קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה במשפחה שכולה - שירות בתי הסוהר: השופט מ. סלוצקי, סגן נשיא .1בפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק משפחות חילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י- 1950(להלן: החוק הנ"ל) שניתנה בתיק ע.מ.ח. 6/90בתאריך .15.9.92 .2המנוח X ז"ל (להלן: המנוח), יליד 1.2.1944, נפטר ב- 21.6.89כתוצאה מאוטם בשריר הלב. המנוח שרת בשירות סדיר בצה"ל מה- 7.11.60ועד ל-1.5.63, והשתחרר בפרופיל רפואי .97הוא המשיך לשרת במשמר הגבול משך של כ- 5שנים וב- 9.5.76הצטרף לשירות בתי הסוהר ושרת בו עד לפטירתו בביתו ביום ה-21.6.89, משך של כ- 13שנים. המנוח שרת כסוהר בבית הסוהר בג'נין באגף הסגור הבטחוני שהוא בית סוהר קשה והשירות בו רצוף סיכונים ורווי מתח רב ומתמיד. המערערת, שהיא אלמנתו של המנוח, תובעת הכרה במשפחתה כמשפחה שכולה על פי החוק הנ"ל. תביעתה נדחתה ב- 13.2.90על ידי קצין התגמולים מהטעם שלפי מסמכים וחוות דעת רפואית מה- 19.1.90"אין קשר בין תנאי שירותו" של המנוח ז"ל בשירות בתי הסוהר "לבין מותו". על החלטה זו הוגש ערעור בפני ועדת הערעורים, שהגיעה ו"לא בנקל" למסקנה כי מאזן ההסתברות לענין קיום הקשר הסיבתי הנ"ל אינו נוטה לטובת המערערת וכי הקשר הסיבתי לא הוכח באופן משכנע, ולכן דחתה את הערעור. .3החוק הנ"ל בסעיף 1מגדיר: "חייל שנספה במערכה: ו"נספה" - פרושו - חייל או חייל משוחרר שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה שאירעו בתקופת שירותו עקב שירותו "החוק דן איפוא בשלושה גורמי נכות נפרדים שהם חבלה, מחלה והחמרתמחלה שמשמעותם אינה חופפת.בשנת תשל"ו- 1976נתוסף לחוק הנ"ל סעיף 2ב' הקובע כי "לענין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירוע בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו, זולת אם הוכח היפוכו של דבר". (בע"א 751/78פס"ד לד(1) 740הביע בית משפט את תמיהתו על השארת סעיף 2 לחוק המקורי הדן ב"מחלות בשירות בחזקת מחלה עקב שירות" על כנה והניח כי הטעם לכך הוא שכחה ושגגה של המחוקק, אלא שמצב זה טרם בא על תקונו). אין מחלוקת שבעניננו חל סעיף 2ב' לחוק הנ"ל, כשסיבת מות המנוח הוא מחלה, שירות בתי הסוהר הוכרז כשירות צבאי לצורך חוק זה. .4על פי סעיף 2ב' מוטלת על קצין התגמולים , כפי שנפסק ב-ע.א. 751/78 הנ"ל בע' 1741: "חובת הראיה שהמחלה, שכתוצאתה מת המנוח, נגרמה שלא עקב השירות, ושאם לא יצא ידי חובה זו, יש לראות את המנוח כאילו מת עקב השירות". ב-ע.א. 1008/91פס"ד מה(3) 431בע' 432ו-ז' נאמר לגבי סעיף 2ב' כי "המחוקק יצר חזקת מות עקב השירות הניתנת לסתירה. סתירה זו יכל שעולה ממכלול הראיות הבאות לפני הרשות, הועדה או בית המשפט, לפי הענין, ואין ללמוד מנסוחו של סעיף 2ב' הנ"ל כי סתירת החזקה חייבת לנבוע מראיות המובאות לפני הועדה או לפני בית המשפט על ידי קצין התגמולים בלבד". משהוכח כי המנוח נפטר כתוצאה ממחלה שאירעה בתקופת שירותו, יש לראותו כמי שמת עקב השירות זולת אם הוכח הפוכו של דבר. השאלה שעמדה בפני ועדת הערעור היתה לכן, אם נסתרה חזקה זו בראיות שהובאו בפני בית משפט אם לאו. סעיף 2ב' לחוק הנ"ל