכותי לפי סעיף 25לחוק, והאסמכתאות עליהן מסתמך ב"כ המבקשת. חוות דעת על מצבו הרפואי של המנוח לא הוגשה. הוגש גליון מחלה (מוצג נ/10) שאותו פירט ב"כ המבקשת בהרחבה בעמ' 13- 14של סיכומיו. הוא מבקש מבית המשפט להסיק על פיו אבחנה אובייקטיבית על היות המנוח שכיב מרע בסמוך לפטירתו. ניתן ממסמך זה ללמוד, לכל היותר, כי המנוח סבל במשך שנים רבות ממחלות קשות ורבות, ובין השאר, ממחלת לב אסכמית, אושפז בבית חולים עקב אוטם חריף בדופן התחתון והקדמי של הלב, וכי ביום 15.10.83אושפז במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים הדסה. לא מתקבל על הדעת שהמנוח שוחרר לביתו על ידי רופאיו "כדי למות בביתו" כפי שנטען. אם אכן צפה את פני מותו, מדוע זה במשך 20ימי שהותו בביתו, עד לפטירתו, לא ערך את אותה צוואה שלפי דברי העדים נחמה ארנסטי, צבי מנוביץ' ועידית, התכוון לערוך (ראה עמ' 21- 20לסיכומי המבקשת). יתרה מזאת, הוגשה בקשה להכריז על ירושתו. מפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני (מוצג נ/4) עולה כי דבר קיומה של צוואה כלשהי - לא עלה שם (ראה גם מוצג נ/8). לא מיותר להזכיר, כי מופיע בו גם שמו של צבי מנוביץ' שהצהיר כעד בבית הדין הרבני כי לא שמע על קיומה של צוואה כלשהי (מוצג נ/4). מכאן שהמבקשת לא עברה אפילו את הסף להוכיח, כי מדובר בצוואה שאותה ראוי לקיים כעבור כ- 10שנים מפטירת המנוח. תמוה בעיני גם הרישום המאוחר של צו הירושה בפנקסי המקרקעין בשם לאה ושלומית לאור גירסתה של לאה ממנה מתבקשת לכאורה מסקנה כי לא היתה זכאית לכך מלכתחילה. אם במישור המוסרי עסקינן, ומי שנפל בחלקו חלק מהדירה סבור כי ראוי להעבירה לעידית, איני רואה מניעה שיעביר את חלקיו, כדרך כל עסקה, בין בתמורה ובין ללא תמורה. הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המתנגד ובשכ"ט עו"ד בסך 000, 5ש"ח + מע"מ. צוואהירושההתנגדות לצוואה