שינה את הכלל הבסיסי לפיו המבקש להכיר בו כנכה לפי החוק חייב להוכיח כי מחלתו נגרמה בעת שירותו הצבאי ועקב שירותו (ראה ע"א 472/89פס"ד מה(5) ע' 203בע' 210ה). .5העובדות הנוספות הן הבאות: המנוח עבד בכלא ג'נין מה- 9.5.76ועד לפטירתו ב-21.6.89, כזקיף באגף 5שהוא אגף סגור ובטחוני מירבי, שמוחזקים בו אסירים בטחוניים אלימים, תוקפניים ובעיתיים בכלאם הסגורים משך 23שעות ביממה, והם מסוכנים לעצמם ולזולתם. עבודת המנוח אופינה במגע יום-יומי עם האסירים במשמרות יום ולילה, וחייבה ערנות רבה ובלתי פוסקת והיתה כרוכה במתח רב. עבודה זו גורמת לשחיקה רבה. המנוח נפטר מהתקף לב עת ששהה בביתו. המנוח סיים את משמרתו ב- 19.6.92שעה 12.00לאחר שישורת במשמרת של 48שעות או משמרת של 72שעות רצופות, כטענת ב"כ המערערת, ולקה באוטם ב- 21.6.92שעה 02.00, כעבור כיומיים. נעיר כי לפי הרשום ביומנים ומאשורו של קצין הרווחה גוש צפון, כלאי אודי שלום, עולה כי משך המשמרת האחרונה היה 48שעות. .6מפרטיכל ועדה רפואית פנימית של שירות בתי הסוהר עולה כי מאז שנת 1986סבל המנוח מתופעה של עצבנות, יתר מתח, אי שקט בבית, שהתבטאו בהתנהגות בלתי הולמת כלפי בני משפחתו של הרמת ידים, התפרצות זעם ומריבות חוזרות. משהתדרדר המצב, הופנה לתחנה לבריאות הנפש וטופל בענין זה.ד"ר רוגין, שהעיד מטעם המערער, סווג בחות דעתו את מקרהו של המנוח כ"מקרה קלסי של מתח מתמיד (permanent stress) כתוצאה מעבודתו בבית הסוהר והתפתחות מחלות כגון יתר לחץ דם לא יציב, דיסטוניה נוירוגטטיבית, דפיקות לב, סכרת, הפרעות נפשיות ולבסוף אוטם חד בשריר הלב". לדעתו קיים קשר ישיר בין עבודתו הקשה והתפתחות האוטם שגרמה למותו. בחוות דעתו הנוספת מפנה ד"ר רוגין למאמרים של קרדיולוגים מפורסמים בדבר השפעת ה- ,stressהמתח המתמיד על התפתחות אוטם שריר ליבו שגרם למותו. המנוח סבל מסכרת קלה ומיתר לחץ דם, המהווים גורם סיכון למחלת הטרשת הכלילית שהיא הרקע לאוטם שריר הלב. ד"ר אלדר, מומחה מטעם המשיבה, קבע כי המנוח חלה במחלת טרשת כלילית שהיא מחלה קונסטיטוציונלית כתוצאה מגורמי סיכון של סכרת, יתר לחץ דם וטריגליצרידים. לדעתו, דחק ומתח נפשי כרוני אינו מוכר כגורם סיכון למחלה זו. מומחה זה הסתמך על חות דתעו של פרופ' פרנקל מאפריל 1989, התומך במסקנתו. פרופ' פרנקל קובע כי רק דחק טראומתי חריג יכול לשמש כמאיץ לאירוע לב חריף כגון אוטם שריר הלב, העשוי להסתיים במוות פתאומי. האוטם, כבמקרה שלנו, צריך להיות בסמיכות זמנים לאירוע החריג. בדיעה אחרונה זו תומך גם ד"ר תמרי, שאמד את טווח הזמן בין האירוע החריג והופעת הואטם לכ- 12שעות, והוכח כי האוטם במקרה זה אירע כעבור יומיים מתום שירותו ויציאתו להפסקה שבין המשמרות. .7הועדה לא היתה מוכנה לסמוך על עדותו של ד"ר רוגין מטעם המערער וקבעה כי הקשר הסיבתי "לא הוכח באופן משכנע". הועדה התיחסה לחוות דעתו של רופא זה בלא לפרט למה התכונה בדבריה על "נפוי" שקולים מחד ו"העדפות" שיקולים מאידך, ו"התמקדות מסיבית בנקודה אחת, בלא להתיחס לנקודה אחרת". מוטב היה אילו פרטה את דבריה הכלליים הנ"ל בהתיחסות ענינית וברורה לתוכן חוות דעתו של מומחה זה. על כל פנים, מבלי להתעלם מחות הדעת שהוגשה מטעם המשיב על חוסר הקשר הסיבתי, עדיין "מוטלת על קצין התגמולים החובה להוכיח שהמחלה לא נגרמה עקב השירות, וחוששני שאמנם אין הוא יכול לצאת ידי חובת ראיה שלילית זו אלא על ידי שיוכיח חיובית שהמחלה נגרמה על ידי גורם מסוג אחר". לפי סעיף 2ב' "די בעובדה שהמנוח מת ממחלה "שאירעה" בתקופת שירותו כדי לזכות בטובות ההנאה על פי החוק, כל עוד לא הוכיח קצין התגמולים את חוסר הקשר הסיבתי בראיות חותכות..." - ע.א. .751/78הנ"ל בע' .744 ההוכחה הנדרשת מקצין התגמולים היא לפי המידה הרגילה במשפט אזרחי, היינו שמאזן ההסתברות יטה לטובת גרסתו יותר מאשר לגרסה הנוגעת. מהחלטת הועדה עולה כי מאזן ההסתברות נוטה לטובת גרסת המשיב ואינו שקול (ראה גם ע.א. 1008/91פס"ד מה(3) ע' 431בע' 435ב', ע.א. 182/86פס"ד מב(2) ע' 821). .8במקרה שלפנינו קבלה הועדה, שדחתה את חוות דעתו של ד"ר רוגין, את דעת הרופאים מטעם המשיבה, כי דחק נפשי כרוני אינו מהווה לפי הדעה המקובלת גורם סיכון להתפתחותו של אוטם שריר הלב אלא אם מדובר בדחק טראומטי שעשוי לשמש כזרז למחלת האוטם, שאירע בסמיכות זמנים לקרות אותו דחק. בעניננו לא הוכח דחק חריג שכזה. בהארכת המשמרת ל- 72שעות, בהנחה שכך היו פני הדברים, אין לראות אירוע חריג העשוי לגרום לאוטם. מהם שהאוטם נגרם כעבור 36שעות, שהוא מעבר לטווח הזמן שבו ניתן לקשור אירוע חריג לאוטם שריר הלב. .9המסקנה המתבקשת היא שעלה בידי המשיב להפריך את החזקה האמורה בסעיף 2ב' ולהוכיח כי מחלת האוטם שגרמה לפטירתו, שאירעה בתקופת שירותו, לא נגרמה עקב שירותו. הצעתי היא לדחות את הערעור ומאחר והמדובר באלמנת איש שירות, אני נמנע מחיוב בהוצאות ושכר טרחה וכל צד ישא בהוצאותיו. אני מסכים לתוצאה לאיה הגיע חברי סגן הנשיא מ. סלוצקי. השופטת ב. גילאור: אני מסכימה לאמור בפסק דינו של חברי כב' ס. הנשיא השופט סלוצקי, וברצוני להוסיף שעל אף שהועדה סברה, בטעות, כי חובת ההוכחה על המערער, קבעה כי מאזן ההסתברות לקיום הקשר הסיבתי אינו נוטה לטובת המערערת. משכך, ואם היו הדברים נבדקים נכונה, היתה קביעתה שהמשיב הוכיח את העדר הקשר הסיבתי בין המוות לבין השירות. גם קביעתה של הועדה כי אין למערערת זכות להשען על החזקה הקבועה בסעיף 2ב' לחוק מאחר והמנוח נפטר בביתו, בטעות יסודה. ב"כ המשיב חוזר וטוען בסיכומיו כי מאחר והמנוח נפטר בהיותו בחופשה, אין החזקה המנויה בסעיף 2ב' החלה עליו ונטל ההוכחה מוטל על המערערת. ראשית אציין, שלא מדובר בחופשה מאחר והמנוח שהה בביתו לאחר משמרת. שנית, לפי הוראות סעיף 2לחוק, יש משמעות לשהייה בחופשה רק במקרה של חבלה, לפי האמור בסעיף 2א' ואילו סעיף 2ב' מתייחס לתקופת שירותו; דהיינו, גם אם היה בביתו בתקופת שירותו, חלה עליו החזקה הקבועה בסעיף 2ב'. טענת ב"כ המערערת כי גורמי הסיכון האחרים, מהם סבל המנוח, לחץ דם וסכרת, גם הם קשורים לתנאי שירותו של המנוח בשירות בתי הסוהר.שאלה זו לא נבחנה בכלל בפני הועדה, ולא היה נושא להכרעתה ואין מקום להעלותו לראשונה בפני ערכאת הערעור. ב. גילאור, שופטת הוחלט כאמור בפסקה 9לפסק דינו של כב' הסגן הנשיא מ. סלוצקי. בית סוהר / כלאצבאמאסראלמנות / יתומי צה"ל / משפחות שכולותשב"ס (שירות בתי הסוהר)